פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6509/17
לפני:
כבוד הרשמת ליאת בנמלך
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. פלוני
2. פלוני
3. פלונית
4. פלונית
5. פלוני
תגובות הצדדים לעניין סיווג ההחלטה
מיום 23.7.217
החלטה
1.
בהחלטה מיום 25.2.2018
נדחתה בקשתו (החלופית) של המבקש
למתן ארכה להגשת הליך ערעורי המופנה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.6.2017, ונותרה על הפרק שאלת סיווגה של ההחלטה מיום 23.7.2017 ודרך ההשגה עליה. הצדדים הגישו טיעונים בשאלה זו.
המבקש טוען בתגובתו כי ההחלטה מיום 23.7.2017 היא "פסק דין". לדבריו בהחלטה זו הובהר באופן סופי כי בעל הדין הרלבנטי הוא החסוי ולא בנו, ועוד נטען כי הדבר לא היה בהיר עד לאותה החלטה (ועל כך ניתן ללמוד לדבריו מכך שהמשיבים עצמם הגישו בקשה להבהרת החלטה, וכן מן האמור בהחלטות מיום 26.6.2017 ומיום 28.6.2017).
עוד טוען המבקש כי היות שמדובר בפסק דין הוא ביקש להגיש ערעור בזכות על ההחלטה, אלא שבמועד הגשת ההליך הנחתה אותו מזכירות בית המשפט לשנות את כותרת ההליך לבקשת רשות ערעור. לבסוף מבקש הוא שאם שגה באופן הגשת ההליך יועבר ההליך לבית המשפט המחוזי מכוח הוראת סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
המשיבים טוענים כי ההחלטה מיום 23.7.2017 היא "החלטה אחרת", ומתנגדים להעברת ההליך לבית המשפט המחוזי.
2.
לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ובטענות הצדדים, סבורה אני כי סיווגה הנכון של ההחלטה מיום 23.7.2017 הוא "החלטה אחרת".
תחילה אציין כי בניגוד לסברת המבקש גם אם סיווגה הנכון של ההחלטה מיום 23.7.2017 היה "פסק דין" לא נתונה היתה לו זכות ערעור עליה בבית משפט זה. טעם הדבר הוא שההחלטה ניתנה במסגרת הליך של אישור פסק בורר. בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) החלטה של בית המשפט המחוזי "לפי חוק זה" ניתנת לערעור ברשות בלבד, והוראה זו התפרשה בפסיקה בהרחבה רבה (ראו רע"א 3810/16
וילאר נכסים (1985) בע"מ נ' קרמיטל אי. אל בע"מ , פסקה 4 (17.11.2016)). היות שההחלטה דנן נוגעת לאישור פסק הבורר בהתאם לחוק הבוררות, בכל מקרה לא רשאי היה המבקש להשיג עליה בזכות בבית משפט זה (ודומה כי זהו המקור להנחיית מזכירות בית המשפט, עליה עמד המבקש בתגובתו). עוד אציין להשלמת התמונה כי כאשר עסקינן בפסק דין בענייני בוררות אשר ניתן בידי רשם בית המשפט המחוזי, הרי שבהתאם לעמדה שהובעה לאחרונה בבית משפט זה ניתן להשיג עליו ברשות בפני בית המשפט העליון (ראו: רע"א 153/16
סלומון נ' משרד עו"ד כבירי נבו קידר (18. 1.2016) רע"א 2041/17
אופיר נ' קדרון , פסקאות 14-13 (15.6.2017), אולם דומה כי קיימת גם פרשנות שונה להוראות הדין בעניין זה ראו והשוו: רע"א 3667/91 יובל גד בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ , פסקה 2 (12.12.1991);
יואל זומן סדרי הדין האזרחי 781 (1995)).
אשר לאופן סיווגה של ההחלטה. בענייננו נוצר מצב דברים חריג אשר נבע מפער בין בעל הדין שהיה צד להליך הבוררות לבין שמו של בעל הדין אשר הוטל עליו חיוב כספי בפסק הבורר עצמו (בעל הדין חסוי ובנו טען בשמו, והחיוב הוטל על בנו). בעקבות האמור ניתנו בבית המשפט המחוזי שורה לא מבוטלת של החלטות, אשר יש לבור מהן את אותן החלטות שיש לראותן כהחלטות הנושאות "משקל סגולי" של פסק דין. לטעמי שלוש החלטות נושאות "משקל סגולי" כזה: (1) ההחלטה מיום 3.3.2016 בה אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבורר; (2) ההחלטה מיום 8.6.2017, אשר ניתנה בהמשך להחלטת רשמת ההוצאה לפועל להבהרת פסק דין. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 25.2.2018 על החלטה כאמור רשאים הצדדים להשיג כשם שהיו רשאים להשיג על פסק הדין עצמו (הוא ההחלטה מיום 3.3.2016); (3) ההחלטה מיום 12.11.2017 בה נדחתה בקשתו של המבקש לביטול הבהרת הבורר.
