רע"א 1657/19 יורי שברצ'ר נ. ביטום תעשיות פטרו כימיות בע"מ

1.

בקשת רשות הערעור שבכותרת מופנית נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.2.2019 (ת"א 25902-06-17) אשר ניתנה על-ידי כבוד השופט ע' מאור בכובעו כרשם של בית המשפט המחוזי (להלן: ההחלטה או ההחלטה מיום 4.2.2019 ).

2.

בפתח בקשת רשות הערעור נטען כי ההחלטה מהווה "פסק דין" ולכן נתונה למבקשים זכות ערעור עליה, וכי בקשת רשות הערעור מוגשת כך "מטעמי זהירות משפטית". משכך, בהחלטתי מיום 4.4.2019 הוריתי לצדדים להגיש עמדתם בסוגיית סיווג ההליך.

3.

המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות ) הגישו עמדתן ביום 17.4.2019 וטענו כי יש למחוק את ההליך על הסף, שכן לשיטתן ההחלטה מיום 4.2.2019 היא "החלטה אחרת" שניתנה על-ידי רשם בית המשפט המחוזי, אשר ערעור עליה ניתן להגיש לשופט של אותו בית משפט. המבקשים, מנגד, שבו בתשובה שהוגשה מטעמם ביום 5.5.2019 על העמדה שהובאה בפתחה של בקשת רשות הערעור שהגישו, לפיה ההחלטה מיום 4.2.2019 מהווה "פסק דין" שעליו ניתן להשיג באמצעות הגשת ערעור לבית משפט זה.

4.

על מנת להכריע בסוגיית סיווגה של ההחלטה, אסקור בקצרה את ההליכים הצריכים לעניין. ביום 28.2.2018 ניתן נגד המבקשים פסק דין בהיעדר הגנה בתביעה שהוגשה נגדם על-ידי המשיבות (להלן: פסק הדין ). המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין. לאחר דיון שהתקיים בבקשה זו ביום 12.7.2018, הגיעו הצדדים להסדר המורה כי פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה יוותר על כנו. עוד הוסכם, כי הצדדים ינסו לסיים את המחלוקת ביניהם בדרכי פשרה, וככל שלא יעלה בידם לעשות כן, יבוטל חלק מסוים מפסק הדין (המתייחס להוכחת נזקיהן של המשיבות ביחס לסעדים המפורטים בסעיפים 62 (ג') ו-(ד') לכתב התביעה). זאת, כך הוסכם, בכפוף לתשלום בפועל של הוצאות המשיבות בגין הבקשה לביטול פסק דין והפקדת סכום כסף בקופת בית המשפט כפי שייקבע על-ידי בית המשפט. ביום 12.7.2018 ניתן להסדר זה תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר המשיך וקבע כי תנאי לביטול החלק בפסק הדין הנוגע לנזקי המשיבות הוא תשלום במזומן של 35,000 ש"ח לידי המשיבות וכן הפקדת סכום של 600,000 ש"ח במזומן בקופת בית המשפט (להלן: ההחלטה מיום 12.7.2018 ).

5.

בין הצדדים התקיימו התדיינויות נוספות בפני בית המשפט המחוזי, שאין צורך להידרש לכולן לצורך הכרעה בבקשה שלפניי. די שאציין כי בהחלטה מיום 4.2.2019, היא ההחלטה שכלפיה הופנתה בקשת רשות הערעור שבכותרת, קבע רשם בית המשפט המחוזי כי מאחר שבהחלטה מיום 12.7.2018 לא נקבעו השיעורים והמועדים לביצוע ההפקדות והסכומים כתנאי לביטול החלקי של פסק הדין, ממילא לא התגבשו התנאים לחתימה על פסיקתא על מלוא סכום התביעה. על כן, בית המשפט הורה על תשלום והפקדת הסכומים שנקבעו בהחלטה מיום 12.7.2018 בשיעורים במועדים מסוימים (כפי שנקבעו בהחלטה זו).

6.

ובכן, האם ההחלטה מיום 4.2.2019, אשר ניתנה כאמור על-ידי רשם בית המשפט המחוזי, מהווה "פסק דין" או שמא "החלטה אחרת"? ככל שמדובר ב"פסק דין", הרי שאופן ההשגה עליו הוא באמצעות הגשת ערעור לבית משפט זה (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )); ואילו ככל שמדובר ב"החלטה אחרת", הרי שאופן ההשגה עליה הוא באמצעות הגשת ערעור (בזכות) לבית המשפט המחוזי (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט).

7.

