רע"א 1838/15עירית קדרון נ. שער הגבינות שיווק מזון בע"מ

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת א' רבינוביץ ברון ) ברע"א 16383-11-14 מיום 3.3.2015, אשר במסגרתו התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום (השופטת ס' קולנדר-ארבמוביץ ) בת"א 15337-09-14 מיום 7.10.2014. במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת השאלה האם יש לעכב את ההליכים בתביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשים בבית משפט השלום, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. בית משפט השלום קיבל את עמדת המבקשים והשיב על שאלה זו בחיוב, אך בית המשפט המחוזי הפך את התוצאה וקבע כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

תמצית הרקע העובדתי ופסיקות בתי המשפט קמא

1.

המשיבה, שער הגבינות שיווק מזון בע"מ, הינה חברה העוסקת בייבוא ושיווק גבינות לישראל (להלן: החברה ). בעלי מניותיה של החברה הינם: מר עמוס אופיר (להלן: אופיר ) והמבקשת 1, עירית קדרון (להלן: קדרון או המבקשת 1 ). בשנת 2005 נחתם בין אופיר לקדרון הסכם בנוגע לחברה שמטרתו "לקבוע ולהגדיר...את מכלול זכויותיהם וחובותיהם ההדדיים ואת מערכת היחסים המשפטיים שביניהם ולקבוע את התנאים והאופן של השקעת הצדדים בחברה, לרבות עיקרי הפעלת החברה וניהולה" (להלן: ההסכם ). בהסכם נכללו סעיפים המסדירים את אופן היפרדות הצדדים היה ויתגלעו ביניהם מחלוקות בלתי ניתנות לגישור. בין היתר נקבע כי במקרה שחילוקי הדעות לא יאפשרו את המשך העבודה המשותפת ימונה מעריך שיעריך את שווי החברה וקדרון תמכור לאופיר את מניותיה בהתאם להערכתו או שימונה מפרק לחברה (סעיף 7.4 להסכם). בנוסף נקבע כי כל המחלוקות שיתגלעו בין הצדדים בקשר להסכם וכל הכרוך בו יועברו להכרעת בורר מוסכם שהכרעתו תהווה פסק בוררות בהתאם לדין, והיה ולא יסכימו על זהותו ימונה הבורר על ידי יו"ר ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין (סעיף 13 להסכם).

2.

במהלך שנת 2014 התגלעו מחלוקות בין הצדדים, ולאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר זהות הבורר שידון במחלוקות ביניהם מינה יו"ר ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין את עו"ד ורו"ח יוסי קורן כבורר בהתאם להסכם. הבוררות החלה להתנהל, ובמהלכה ניתנה ביום 10.12.2014 החלטתו בנוגע להחלתו ואופן יישומו של סעיף 7.4 להסכם בנסיבות העניין. בהחלטה זו קבע הבורר כי בנסיבות העניין אכן יש הצדקה לפעול בהתאם למנגנון שבסעיף זה.

3.

בחודש ספטמבר 2014 הגישה החברה תביעה לבית משפט השלום על סך 485,757 ש"ח כנגד שלושה נתבעים: קדרון; רו"ח יובל קדרון, שהינו בעלה של קדרון ושימש כרואה החשבון של החברה (להלן: המבקש 2 ); וחברת מ. קדרון בע"מ, שהינה חברה בבעלות בני הזוג קדרון (להלן: המבקשת 3 ) (להלן יכונו כולם: המבקשים ). בכתב התביעה נטען כי המבקשים פעלו יחד על מנת להוציא מהחברה כספים שלא כדין בדמות משכורות ותשלומים פיקטיביים לקדרון, וכי הם ניצלו את העובדה שהמבקש 2 שימש כרואה החשבון של החברה ובעל זכויות החתימה בחשבון הבנק שלה על מנת להעביר כספים בניגוד לדין למבקשת 3 ולקדרון.

4.

