רע"א 71/15 אשבד נכסים בע"מ נ. בן עזריה בע

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הרשמת השופטת ש' יעקובוביץ ) בהפ"ב 46642-03-14 ובהפ"ב 36297-04-14 מיום 4.12.2014. בפסק הדין התקבלה בקשת המשיבות (במסגרת בקשה לעיון חוזר) להורות על דחיית בקשת המבקשת לביטול פסק בוררות מחמת אי הפקדת ערובה שנקבעה בהחלטה קודמת של בית המשפט, וכפועל יוצא התקבלה בקשת המשיבות לאישור פסק הבוררות וניתן לו תוקף של פסק דין.

תמצית הרקע העובדתי וההליך בבית המשפט קמא

1.

בין הצדדים נחתם בחודש אוגוסט 2011 חוזה בנוגע לפרויקט בניה. בחוזה התחייבה המבקשת, חברת אשבד נכסים בע"מ (להלן: המבקשת ), יחד עם המשיבה 3, חברת אשבד בילדינג בע"מ (המצויה כיום בהליכי פירוק, להלן: המשיבה 3 ), לשמש כקבלנית משנה של המשיבות 2-1, חברות בן עזריה בע"מ ותדהר (3000) יזמות והשקעות בע"מ (להלן: המשיבות ). המבקשת והמשיבה 3 התחייבו בחוזה לספק למשיבות שירותי בניה לצורך בניית 18 יחידות דיור בבניין מגורים בן 5 קומות עם חניון תת-קרקעי ביפו, בתמורה לסכום של 11,700,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. עוד נקבע בחוזה כי העבודות יסתיימו ביום 31.1.2013 וכי החוזה הינו חוזה פאושלי. החוזה כלל תניית בוררות, לפיה כל סכסוך בין הצדדים בקשר לחוזה יימסר להכרעת בורר דן יחיד שימונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין, אשר יידרש לנמק את פסקו ויהיה כפוף לדין המהותי ולדיני הראיות אך לא לסדרי הדין.

2.

בהמשך התגלעו בין הצדדים מחלוקות בקשר לביצוע הפרויקט, ובהתאם לתניית הבוררות מינה ביום 21.10.2012 ראש לשכת עורכי הדין את עו"ד אילן שרקון כבורר. המשיבות הגישו תביעה, במסגרתה טענו כי המבקשת והמשיבה 3 הפרו את החוזה ואת חובתן לנהוג בתום לב, כי קצב העבודות היה איטי עד להפסקתן כליל, כי העבודות היו רצופות בליקויים ובאיכות ירודה, כי קריסתן הכלכלית מהווה עילה לביטול החוזה, וכיו"ב. בתביעה שכנגד שהגישו המבקשת והמשיבה 3 נטען כי המשיבות הן אלה שהפרו את החוזה בסירובן לשלם את התמורה המוסכמת בחוזה, כי המשיבות הן האחראיות לעיכובים בעבודות, כי המשיבות חילטו ללא הצדקה ערבויות של המבקשת והמשיבה 3 וגרמו להן בכך נזק כלכלי, כי נגרמו להן נזקים שונים בגין הפסד רווחים צפויים וחומרים וציוד שנותרו באתר, וכיו"ב. ביום 6.3.2014 ניתן פסק בוררות, במסגרתו התקבלו שתי התביעות באופן חלקי, ונפסק בסופו של דבר כי המבקשת והמשיבה 3 ישלמו למשיבות סך של 859,648 ש"ח (כולל תוספת מע"מ כדין).

3.

שני הצדדים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשות בקשר לפסק הבוררות – המשיבות הגישו בקשה לאישור פסק הבוררות, ומנגד המבקשת והמשיבה 3 הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות. במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות נטען כי הבורר התעלם מחומר הראיות ומחלק מהטענות עד כדי עיוות דין, כי הבורר חרג מסמכותו בקבעו שהתקיימה עילה לביטול החוזה, וכי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור. לחלופין נטען כי יש מקום להשיב את פסק הבוררות לבורר להשלמתו בסוגיית המועד שממנו מתחילה זכאות המשיבות לקבל ריבית חודשית בהתאם לפסק הבוררות.

