רע"א 7777/15 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ. א.א סוכנויות גז בע"מ

לפ נַ י בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 44428-01-15 מיום 13.10.2015, במסגרתו נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות "משלים".

רקע עובדתי ותמצית הליכים

1.

המשיבה הפעילה סוכנות למכירה ולהפצה של גז עבור המבקשת, בהתאם לחוזים שנכרתו ביניהן, אשר מועד פקיעתם נקבע ליום 30.4.2001. ביום 18.4.2001 הודיעה המבקשת למשיבה על תום ההתקשרות ביניהן. ביום 2.7.2003 הוסכם כי המשיבה תשיב את הסוכנות לידי המבקשת, כאשר חילוקי הדעות הכספיים, לרבות דרישת המשיבה לשיפוי בגין השקעות שהשקיעה, יוכרעו בהליך בוררות. בשנת 2004 החל הליך הבוררות, לפני השופט בדימוס י' שמעוני (להלן: הבורר ). ביום 5.6.2005 הורה הבורר על פיצול הדיון באופן שבו בשלב הראשון תידון סוגיית החבות ולאחר הכרעתה, תידון בשלב השני סוגיית הסעד . ביום 14.6.2011 הוציא הבורר תחת ידו מסמך שכותרתו "פסק ביניים בשאלת החבות" (להלן: החלטת החבות ). בהחלטת החבות נקבע, בין השאר, כי המבקשת נושאת בחבות עקרונית להחזיר למשיבה כספים בגין השקעות שביצעה עד ליום 30.4.2001 (להלן: המועד הקובע ), ככל שהשקעות אלה תוכחנה בחלקה השני של הבוררות. בהמשך לכך, הגישה המשיבה ביום 31.7.2013 את ראיותיה בנוגע לסוגית הסעד. המבקשת מצדה עשתה כן רק כשנה לאחר מכן, ובתוך כך טענה כי יש למחוק את ראיות המשיבה המתייחסות להשקעות שביצעה לאחר המועד הקובע (להלן: בקשת המחיקה ). ביום 31.8.2014 קיבל הבורר חלקית את בקשת המחיקה, אך בה בעת הוסיף כי "אינני משוכנע כי התייחסתי במפורש גם למצב ביניים שבו סוכם על ההשקעה לפני המועד הקובע והשקעה בפועל הייתה לאחר מכן" (להלן: ההשקעות הנוספות ). הבורר ביקש ללבן סוגיה זו וביום 16.12.2014, לאחר דיון בנוכחות הצדדים, קבע כי המשיבה זכאית לקבל החזר מהמבקשת גם בגין ההשקעות הנוספות (להלן: החלטת החבות המשלימה ).

כפועל יוצא, נדחתה בקשת המחיקה ככל שהיא מתייחסת לסעיפים העוסקים בשיפוי בגין ההשקעות הנוספות. על רקע זה הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול החלטת החבות המשלימה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

המבקשת טענה כי אין הבורר מוסמך לשנות פסק בוררות קודם, חלקי או סופי, שניתן על ידו. לטענתה, דין החלטת החבות המשלימה להתבטל מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) , משהיא ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד להחלטת החבות, אשר לטענתה, מהווה פסק בוררות חלקי. עוד טענה המבקשת, כי הבורר עצמו דחה בקשה מקבילה שהגישה לו לביטול החלטת החבות המשלימה, בנימוק שבית המשפט המחוזי הוא שמוסמך לדון בבקשה לביטול. לטענתה, משקבע הבורר שבית המשפט הוא שידון בבקשה, שומה היה על בית המשפט לדון בה , וזאת בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).

3.

מנגד, המשיבה טענה כי הן החלטת החבות והן החלטת החבות המשלימה מהוות החלטות ביניים. לדבריה, החלטת החבות המשלימה אינה אלא מתן פרשנות להחלטת החבות. משכך, טענה המשיבה כי החלטת החבות, להבדיל מפסק בוררות, אינה יכולה להוות נושא לבקשת ביטול מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות. כן נטען כי בקשת המחיקה נגועה בשיהוי, מכיוון שהוגשה לבורר רק כשנה לאחר שהמשיבה הגישה לבורר את ראיותיה בנוגע לסוגיית הסעד .