המבקשים הגישו לבית משפט השלום בקשה לעיכוב הליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בבקשה נטען כי תניית הבוררות שנכללה בהסכם בין אופיר לבין קדרון צריכה לחול מבחינה מהותית גם על החברה, וכי אין לאפשר לחברה לחמוק מהליך הבוררות על ידי הגשת תביעה נפרדת לבית המשפט, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהליך בוררות שכבר החל במועד הגשת התביעה. נטען כי בנסיבות דומות נקבע כבר בעבר בפסיקת בית משפט זה כי הסכם בין בעלי מניותיה של חברה, שבמסגרתו הוסדרו יחסיהם ונכללה בו תניית בוררות, עשוי בנסיבות מסוימות לחייב גם את החברה עצמה. עוד נטען כי בתכתובות דואר אלקטרוני שהתנהלו בין באי-כוח הצדדים בטרם החלה הבוררות הסכים בא-כוח החברה שכל הנושאים המועלים בתביעה יידונו במסגרת הליך הבוררות. לפיכך טענו המבקשים כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות וכי יש להורות על עיכוב הליכים בתביעה שהגישה החברה כנגדם. מעבר לכך נטענו מספר טענות נוספות על ידי המבקשים, אשר איני רואה צורך לפרטן במסגרת זו.

מנגד טענה החברה כי אין בנסיבות העניין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ההליכים בתביעתה בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות. נטען כי גם לפי הפסיקה המצדדת בפרשנות מרחיבה של סעיפי בוררות לא ניתן לצרף לבוררות צד שמתנגד לה ושאינו חתום על הסכם הבוררות. הודגש כי במקרה דנן הצדדים להסכם הבוררות היו אופיר וקדרון, וכי החברה, המבקש 2 והמבקשת 3 אינם צדדים להסכם זה. בנוסף נטען כי התביעה עוסקת בטענות לנטילת כספים שלא כדין על ידי המבקשים מתוך כספי החברה, וכי מדובר בטענות בעלות אופי פלילי שאינן יכולות להתברר בהליך בוררות. במיוחד נטען כי המבקש 2 מתמנה לא אחת כמפרק מטעם בית המשפט בהליכי פירוק חברות, וכי הדבר מצדיק שטענות החברה כנגדו תתבררנה בבית משפט כעניין של תקנת הציבור. מעבר לכך נטענו מספר טענות נוספות על ידי החברה, אשר איני רואה צורך לפרטן במסגרת זו.

5.

ביום 7.10.2014 קיבל בית משפט השלום (השופטת ס' קולנדר-ארבמוביץ ) את בקשת המבקשים והורה על עיכוב ההליכים בתביעה שהגישה החברה, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות. נקבע כי אמנם אין מחלוקת שהחברה אינה חתומה על ההסכם בין בעלי המניות שלה (אופיר וקדרון), אך יחד עם זאת אין בכך כדי למנוע עקרונית את צירופה כצד להליך בוררות בנסיבות מסוימות, כפי שנקבע בעבר בפסיקת בית משפט זה. בנוסף נקבע כי הנטייה הינה להעניק פרשנות מרחיבה לתניות בוררות, וכי תניית הבוררות במקרה דנן הינה רחבה וניתן להכליל בה גם את החברה. עוד נקבע כי ההסכם כולל הוראות שונות בנוגע לחברה – מנגנון מימון החברה, חובת החברה להחזיר הלוואות בעלים, הקצאת מניות, אופן ניהולה וחלוקת הרווחים, וכיו"ב –

וכי בנסיבות אלה יש לראות את החברה כחלק מההסכם בין בעלי המניות, ועל כן יש הצדקה להחיל עליה את תניית הבוררות. בשלב זה בחן בית המשפט האם מתקיימים טעמים מיוחדים לכך שהמחלוקות לא תתבררנה בהליך בוררות, בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק הבוררות, וזאת לנוכח טענות החברה כי המבקשים ביצעו בכספי החברה מעשי מרמה הגובלים בפלילים ולכן ראוי לברר את המחלוקת בפומבי בבית המשפט. נקבע כי בפסיקת בית משפט זה כבר נקבע בעבר שיש לצמצם את השימוש בטיעון של תקנת הציבור כטעם מיוחד להימנע מבוררות וכי לא די בנסיבות העניין בהעלאת טענה בדבר אופיים הפלילי של מעשים המיוחסים לנתבעים כדי לקבוע אחרת.

לנוכח האמור לעיל קבע בית משפט השלום כי יש מקום להורות על עיכוב ההליכים בתביעה שהגישה החברה עקב הליך הבוררות שכבר החל להתנהל בין בעלי מניותיה.

6.

החברה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הורה למבקשים להגיש תשובה לבקשה וקיים בה דיון. ביום 3.3.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת א' רבינוביץ ברון ), שבמסגרתו ניתנה רשות ערעור והערעור התקבל לגופו. בית המשפט המחוזי קבע כי הצדדים להסכם הינם בעלי מניותיה של החברה – אופיר וקדרון – וכי מבין הצדדים לתביעה רק אחת הנתבעות (קדרון) הינה צד להסכם. צוין כי אכן ניתן למצוא בפסיקה מקרים שבהם הוחל סעיף בוררות בהסכם בין בעלי מניות בחברה גם על החברה עצמה, ולפיכך ככל שהיה מדובר בקושי היחיד בנסיבות העניין ניתן היה לשקול להתגבר עליו ולקבוע כי יש לחייב אף את החברה להתדיין בבוררות. עם זאת, נקבע כי במקרה דנן לא מדובר בקושי היחיד, כיוון שגם המבקשים 3-2 אינם צד להסכם, ולכן תניית הבוררות אינה יכולה לחול ביחס אליהם. גם כאן צוין כי בפסיקה אכן הוכרה האפשרות שבמקרים מסוימים יצרף בית המשפט להליך בוררות צדדים שלא היו צד להסכם הבוררות המקורי, אך נקבע כי המקרה דנן אינו מצדיק שימוש בסמכות זו. נקבע כי טענות החברה כלפי המבקש 2 נוגעות לאופן מילוי תפקידו כרואה חשבון של החברה, ולכן הן אינן זהות לטענות כלפי קדרון, וממילא אין חולק כי המבקש 2 אינו צד להסכם בין בעלי המניות. עוד נקבע כי לא הוכח שהסכמת הצדדים מלכתחילה הייתה שהסכם הבוררות יחול אף לגבי תביעות כנגד המבקשים 3-2. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקשים כי בא-כוח החברה הסכים במסגרת מכתב דואר אלקטרוני שהנושאים נשוא כתב התביעה ייתבררו בהליך הבוררות. נקבע כי לא ניתן לראות במכתב הדואר האלקטרוני משום הסכמה המחייבת את החברה להתדיין עם כל המבקשים בבוררות בקשר לנושאים נשוא התביעה, וזאת בשים לב לכך שלא בוצעה פנייה משותפת של הצדדים למינוי בורר בכל אותם נושאים ומחלוקות שצוינו במכתב. לנוכח האמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי כי לא שוכנע שקיים בין כל הצדדים הסכם להעברת הסכסוך נשוא התביעה לבוררות.

מעבר לנדרש דן בית המשפט המחוזי גם בטענת החברה כי המעשים המיוחסים למבקשים הינם מעשים חמורים הגובלים בפלילים באופן המצדיק קיום דיון בבית המשפט ולא בבוררות. בניגוד לעמדת בית משפט השלום סבר בית המשפט המחוזי כי אכן מדובר בטענות לביצוע עבירות בניגוד לחוקי המס והחברות, וכי מדובר ב"מעשים שיש בהם, לפי הנטען, אי חוקיות בדרגת חומרה המצדיקה בירור בבית המשפט", וכי לא מדובר לכאורה בטענות שהעלאתן נועדה רק לשם התחמקות מהליך הבוררות. לפיכך נקבע כי מדובר בנימוק שעומד בפני עצמו ומצדיק לכאורה שלא להיעתר לבקשה לעיכוב הליכים שהגישו המבקשים. לבסוף נקבע כי בנסיבות העניין אין הצדקה לעכב את ההליכים אף ביחס לתביעה כנגד המבקשת 1 (קדרון), אשר אין חולק כי הינה צד ישיר להסכם הבוררות, שכן קיימת נחיצות שהדיון יתקיים כמקשה אחת ופיצול הדיון בין בית המשפט לבוררות לא יהיה יעיל או מוצדק.

לנוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על עיכוב ההליכים בתביעה שהגישה החברה כנגד המבקשים עקב הליך הבוררות שמתנהל בין בעלי מניותיה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

תמצית בקשת רשות הערעור

7.

במסגרת בקשת רשות הערעור דנן שבים המבקשים על כל טענותיהם בבקשה לעיכוב הליכים. נטען כי פסק דינו של בית משפט השלום הינו פסק דין מנומק ונכון, אשר מיישם כראוי את פסיקת בית משפט זה על עובדות המקרה דנן, ואילו פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו פסק דין שגוי ובלתי צודק, אשר מיישם באופן שגוי את פסיקת בית משפט זה על עובדות המקרה דנן. המבקשים מבססים את טענותיהם בבקשתם על פסיקת בית משפט זה בכל הנוגע לצירופם לבוררות של צדדים שאינם חתומים על הסכם הבוררות אך נמצאים ב"מעגל קירבה" לצדדים הישירים להסכם הבוררות, לרבות פסיקה שמאפשרת צירופה של חברה לבוררות שמתנהלת בין בעלי מניותיה אף שהחברה לא חתומה על הסכם הבוררות עצמו. לטענת המבקשים, הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו עשויה להיות בעלת "השלכות מהותיות על דיני הבוררות ... והיא מהווה מכה אנושה למוסד הבוררות כאמצעי ליישוב סכסוכים", שכן מדובר בפסק דין שמאפשר לצד לחמוק בקלות מהסכם בוררות ולסכל את הבוררות על ידי הגשת תביעות סרק לבית המשפט.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, בהחלטת בית משפט השלום ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת החברה המשיבה.

9.

כידוע, בית משפט זה לא נעתר בקלות לבקשות רשות ערעור המופנות כנגד החלטות ופסקי דין של בתי המשפט המחוזיים בענייני בוררות. הלכה ידועה היא כי רשות ערעור בענייני בוררות תוענק רק במקרים חריגים, אשר בהם יוכיח המבקש קיומה של שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין או במקרים שבהם נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 71/15 אשבד נכסים בע"מ נ' בן עזריה בע"מ (1.2.2015); רע"א 2488/14 יוסטר נ' סגלוביץ (31.12.2014); רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2004)]. הלכה זו חלה, מכוח קל וחומר, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בענייני בוררות שמגיעה לפתחו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי", דהיינו כאשר מדובר במחלוקת שהוכרעה לראשונה בבית משפט השלום ונדונה פעם נוספת בבית המשפט המחוזי במסגרת רשות ערעור. כידוע, המבקשים מבית משפט זה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" נדרשים לצלוח את משוכת הלכת חניון חיפה , דהיינו להוכיח שמתעוררת בעניינם שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי הדין או שנדרשת התערבות של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)].

בנקודה זו ראוי להזכיר שני כללים שהשתרשו בפסיקת בית משפט זה בקשר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ושרלבנטיים לבקשה שלפנַי. ראשית, נקבע כי עצם העובדה שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגיעו לתוצאות משפטיות שונות בבואם ליישם את הפסיקה והחוק על נסיבותיו הקונקרטיות של מקרה מסוים אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו למשל: רע"א 8841/12 מיטבחי מילניום בע"מ נ' ש. אנפה בע"מ (30.1.2013); רע"א 4584/12 אל הנכס בע"מ נ' שמלצר (19.11.2012); רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון

(18.6.2012)]. שנית, נקבע כי השאלה האם הלכה פסוקה יושמה באופן נכון בנסיבותיו של מקרה קונקרטי אינה מצדיקה, ככלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ואף אם שגו בתי המשפט ביישום הדין לא יהיה בכך כדי להצדיק, ככלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו למשל: רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 221 (1993); רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (4.1.2007) בפסקאות 17-15].