4.

בד בבד עם הגשת בקשת אישור פסק הבוררות הגישו המשיבות בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי המבקשת והמשיבה 3, על מנת להבטיח את ביצועו של פסק הבוררות, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. בשלב מאוחר יותר הגישו המשיבות בקשה נוספת, במסגרתה ביקשו להורות למבקשת ולמשיבה 3 להפקיד ערובה למילוי פסק הבוררות, בהתאם לסעיף 29 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). המשיבות ביססו בקשתן על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 7592/08 פי.די.די יהלומים בע"מ נ' I.DO.Diamonds Inc.

(6.10.2008) (להלן: עניין פי.די.די ), וטענו בבקשתן כי סיכויי הבקשה לביטול פסק הבוררות הינם אפסיים, מכיוון שמדובר בפסק ארוך ומנומק היטב ומכיוון שטענות המבקשת והמשיבה 3 הינן טענות ערעוריות שדינן להידחות. עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתן, מכיוון שמצבן הכלכלי הקשה של המבקשת והמשיבה 3 יכביד קשות על ביצוע פסק הבוררות. המבקשת והמשיבה 3 הגישו תגובה לבקשה להפקדת ערובה, במסגרתה התנגדו להפקדת ערובה וטענו כי סיכויי בקשתן לביטול פסק הבוררות הינם גבוהים, מכיוון שביסודה עילות מובהקות לביטול הקבועות בחוק הבוררות. עוד נטען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיבות וכי לא ייגרם להן כל נזק מקיום דיון בבקשת הביטול לגופה. בנוסף נטען כי אין לפגוע בזכות הפנייה לערכאות משפטיות על ידי התניית הדיון בבקשת הביטול לגופה בהפקדת ערובה, כי חוק הבוררות אינו מקנה לבית המשפט סמכות להתנות קיום דיון משפטי בהפקדת ערובה, וכי ראוי להבחין בין ההלכה שנקבעה בעניין פי.די.די (ובהחלטות נוספות של בית משפט זה לאחריה) לבין המקרה דנן. בהמשך ניתן בחודש יולי 2014 צו פירוק כנגד המשיבה 3, ומשכך צומצם הדיון בשאלת הפקדת הערובה לעניינה של המבקשת בלבד. ביום 14.9.2014 התקיים דיון בבקשה לפני רשמת בית המשפט המחוזי (השופטת ש' יעקובוביץ ), וביום 5.10.2014 ניתנה על ידה החלטה בבקשה.

5.

בהחלטתה מיום 5.10.2014 קיבלה רשמת בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבות להפקדת ערובה. נקבע כי סעיף 29 לחוק הבוררות פורש בפסק הדין בעניין פי.די.די כמקנה לבית המשפט סמכות ליתן צווים זמניים במסגרת הליך של בקשה לאישור פסק בוררות או ביטולו, לרבות חיוב בעל דין להפקיד ערובה, שתכליתם הבטחת ביצוע פסק הבוררות לכשיאושר. צוין כי בפסיקת בית משפט זה נקבע כי בהקשר זה יש לשקול את סיכויי הצלחתו של הצד שמבקש לבטל את פסק הבוררות ואת מאזן הנוחות בין הצדדים, כך שאותו צד נדרש להוכיח שסיכויי הצלחתו גבוהים על אף הגישה המצמצמת במתן סעד מסוג זה או שמאזן הנוחות נוטה לצידו באופן משמעותי. עוד צוין כי בפסיקת בית משפט זה נקבע כי מעת שמצא בית המשפט לנכון להורות על הפקדת ערובה אזי מוסמך הוא לקבוע כי הפקדתה היא תנאי לדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות. לגופו של עניין נקבע כי סיכויי ההליך אינם גבוהים, מכיוון שפסק הבוררות הינו מנומק ומקיף, ומכיוון שטענות המבקשת הינן טענות בעלות אופי ערעורי שנדונו והוכרעו בפסק הבוררות תוך התייחסות מפורשת לראיות שהוצגו. נקבע כי בשים לב לגישה הנוקשה הנהוגה בפסיקת בתי המשפט ביחס להתערבות בפסקי בוררות, ספק אם טענות המבקשת חורגות מטענות ערעוריות ונכנסות בגדר אותן עילות ביטול מצומצמות הקבועות בחוק ובפסיקה. באשר למאזן הנוחות, נקבע כי זה נוטה באופן מובהק לטובת המשיבות לנוכח הודאתו המפורשת של מנהלה ובעליה של המבקשת כי אין בידיה לשלם בעת הזו את הסכום בו חויבה בפסק הבוררות. נקבע כי הודאה זו חוברת לעובדה כי צווי העיקול שהוטלו לבקשת המשיבות לא הניבו תוצאה בדמות בטוחה ממשית, ודי בכך כדי להורות על הפקדתה של ערובה. יחד עם זאת, צוין כי לנוכח פסיקת בית משפט זה, לפיה על החיוב בערובה להיות מידתי במובן זה שיאפשר למבקש ביטול פסק הבוררות את יומו בבית המשפט, אין מקום להורות על הפקדת מלוא הסכום שנפסק בבוררות (כפי שביקשו המשיבות) אלא רק את מחציתו. לבסוף נקבע כי הערובה תופקד במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד תוך 30 יום, וכי הפקדה זו תהווה תנאי לשמיעת הבקשה לביטול פסק הבוררות.

6.

המבקשת הגישה ערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (ע"ר 1657-11-14) ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בינתיים חלף פרק הזמן שנקבע בהחלטה להפקדת הערובה, ומשזו לא הופקדה פנו המשיבות לרשמת בית המשפט המחוזי בבקשה להורות על דחיית הבקשה לביטול פסק הבוררות מחמת אי הפקדה של הערובה במועד שנקבע בהחלטה. רשמת בית המשפט המחוזי דחתה את הבקשה בהחלטה מיום 24.11.2014 בנימוק כי באותה עת הייתה תלויה במסגרת הערעור בקשה (מתוקנת) לעיכוב ביצוע שטרם הוכרעה. בהמשך דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ע' צ'רניאק ) את בקשת עיכוב הביצוע, ומשכך שבו המשיבות ופנו לרשמת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 24.11.2014. נטען כי מעת שדחה בית המשפט המחוזי (בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הרשמת) שתי בקשות שהגישה המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה, ומעת שלא הופקדה הערובה במועד שנקבע בהחלטה, הרי שעל בית המשפט להורות על דחיית בקשת ביטול פסק הבוררות וכפועל יוצא לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין. המבקשת התנגדה לבקשה זו, כשהיא שבה על הטענה כי בית המשפט אינו מוסמך להתנות את שמיעת הבקשה לביטול פסק הבוררות בהפקדת ערובה ואף אינו רשאי להורות על סילוקה מחמת אי הפקדה.

7.

בהחלטה מיום 4.12.2014 – היא ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור שלפנַי – קיבלה הרשמת את בקשת המשיבות לעיון חוזר וקבעה כי לנוכח החלטת בית המשפט המחוזי (בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הרשמת) שלא לעכב את ביצוע ההחלטה, דין הבקשה להתקבל. נקבע כי טענות המבקשת אינן זוכות לתימוכין בפסיקה הנהוגה. צוין כי במסגרת ההחלטה ברע"א 6715/11 חובב נ' Mr Putera Sampoerna (14.11.2011) (להלן: עניין חובב ) אישר בית משפט זה במפורש את החלטת בית המשפט המחוזי להתנות את הדיון בבקשת ביטול פסק בוררות בהפקדת ערובה ואת החלטתו לדחות את בקשת הביטול לאחר שלא הופקדה במועד ערובה על ידי מבקשי הביטול. נקבע כי סמכות זו עולה גם מפסק הדין בעניין פי.די.די ומהחלטות נוספות של בית משפט זה, וכי כל תוצאה אחרת "הייתה עושה את הוראת סעיף 29 לחוק הבוררות פלסתר ומותירה את החיוב בהפקדת ערובה כקביעה החסרה מנגנון 'אכיפה וסנקציה'". נקבע כי ההכרה בסמכותו של בית המשפט להתנות את הדיון בהפקדת ערובה מקפלת בחובה אף את הסנקציה של דחיית הבקשה מחמת אי הפקדה במועד. עוד נקבע כי "מנגנון זה אינו מפורש אמנם בלשון הוראת סעיף 29 לחוק הבוררות... אך סבורתני כי הינו מתחייב על מנת ליתן את מלוא התוקף לתכליתה של הערובה". בנוסף נקבע כי יפה בעניין זה, על דרך ההקבלה, הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), המסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע וקובעת כי התוצאה האופרטיבית של אי הפקדה היא דחיית התביעה. לבסוף נדחתה טענת המבקשת כי חיובה בהפקדת ערובה התייחס רק לבקשתה לביטול פסק הבוררות אך לא לבקשתה להשיב את הפסק לבורר לצורך תיקונו. נקבע כי בקשה להשיב את הפסק לבורר לצורך תיקונו יכולה לבוא בגדרה של בקשה לביטולו בלבד, ומשכך החיוב בהפקדת ערובה מהווה תנאי גם לבקשה זו. לנוכח האמור לעיל נקבע כי משלא הופקדה הערובה במועד שנקבע בהחלטה, ומשבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע נדחתה על ידי ערכאת הערעור, יש לקבל את בקשת המשיבות ולדחות את בקשת הביטול שהגישה המבקשת מחמת אי הפקדת ערובה. כפועל יוצא נקבע כי יש לאשר את פסק הבוררות וליתן לו תוקף של פסק דין.

8.

להשלמת התמונה יצוין כי לנוכח החלטת הרשמת מיום 4.12.2014 הורה בית המשפט המחוזי (השופטת ע' צ'רניאק ) ביום 10.12.2014, בהסכמת המבקשת, על מחיקת ערעורה על ההחלטה מיום 5.10.2014.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

בקשת רשות הערעור

9.

במסגרת בקשת רשות הערעור שבה המבקשת וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכל אחת מהקביעות הבאות: כי יש מקום בנסיבות העניין להורות על הפקדת ערובה מצד המבקשת כיוון שסיכויי בקשת הביטול שהגישה נמוכים; כי יש מקום להתנות את הדיון בבקשת הביטול שהגישה המבקשת בהפקדת הערובה; כי יש להעמיד את הערובה על מחצית מסכום פסק הבוררות; ולבסוף, כי יש מקום לדחות את בקשת הביטול שהגישה המבקשת מחמת אי הפקדת הערובה במועד שנקבע. לטענת המבקשת, קביעותיו של בית המשפט המחוזי שללו ממנה הלכה למעשה את זכות הגישה לבית המשפט. נטען כי למבקשת טענות טובות כנגד פסק הבוררות, וכי שגה בית המשפט בקבעו כי טענותיה הן טענות ערעוריות באופיין שסיכוייהן להתקבל נמוכים וכי טענותיה זכו למענה מפורט בפסק הבוררות.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (לרבות ההחלטות שקדמו לו) ובבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11.

כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשת רשות ערעור על החלטה או פסק דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות רק במקרים חריגים, אשר מתעוררת בהם שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין או במקרים שבהם נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט (23.4.2013); רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004)].

הבקשה שלפנַי אינה נמנית על אותם מקרים חריגים, כאשר הטענות המועלות בה הן טענות ערעור המופנות כנגד האופן שבו יישם בית המשפט המחוזי את ההלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה על עובדות המקרה הקונקרטי. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

12.

בבחינת למעלה מן הצורך אציין לגופו של עניין כי לא מצאתי שנפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שיישם כראוי את ההלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה על נסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בניגוד לטענות שנטענו על ידי המבקשת בבית המשפט המחוזי (ושבו ועלו, בלשון רפה, גם בבקשה שלפנַי), שאלת סמכותו של בית המשפט להורות על הפקדת ערובה על פי סעיף 29 לחוק הבוררות, לרבות סמכותו להורות כי הפקדת הערובה תהווה תנאי לקיום דיון בבקשה לביטול פסק הבוררות, נדונה והוכרעה חד משמעית בפסיקת בית משפט זה. בפסק הדין בעניין פי.די.די , ובהחלטות נוספות שניתנו לאחריו [ראו למשל: עניין חובב ; רע"א 9680/07 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ (23.12.2009)], נקבע כי בית המשפט מוסמך להורות על הפקדת ערובה למילוי פסק הבוררות, וכי הוא מוסמך להורות כי הפקדת הערובה מהווה תנאי לדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות. נקבע כי בדונו בבקשה להפקדת ערובה יבחן בית המשפט את סיכויי הצלחתו הלכאוריים של המבקש לבטל את פסק הבוררות ואת מאזן הנוחות בין הצדדים, והודגש כי מלכתחילה נוטים השיקולים לטובת הצד שאוחז בידיו פסק בוררות לטובתו, וזאת לנוכח גישת ההתערבות המצומצמת של בתי המשפט בפסקי בוררות. גם שאלת גובה הערובה שיש להפקיד נדונה בפסיקת בית משפט זה לא אחת ונקבע כי על החיוב בהפקדת ערובה להיות מידתי , כך שיאפשר למבקש לבטל את פסק הבוררות לקבל את יומו בבית המשפט. לפיכך נקבע לא אחת כי בדרך כלל לא יורה בית המשפט על הפקדת מלוא סכום פסק הבוררות כתנאי לקיום הדיון בבקשת הביטול, אלא על הקפדת חלק מהסכום בלבד כערובה [ראו למשל: רע"א 3482/13 Interton Inc נ' Avr Communication Ltd. (19.6.2013) (הוראה על הפקדת ערובה בסך 1 מיליון דולר כתנאי לקיום הדיון בפסק בוררות שחייב בתשלום של למעלה מ-3 מיליון דולר); עניין פי.די.די (הוראה על הפקדת ערובה בסך 1 מיליון דולר כתנאי לקיום הדיון בפסק הבוררות שחייב בתשלום של למעלה מ-3.3 מיליון דולר); רע"א 5603/10 זורמל בע"מ נ' ניקורית בני ברק בע"מ (13.10.2010) (הוראה על הפקדת מחצית מסכום פסק הבוררות כתנאי לקיום הדיון); עניין חובב (הוראה על הפקדת מחצית מסכום פסק הבוררות כתנאי לקיום הדיון)].

13.

לנוכח פסיקתו הברורה של בית משפט זה בסוגיה שבנדון, סבורני כי במקרה דנן פסע בית המשפט המחוזי בתבונה בדרך שהותוותה בפסיקתו של בית משפט זה, ויישם כראוי את העקרונות שנקבעו בה על נסיבות המקרה הקונקרטי. בית המשפט לא הורה על הפקדת ערובה כלאחר יד, אלא עשה זאת רק לאחר שבחן את סיכויי בקשת הביטול ואת מאזן הנוחות וקבע כי אלו נוטים במפורש לטובת המשיבות. אשר לסיכויי הבקשה לביטול פסק הבוררות, נקבע כי אלו אינם גבוהים בנסיבות העניין, לנוכח פסק הבוררות המפורט והמנומק היטב. בית המשפט התרשם כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות (שאחזו בפסק בוררות לטובתן) וציין כי מצבה הכלכלי הרע של המבקשת (ושל המשיבה 3, שנכנסה מאז להליך פירוק) עלה במפורש מעדותו של מנהלה ובעליה. בית המשפט נימק היטב את קביעותיו, ומשכך אין מוצא שום הצדקה להתערבותי בהן. משנקבע כי הפקדת הערובה בסך מחצית מסכום פסק הבוררות תהווה תנאי לקיום דיון בבקשת הביטול, ומשהערובה לא הופקדה במועד שנקבע (ובקשות עיכוב ביצוע שהגישה המבקשת נדחו פעמיים), לא הותירה המבקשת כל ברירה לבית המשפט מלבד דחיית בקשתה לביטול פסק הבוררות ומקבלת בקשת המשיבות לאישור פסק הבוררות. בנסיבות אלה, לא מצאתי, כאמור, כל מקום להתערבותי, וממילא לא מצאתי כל שגגה בפסק הדין.

14.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.