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי סיווג החלטות הבורר יעשה על פי תוכנן המהותי והסעד שניתן במסגרתן ולא על פי כותרתן. בכלל זה הוטעם כי ככל שמדובר בהחלטה המעניקה סעד אופרטיבי הניתן לאכיפה ולמימוש – הרי שעסקינן בפסק בוררות או פסק בוררות חלקי; אולם ככל שמדובר בהחלטה המתחמת ומכריעה במחלוקת מסוימת בין בעלי הדין, מבלי ליתן סעד הניתן למימוש ואכיפה – הרי שעסקינן ב"החלטה אחרת". בהתאם לבחינה זו, בחן בית המשפט את החלטת החבות וקבע כי עניינה בגידור זכאות המשיבה לפיצוי, ככל שיוכח בעתיד , וכי היא אינה מעניקה כל סעד אופרטיבי שיש לו חיות עצמאית ואשר ניתן למימוש או לאכיפה. כן נקבע כי הכותרת בה הוכתרה החלטת החבות אינה משנה לעניין זה. משכך, קבע בית המשפט כי החלטת החבות היא החלטת ביניים. באופן דומה קבע בית המשפט כי גם החלטת החבות המשלימה היא החלטת ביניים שלא ניתן לעתור לביטולה מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות. זאת, הואיל והיא מתקנת את החלטת החבות אך לא "סוגרת" את הדיון ביחס לסעדים, כאמור. כן צוין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי משנקבע שהחלטת החבות מהווה החלטת ביניים, מוסמך היה הבורר לשנותה בהחלטת ביניים אחרת, בדומה לסמכותו של בית המשפט לעשות כן.

מכאן הבקשה שלפנַי.

תמצית הטענות בבקשה

5.

המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי מעוררת שאלה בעלת היבט עקרוני כללי המצדיקה מתן רשות ערעור, מבלי לנמק מעבר לכך. לצד זאת, טוענת המבקשת כי החלטת בית המשפט פוגעת בסופיות הדיון ועלולה לגרום לה עינוי דין. זאת, בשים לב לכך שלטענתה החלטת החבות המשלימה ניתנה כשלוש וחצי שנים לאחר החלטת החבות ולמעלה מעשר שנים מתחילת הבוררות. בנוסף נטען, כי היות והבורר הפנה את בקשת המבקשת לביטול החלטת החבות המשלימה לבית המשפט, הרי שבית המשפט לא יכול היה להעבירה ממנו עוד, בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 79 לחוק בתי המשפט. בנוסף, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כאשר סיווג את החלטת החבות והחלטת החבות המשלימה כהחלטות ביניים על יסוד מבחן הסעד ובהתעלם משיקולים נוספים שנקבעו ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל

(5.12.2010), (להלן: עניין ארט-בי ).

בנוסף, המבקשת טוענת כי גם בהינתן שהחלטת החבות המשלימה

היא החלטת ביניים, שומה היה על בית המשפט לבטלה, מאחר שהבורר לא הצביע על נסיבות חדשות או על סיבה חריגה בעטיין ניתן לשנות החלטת ביניים.

6.

מנגד, המשיבה מעלה בתשובתה טענות חמורות נגד התנהלות המבקשת, שלטענתה נוקטת בצורה שיטתית בפעולות שמטרתן לעכב את הליך הבוררות המתנהל ביניהן תקופה ארוכה. משכך, המשיבה גורסת כי בכל הנוגע לטענת המבקשת בנוגע להתמשכות ההליך ולטענתה בדבר עינוי דין, אין למבקשת אלא להלין על עצמה. בנוסף טוענת המשיבה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה סותרת את סעיף 79 לחוק בתי המשפט. זאת, מכיוון שלדבריה בית המשפט דחה את בקשת הביטול של המבקשת וממילא לא העביר אותה. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי בדין קבע בית המשפט שלבורר הייתה הסמכות לשנות את החלטת החבות בהיותה החלטת ביניים. לשיטתה, הבורר נימק כי התעוררה לפניו סוגיה חדשה וכי העובדה שהכריע בה בצורה כזאת או אחרת אינה פוגמת בהחלטתו. מעבר לאמור, ובנוגע לאופן סיווגן של החלטת החבות והחלטת החבות המשלימה, סומכת המשיבה ידה על פסק דינו של בית המשפט, על נימוקיו. משכך, לדידה יש לדחות את בקשת המבקשת, תוך חיובה בהוצאות.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