מן האמור לעיל עולה כי בפני בעל דין המגיע לבית משפט זה במסגרת "גלגול שלישי" ומבקש רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות עומדת משוכה כפולה וגבוהה במיוחד, אשר רק מקרים חריגים מאד יצלחו אותה.

10.

לאחר עיון בבקשה שלפנַי סבורני כי היא אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים הענקת רשות ערעור בענייני בוררות, ועל אחת כמה וכמה על אותם מקרים חריגים מאד המצדיקים הענקת רשות ערעור בענייני בוררות ב"גלגול שלישי". לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית שטרם נדונה בפסיקת בית משפט זה ושחורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ובוודאי לא שוכנעתי כי מדובר במקרה שבו נגרם למבקשים עיוות דין. על אף ניסיונם של המבקשים להקנות לטענותיהם נופך עקרוני, הרי שבסופו של דבר מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי מובהק המופנות כנגד האופן שבו יישם בית המשפט המחוזי, בשונה מבית משפט השלום, את ההלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה על עובדות המקרה הקונקרטי. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

ודוק, בתי המשפט קמא לא קבעו במקרה דנן קביעות משפטיות חדשניות אשר טרם נדונו בפסיקת בית משפט זה, אלא יישמו על נסיבות המקרה הקונקרטיות את ההלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה בשתי סוגיות: האחת , הפסיקה המקנה לבית המשפט סמכות להורות בנסיבות מסוימות על צירופם של צדדים להליך בוררות על אף שאינם חתומים על הסכם הבוררות [ראו למשל: רע"א 3925/12 חן נ' עו"ד כהן

(17.6.2013); רע"א 1196/14 ג'רייס נ' עראף

(24.3.2014)]; ו השנייה , הפסיקה המקנה לבית המשפט סמכות לקבוע שסכסוך מסוים לא יידון בבוררות, אם התרשם כי הטענות המועלות בו גובלות במובהק בפלילים ולכן מקימות "טעם מיוחד" המצדיק בירור פומבי בבית משפט ודחייה של בקשה לעיכוב הליכים [ראו למשל: ע"א 550/75 מורלי נ' בגון , פ"ד ל(2) 309 (1976); רע"א 3331/14 Siemens AG

(חברה זרה) נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (13.8.2014)].

המבקשים מתרעמים, כאמור, על האופן שבו יישם בית המשפט המחוזי בנסיבות המקרה דנן, בשונה מבית משפט השלום, את ההלכות בסוגיות הללו, וטוענים כי מדובר ביישום שגוי המוביל לתוצאה בלתי צודקת. עם זאת, בכך לא די כדי לצלוח את המשוכה הגבוהה שניצבת בפני המבקשים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" – לא בענייני בוררות ולא בעניינים אחרים. אף אם ניתן היה ליישם אחרת את ההלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה על נסיבות המקרה הקונקרטיות – ואיני מביע דעה בשאלה יישומו של מי מבתי המשפט קמא במקרה דנן הינו היישום הצודק יותר לטעמי – ראוי לשים סוף להתדיינות בין הצדדים בשאלה שבמחלוקת, שהינה במהותה שאלה מקדמית בלבד בדבר הפורום שבו תתבררנה המחלוקות ביניהם, ולקדם את הצדדים אל עבר ההתדיינות העיקרית ביניהם במחלוקות לגופן.

בשולי הדברים אציין כי ממילא נראה לי שהמחלוקת העזה שהתגלעה בין הצדדים במקרה דנן – בנוגע לשאלה המקדמית בדבר הפורום שבו תתברר תביעת החברה, האם בבית המשפט או בבוררות – הינה מחלוקת שלא מצדיקה, ככלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שני", ועל אחת כמה וכמה ב"גלגול שלישי".

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.