על מנת להכריע בשאלה זו, עליי להקדים ולהכריע בסוגיית סיווגה של ההחלטה מיום 12.7.2018. החלטה זו ניתנה בבקשה לביטול פסק דין בהתאם להסדר שאליו הגיעו הצדדים בעניין זה. כבר נקבע בהקשר זה כי "הלכה פסוקה היא כי הן החלטה המבטלת פסק-דין שניתן על-פי צד אחד והן החלטה הדוחה את בקשת ביטולו הינן בבחינת 'החלטה אחרת', והגשת ערעור עליהן מותנית בקבלת רשות לכך" ( ע"א 215/91

אגתן בע"מ

נ' לים בע"מ , פ''ד מח(2) 43, 46 (1994); עוד ראו: ע"א 10264/06 ליבוביץ נ' מיסטר מאני ישראל (1977) בע"מ , פסקה 13 (27.3.2007); רע"א 6627/10 ופרינסקי נ' אשקר (3.11.2010); ע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ , פסקה 3 (21.5.2013); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 142-143 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )). בהתאם להלכה זו, ההחלטה מיום 12.7.2018, אשר קיבלה בחלקה בקשה לביטול פסק דין (בתנאים שנקבעו בה), היא "החלטה אחרת". יודגש, כי אין בכך שהחלטה זו ניתנה ברובה בהסתמך על הסכמות הצדדים כדי לשנות מאופייה וממהותה כהחלטה בבקשה לביטול פסק דין.

8.

ומכאן – לשאלת סיווגה של ההחלטה מיום 4.2.2019. כאמור, בהחלטה זו פירט בית המשפט המחוזי את אופן התשלום והפקדת הסכומים שנקבעו בהחלטה מיום 12.7.2018 כתנאי לביטול חלקי של פסק הדין. משכך, סבורני כי קיימת זיקה ברורה של השלמה בין שתי ההחלטות, באופן שיש לראותן כמקשה אחת המכריעה בבקשת ביטול פסק הדין (השוו: ע"א 4924/16 פלוני נ' קופת חולים כללית שירותי בריאות , פסקאות 8-7 (15.2.2017)) . היינו, ההחלטה מיום 4.2.2019 היא החלטה "משלימה" להחלטה מיום 12.7.2018, שכזכור מהווה "החלטה אחרת". לחילופין, ניתן לראות גם את ההחלטה מיום 4.2.2019 כהחלטה בבקשה לביטול פסק דין . כך או כך, המסקנה המתבקשת היא כי ההחלטה מיום 4.2.2019 מהווה "החלטה אחרת".

9.

לא נעלמו מעיני טענות המבקשים באשר לאופן התייחסותו של בית המשפט המחוזי להחלטה מיום 12.7.2018. ואולם המבחן הקובע לצורך סיווגה של החלטה שיפוטית לעניין אופן ההשגה עליה, מתמקד כידוע במהות ההחלטה ובתוכנה ולא בכותרתה או בהגדרה פורמלית שניתנה לה (ראו: ע"א 10222/17 דוד שחר בע"מ נ' מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון , פסקה 7 (17.2.2019), וההפניות שם; בן-נון וחבקין , בעמ' 108).

10.

משקבעתי כי יש לסווג את ההחלטה מיום 4.2.2019 כ"החלטה אחרת", ובהתחשב בכך שהחלטה זו ניתנה על-ידי רשם בית המשפט המחוזי, הרי שאופן ההשגה עליה הוא באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט).

11.

למען הסדר הטוב אציין כי לא ראיתי להכריע בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. מדובר בבקשה שהועלתה בחצי פה וכלל לא ברור לאיזו מן ההחלטות היא מתייחסת. מכל מקום, ככל שבקשת הארכה התייחסה להחלטה מיום 4.2.2019, הרי ש כפי שנקבע בפסיקה "כאשר מוגש בבית משפט זה הליך ערעורי של בקשת רשות ערעור ובבית המשפט המחוזי נתונה זכות ערעור דרך המלך אינה העברת ההליך, כפי שהוא, לבית המשפט המחוזי, כי אם מחיקתו והגשת בקשת ארכה בבית המשפט המחוזי" ( רע"א 6509/17

פלוני נ' פלוני , פסקה 2 (27.6.2018). כן ראו: רע"א 985/19 דאבוש נ' רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 3 (1.4.2019)).

יובהר למען הסר ספק כי אין בהחלטתי זו משום הבעת עמדה באשר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה, ככל שבקשה מעין זו תוגש לבית המשפט המחוזי.

12.

נוכח האמור לעיל, אני מורה על מחיקת ההליך שבכותרת. ממילא, מתייתרת ההכרעה בבקשה מיום 5.6.2019.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות 2-1 בסך של 2,000 ש"ח.