הלכה היא כי רשות ערעור על פסקי דין והחלטות של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן במשורה, במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה בעלת היבט עקרוני

החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו: רע"א 2488/14 יוסטר נ' סגלוביץ , פסקה 16 (31.12.2014); רע"א 71/15 אשבד נכסים בע"מ נ' בן עזריה בע"מ , פסקה 11 (1.2.2015)]. נחה דעתי כי הבקשה דנא אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור כאמור. לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית שטרם נדונה בפסיקת בית משפט זה, אשר חורגת מהעניין הקונקרטי הנדון. חרף ניסיונה של המבקשת לשוות לטענותיה נופך עקרוני, הרי שבסופו של דבר מדובר בטענות כנגד יישום הדין העוסק בסיווג החלטות בורר כ"פסק בוררות" או "החלטה אחרת" בנסיבות העניין.

9.

למעלה מן הצורך ולגופו של עניין סבורני כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נכון לגופו. אין בידי לקבל את טענת המבקשת, לפיה החלטת החבות המשלימה תעכב את הליך הבוררות עד לכדי עינוי דין. החלטה זו אומנם עשויה להגדיל את היקפם של הדיונים בסוגיית הסעד, אולם נדמה כי היא חיונית לצורך ההכרעה. אדרבא, על מנת לחתור לסיום הסכסוך בין הצדדים, יש לאפשר לבורר לסיים את מלאכתו, בהתחשב במשכו של הליך הבוררות, בו הושקעו זמן ומשאבים רבים. יוער, כי אף שהמבקשת טענה כי החלטת החבות המשלימה פוגעת בה, כיוון שהיא הביאה זה מכבר את ראיותיה, הרי שאין מבחינתה מניעה להוסיף ראיות בהתאם להחלטת החבות המשלימה.

10.

זאת ועוד, איני מוצא ממש בטענת המבקשת בדבר חריגה מהוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט. בלי להביע עמדה בשאלה האם סעיף 79 לחוק בתי המשפט חל בנסיבות שבהן הבורר מעביר לכאורה את הדיון לבית המשפט, הרי שהמבקשת כלל לא טרחה לנמק כיצד המקרה דנן נופל בגדר סעיף זה, ונראה שטענתה משוללת יסוד גם לגופה, שעה שבית המשפט דחה את בקשתה והכריע

בשאלת סיווג החלטת החבות המשלימה (להבדיל ממצב שבית המשפט היה מעביר את הדיון). בנוסף, סבורני כי בית המשפט יישם נכונה את ההלכה הנוהגת לגבי סיווג החלטות הבורר כ"החלטה אחרת". יפים לענייננו הדברים שנאמרו בעניין ארט-בי :

"במקום בו הוכרעה בשלב הראשון שאלת החבות בלבד ובשלב השני אמורה להיות מוכרעת שאלת הנזק אין עסקינן בפסק דין חלקי (או בפסק ביניים) כי אם בהחלטה, שכן החלטות אלה אינן עומדות בפני עצמן והן שלב נוסף בדרך להכרעה בסעד הסופי" (פסקה 91).

על רקע דברים אלה, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי החלטת החבות וכן החלטת החבות המשלימה, אינן מעניקות כל סעד אופרטיבי שיש לו חיות עצמאית ואשר ניתן למימוש או לאכיפה והן שלב נוסף בדרך להכרעה בסעד הסופי. ברי כי אין בכותרתן כדי לגבור על תכנן המהותי [ראו:

סמדר אוטולנגי בוררות– דין ונוהל כרך ב' 760-759 (מהדורה רביעית מורחבת, 2005)] . אשר על כן לא מצאתי כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה. לפיכך התרשמתי, כמו בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין, היה מקום לאפשר לבורר להשלים את קביעתו בסוגיית החבות במסגרת החלטת החבות המשלימה, שעה שקבע כי התגלה חסר משמעותי בהחלטת החבות הטעון בירור והכרעה.

11.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח.