רע"א 2041/17 עמוס אופיר נ. עירית קדרון

בקשת רשות ערעור המופנית נגד שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרת הפ"ב 57247-06-16 והפ"ב 10482-08-16 - החלטה מיום 17.12.2017 של השופט ד' חסדאי במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה והחלטה (שמהווה למעשה פסק-דין) מיום 1.2.2017 של הרשם נ' שילה

המאשרת את פסק הבוררות מיום 26.6.2016, כפי שיפורט להלן.

רקע עובדתי

1.

בין הצדדים נערך בחודש ינואר 2005 הסכם (להלן: ההסכם ) , לפיו הוקצו למבקש 60% ממניותיה של חברת שער הגבינות בע"מ (להלן: החברה ) , בעוד 40% מהמניות בחברה נותרו בידי המשיבה. ההסכם עיגן את יחסי הצדדים בכל הנוגע למימון החברה, ניהולה, חלוקת הרווחים ועוד. סעיף 13 להסכם כולל תניית בוררות לפיה "כל הסכסוכים ו/או המחלוקות בין הצדדים, בקשר עם הסכם זה וכל הכרוך בו, יועברו להכרעת בורר מוסכם על הצדדים, אשר החלטתו תחייב את הצדדים ותהווה פסק בוררות עפ"י חוק הבוררות תשכ"ח - 1968". סעיף 7.4 להסכם כולל "מנגנון היפרדות" ולפיו "היה ומסיבה כלשהיא יגיעו הצדדים לחילוקי דעות אשר לא יאפשרו את המשך עבודתם המשותפת ימונה מעריך אשר יעריך את שווי החברה וקדרון תמכור על פי הערכה זו את מניותיה לאופיר או שימונה מפרק לחברה".

2.

בשנת 2014, לבקשת המשיבה, מונה בורר בעל כישורים לבצע הערכת שווי לחברה, לשם יישום מנגנון ההיפרדות. הבורר שמונה היה עו"ד רו"ח יוסי קורן, אולם זה הודיע על התפטרותו מתפקידו בשנת 2015, ובמקומו מונה לבורר עוה"ד רם יולוס (להלן: הבורר ) , שהחל בתפקידו בחודש נובמבר 2015.

3.

בחודש מאי 2015 נטלו המבקש ובעלה של המשיבה הלוואה מהבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, וזאת לשם כיסוי חובותיה של החברה לבנק הפועלים (להלן: ההלוואה ) . המשיבה טענה בפני הבורר כי המבקש נמנע מלפרוע את חלקו בהלוואה וכי כתוצאה מכך נאלצה היא לשאת בתשלומי ההלוואה. המבקש טען בפני הבורר כי האחרון נעדר סמכות לדון בנושא ההלוואה, אולם הבורר קבע, בהחלטה מיום 29.2.2016, כדלקמן:

"2.1. לא ניתן להתעלם מהקשר הקיים בין ההלוואה שניטלה מהבנק הבינלאומי, למימון פעילותה של החברה (פירעון חובה של החברה לבנק הפועלים), לבין פעילותה וגירעונה של החברה, נשוא בוררות זו.

2.2. ידוע לח"מ כי ההלוואה ניטלה באופן אישי ע"י עירית ויובל קדרון ועמוס אופיר, לאחר המועד בו ביקשו קדרון לבצע את הערכת השווי של החברה.

2.3. לאחר קבלת הערכות השווי למועדים השונים שנתבקשו על ידי הצדדים, יציגו הצדדים ויטענו בפני הבורר לעניין השגותיהם והתחשבנות נוספת אותה נדרש לבצע בין הצדדים.

2.4. נסיבות נטילת ההלוואה והתנהלות הצדדים לאחר מכן יקבלו משקל מתאים בהתחשבנות שתיעשה בין הצדדים, לאחר הערכת השווי".

4.

בעקבות זאת, הגישה המשיבה לבורר בקשה להורות כי המבקש חב במחצית החזרי ההלוואה. בהחלטת הבורר מיום 18.4.2016 (אשר לטענת המבקש ניתנה מבלי שניתנה לו הזדמנות להגיב לבקשה), נקבע כי ההלוואה חוסה תחת מטריית הבוררות שכן היא נועדה לפירעון חובות החברה אשר נוצרו בהיעדר מימון מספיק לפעילותה. עוד נקבע בהחלטה זו כי הבורר מוסמך לתת צו עשה לתשלום חלקו של המבקש בהלוואה ואכן עשה כך, והורה למבקש לשאת במחצית התשלום לפירעון ההלוואה, רטרואקטיבית ומכאן ואילך עד לפירעונה המלא. בסופה של ההחלטה נקבע כי "צד המעוניין להשיג על החלטת הבורר יעלה טענותיו על הכתב ואלו ייבחנו במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים לאחר שתתקבל הערכת השווי".

5.

המשיבה פנתה לבורר בבקשה למתן פסיקתא המבוססת על ההחלטה מיום 18.4.2016. המבקש התנגד למתן הפסיקתא אולם הבורר נעתר לבקשה וביום 26.6.2016 חתם על הפסיקתא המורה כי המבקש ישלם למשיבה סך של 229,913.50 ש"ח, שהם מחצית מהסכומים שהמשיבה פרעה, וכן יפרע לבנק הבינלאומי מחצית מכל סכום שיש לפרוע עד לפירעונה המלא של ההלוואה (להלן תכונה החלטה זו: פסק הבוררות ) .

6.

המשיבה פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר את פסק הבוררות, ואילו המבקש פנה, למען הזהירות, בבקשה לביטול פסק הבוררות, על אף שכפר בהיותה של הפסיקתא בגדר "פסק בוררות" הניתן לאישור או לביטול. המשיבה עתרה לבית המשפט על מנת שיחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת ביצוע פסק הבוררות, בהתאם לסעיף 29(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

החלטותיו של בית המשפט המחוזי

7.

ביום 17.12.2016 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט ד' חסדאי ) לבקשת המשיבה, תוך שהוא דוחה, באופן לכאורי, את טענותיו של המבקש לפיהן הפסיקתא אינה מהווה פסק בורר וכי הבורר חרג מסמכותו במתן הפסיקתא. בית המשפט הורה למבקש להפקיד ערובה בגובה 150,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית, עד ליום 30.1.2017, שהפקדתה תהווה תנאי לשמיעת הבקשה לביטול פסק הבוררות.

8.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו (רע"א 527/17), אולם זו נמחקה על ידי הרשמת ל' בנמלך ביום 30.3.2017, לאחר הגשת בקשת רשות הערעור דנן, משנקבע כי אין מקום לנהל שני הליכים ערעוריים הנוגעים לאותה החלטה. המבקש לא הפקיד את הערובה שנקבעה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וכתוצאה מכך, ביום 1.2.2017, נעתר בית המשפט המחוזי (הרשם נ' שילה ) לבקשתה של המשיבה לאשר את פסק הבוררות משלא התקיים התנאי לשמיעת בקשת הביטול.

טענות המבקש

9.

לטענת המבקש, ההחלטה נשוא הפסיקתא חורגת באופן קיצוני מסמכות הבורר, שכן היא אינה נוגעת להערכת השווי הנדרשת לפי מנגנון ההיפרדות שלשמה מונה הבורר; ההחלטה ניתנה ביחס למחלוקת בין המבקש לבין בעלה של המשיבה, שכלל אינו צד להליך הבוררות; ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד ומבלי שהתאפשר למבקש להגיב לבקשה בעניין זה; ההחלטה כלל אינה מהווה פסק בורר (ואף לא פסק ביניים) אשר ניתן לאישור או לביטול מכוח חוק הבוררות, שכן הבוררות עניינה אך ורק הערכת שווי החברה; וההחלטה ניתנה לאחר שעברה התקופה למתן פסק בורר. המבקש מדגיש, כי הערעור אינו מכוון לשנות את החלטתו של הבורר, אלא מופנה אך ורק נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי המאשרת את ההחלטה כ"פסק בורר" אופרטיבי, להבדיל מהחלטת ביניים שאינה ניתנת לאכיפה.

10.

המבקש טוען עוד, כי הרשם לא היה רשאי לאשר את פסק הבוררות כאשר תלויה ועומדת בקשה לביטולו, וזאת בהתאם לסעיף 37(4) לחוק הבוררות, אלא רק שופט היה מוסמך לעשות כן.

11.

אשר להחלטה בעניין הפקדת הערובה; טוען המבקש כי לא הייתה הצדקה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה לקיומה של החלטה שכלל לא נועדה להיות אופרטיבית.

12.

יצוין, כי המבקש טוען שהערעור על החלטת הרשם הוא ערעור בזכות (שכן מדובר בפסק דין המאשר פסק בורר), אולם למען הזהירות הוגשה בקשת רשות ערעור.

דיון והכרעה

13.

בפתח הדברים אתייחס לטענתו של המבקש לפיה הערעור דנן הוא ערעור בזכות משום שמדובר בערעור על פסק-דין של רשם. יצוין, כי מדובר בהערה תיאורטית בלבד, שכן ההליך נפתח כבקשת רשות ערעור וכך אף אדון בו, נוכח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

סעיף 38 לחוק הבוררות קובע, בסיפא שלו כי "החלטה של רשם לפי חוק זה ניתנת לערעור לפי סעיף 8(ב) ו-8(ד) לפקודת הרשמים, 1936". פקודת הרשמים, 1936 בוטלה עם כניסתו לתוקף של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר קובע, לעניין פסק דין של רשם, בסעיף 96:

"פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי דינו, לענין ערעור, כפסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם".

14.

בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות, כל החלטה (לרבות פסק דין) של בית המשפט (אשר הוגדר בסעיף 1 לחוק הבוררות כ"בית המשפט המחוזי"), ניתנת לערעור ברשות. מכאן שגם פסק דין של רשם לפי חוק הבוררות ניתן לערעור ברשות, ולא בזכות. לפיכך, אין כל ממש בטענת המבקש בעניין זה.

15.

כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית עקרונית החורגת מגדר עניינם של הצדדים או במקרים בהם התערבות בית המשפט נדרשת משיקולי צדק ועל מנת למנוע עיוות דין [רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 616 (2005); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי , פסקאות 26-25 (25.2.2008)]. המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם תינתן רשות ערעור. מדובר ביישום הדין והפסיקה על עובדות המקרה הקונקרטיות, ותו לאו. והדברים יובהרו.

16.

המבקש טוען כי לא הייתה הצדקה לחייבו בהפקדת ערובה. הסמכות לחיובו של בעל דין המבקש לבטל פסק בוררות להפקיד ערובה לביצוע פסק הדין נובעת מסעיף 29 לחוק הבוררות. יתרה מכך, גם הסמכות להתנות את הדיון בבקשה לביטול פסק בוררות בהפקדת ערובה כבר הוכרה על ידי בית משפט זה [רע"א 7592/08 פי.די.די. יהלומים בע"מ נ' I. DO. Diamonds Inc , פסקה 16 (6.10.2008); רע"א 71/15 אשבד נכסים בע"מ נ' בן עזריה בע"מ , פסקה 12 (1.2.2015) (להלן: עניין אשבד )]. במסגרת הדיון בבקשה להפקדת ערובה על בית המשפט לשקול את סיכויי הצלחתה של בקשת הביטול וכן לבחון לטובת מי מהצדדים נוטה מאזן הנוחות [רע"א 5603/10 זורמל בע"מ נ' ניקורית בני ברק בע"מ , פסקה 10 (14.10.2010); רע"א 6715/11 חובב נ' MR PUTERA SAMPOERNA , פסקה י"א (14.11.2011)].

17.

באיזון שערך לקח בית המשפט המחוזי בחשבון את טענותיו של המבקש לפיהן ההחלטה נשוא הפסיקתא כלל אינה בגדר פסק בורר הנתון לביטול או לאישור (וסבר כי לכאורה אין בהן ממש), וכן את הנטייה המצמצמת של בתי המשפט להתערב בפסקי בוררות. עוד קבע, כי המבקש לא הוכיח במידה הנדרשת כי מאזן הנוחות נוטה לצדו. אין מקום להתערב באף אחת מקביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי, אשר פסק בדרך שהותוותה בפסיקתו של בית משפט זה, ויישם את העקרונות שנקבעו בה על נסיבות המקרה הקונקרטי.

18.

אשר לשאלה האם מוסמך היה הרשם לאשר את פסק הבוררות שעה שהוגשה בקשה לביטול הפסק; בסוגיה ספציפית זו ביקשתי את תגובתה של המשיבה. סעיף 37(4) לחוק הבוררות מסמיך את הרשם לאשר פסק בוררות "כשאין בקשה לביטול הפסק". המבקש טוען כי במצב שבו ניתנה החלטה על ערובה והערובה לא הופקדה לא ניתן לראות כאילו "אין בקשה לביטול". מנגד, המשיבה טוענת כי משעה שלא הופקדה הערובה שנקבעה כתנאי לדיון בבקשת הביטול, הרי שייחשב הדבר כאילו אין בקשה לביטול, ולכן מוסמך הרשם לאשר את פסק הבוררות. בטענותיה הסתמכה המשיבה, בין היתר, על עניין אשבד . אף בעניין אשבד חייב בית המשפט המחוזי את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת קיומו של פסק הבוררות כתנאי לדיון בבקשת הביטול. המבקשת דשם לא הפקידה את הערובה במועד שנקבע, ורשמת בית המשפט המחוזי הורתה על דחיית בקשת הביטול וכתוצאה מכך אישרה את פסק הבוררות. בעניין אשבד נדחתה בקשת רשות הערעור על החלטתה של הרשמת תוך שנפסק (שם, פסקה 13):

"משנקבע כי הפקדת הערובה בסך מחצית מסכום פסק הבוררות תהווה תנאי לקיום דיון בבקשת הביטול, ומשהערובה לא הופקדה במועד שנקבע (ובקשות עיכוב ביצוע שהגישה המבקשת נדחו פעמיים), לא הותירה המבקשת כל ברירה לבית המשפט מלבד דחיית בקשתה לביטול פסק הבוררות ומקבלת בקשת המשיבות לאישור פסק הבוררות. בנסיבות אלה, לא מצאתי, כאמור, כל מקום להתערבותי, וממילא לא מצאתי כל שגגה בפסק הדין".

19.

מהאמור עולה כי גם בעניין שלפני לא מתעוררת שאלה בעלת היבט עקרוני או כי נגרם למבקש עיוות דין, שכן הרשם פעל בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה שעה שאישר את פסק הבוררות. המבקש עשה דין לעצמו עת נמנע מהפקדת הערובה, ומכיוון שכך, כאמור בעניין אשבד , לא הותיר לבית המשפט ברירה אלא לדחות את בקשתו לביטול ומכאן קצרה הדרך לאישור פסק הבוררות.

20.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה על הצד הנמוך, בסך 2,500 ש"ח.