לעומת זאת ההחלטה דנן - היא ההחלטה מיום 23.7.2017 - אינה נושאת "משקל סגולי" כאמור. באותה החלטה ציין בית המשפט כי ככל שהמבקש סבור כי הבהרת הבורר ניתנה שלא כדין עליו להגיש בקשה לביטול ההבהרה (כפי שקבע גם בהחלטות מיום 10.7.2017 ומיום 11.7.2017), ועוד קבע כי החלטותיו הקודמות עומדות בתוקפן וכי הבהרת הבורר מתיישבת עימן , ושב על ההבהרה שכבר ניתנה. אין בהחלטה זו קביעה חדשה אשר לא נקבעה קודם לכן ואשר היה בה כדי לשנות מן הקביעות שנקבעו בהחלטות קודמות.
יוזכר בהקשר זה כי פסק הבורר, אשר היה טעון הבהרה, הובהר למעשה פעמיים - פעם אחת בהחלטה מיום 8.6.2017 בה נקבע כי "המשיב 1 הוא [החסוי], והוא בלבד [ובנו] שמעולם לא חתם על שטר הבוררין אינו בעל דין כלל"; ופעם שניה הובהר על ידי הבורר עצמו, לאחר שבית המשפט הפנה את הצדדים לקבל הבהרה, ובהתייחס להבהרת הבורר הגיש המבקש בפועל בקשה לביטול החלטה, וזו נדחתה (בהחלטה הנזכרת מיום 12.11.2017). יוצא אפוא כי הטענה שסוגיית מיהות בעל הדין הובהרה אך בהחלטה מיום 23.7.2017, וכי החלטה זו היא היא ההחלטה המרכזית בהליך המסיימת את המחלוקת שהתגלעה לעניין מיהותו של החייב בהתאם לפסק הבוררות, אינה מתיישבת עם השתלשלות הדברים ועם כלל ההחלטות שניתנו בעניין. אוסיף כי מסקנה זו מתיישבת בנסיבות הקונקרטיות דנן גם עם שיקולי מדיניות (וראו האמור בסעף 36 להחלטה מיום 12.11.2017).
מסקנתי היא אפוא כי ההחלטה מיום 23.7.2017 היא "החלטה אחרת". היות שמדובר ב"החלטה אחרת" אשר ניתנה בידי רשם בית המשפט המחוזי, רשאי היה המבקש להשיג עליה בזכות בפני בית המשפט המחוזי, ואין מקום אפוא להותיר את ההליך תלוי ועומד בבית משפט זה.
לבסוף אציין כי לאחר ששקלתי בדבר איני מוצאת להיעתר לבקשה להעברת ההליך לבית המשפט המחוזי. בעניין זה נתתי משקל לכך שההליך כפי שהוגש אינו בהיר - כאמור בהחלטה מיום 25.2.2018 המבקש לא ציין באופן ברור על איזו החלטה קונקרטית הוא משיג, ועתר בגדרו לחלופין גם למתן ארכה (ולטעמי באופן בו הוגש ההליך כלל לא היה מקום לקבלו לכתחילה לרישום); לכך שדומה כי כאשר מוגש בבית משפט זה הליך ערעורי של בקשת רשות ערעור ובבית המשפט המחוזי נתונה זכות ערעור דרך המלך אינה העברת ההליך, כפי שהוא, לבית המשפט המחוזי, כי אם מחיקתו והגשת בקשת ארכה בבית המשפט המחוזי (השוו למשל: רע"א 5337/16 חסון פ.ע. מסחר (1997) בע"מ נ' אבו ראס (1.9.2016); רע"א 8598/15 סלע נ' ידיעות אחרונות (23.12.2015); רע"א 2742/15
ורטנסקי נ' שר המשפטים (14.5.2015)); ולכלל נסיבות העניין הקונקרטי, ובהן גם הטענות שהעלו המשיבים בעניין זה (ובין היתר האמור בסעיף 28 לתגובתם).
נוכח מסקנתי לעיל, ההליך שבכותרת נמחק.
בנסיבות העניין, ולו לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, י"ד בתמוז
התשע"ח
(27.6.2018).
ליאת בנמלך, שופטת
ר ש מ ת