רע"א 9487/16 רע"א 9487/16

לפנַי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל ) בע"א 37914-04-16 מיום 7.11.2016. בפסק הדין התקבל בחלקו ערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ס' גץ-אופיר ) בהפ"ב 21534-06-15 ובהפ"ב 46676-06-15 מיום 20.3.2016, בו נדחתה בקשת המשיבים לביטול פסק בוררות ונתקבלה בקשת המבקש לאישורו.

רקע והליכים קודמים

1.המבקש, קבלן שיפוצים, והמשיבים, נציגות בית משותף בנהריה ושלושה מחברי הנציגות, חתמו ביום 7.7.2011 על הסכם לביצוע עבודות שיקום, חיזוק ושיפוץ בבית המשותף. עלות ביצוע השיפוצים הועמדה על סכום של 747,376 ש"ח. הוסכם כי תשלום ראשון בסך של 250,000 ש"ח יובטח בערבות אוטונומית שיפקיד המבקש ואשר תושב לידיו עם סיום העבודה. בהמשך, חתמו הצדדים על תוספת להסכם האמור, בגדרה התחייב המבקש לבצע תיקונים מסוימים, לרבות תיקונים בתוך חלק מן הדירות בבית המשותף, תמורת תשלום נוסף של 100,000 ש"ח (ההסכם המקורי והתוספת להסכם יכונו יחד להלן: הסכם השיפוצים ).

2.עם סיום העבודה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ביחס ליתרת התמורה אותה על המשיבים לשלם עבור העבודות שביצע המבקש, והערבות שהפקיד המבקש בידי המשיבים חולטה. בעקבות זאת, הגיש המבקש ביום 14.11.2012 תביעה נגד המשיבים (ת"א 10325-11-12) לבית משפט השלום בחיפה. הצדדים הודיעו לבית המשפט - הודעה אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 23.1.2014

- כי הסכימו להעביר את המחלוקת להכרעת בורר . לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר זהות הבורר, מינה בית המשפט (השופטת

א' אלון ) ביום 11.3.2014 את שמאי המקרקעין אורי פרץ-פרי לבורר בסכסוך (להלן: הבורר ). יצוין, שבהסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים נקבע כי הבוררות לא תהא כפופה לדין המהותי, לדיני הראיות או לסדרי הדין; כי הבורר יוסמך ליתן "הכרעה כתובה" וכל סעד שהוא על פי שיקול דעתו; וכי לא תהא לצדדים זכות ערעור על פסק הבוררות.

3.ביום 22.5.2015 ניתן פסק הבוררות, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי מתוך יתרת התשלום בסך של 671,220 ש"ח שהיה על המשיבים לשלם למבקש, שולם לו סכום של 241,900 ש"ח (לאחר ניכוי הערבות הבנקאית שחולטה) בלבד. עם זאת, קבע הבורר כי המבקש לא השלים את כלל העבודות שהתחייב לבצע, באופן שחייב את המשיבים לבצען על חשבונם. על כן, נפסק כי על המשיבים לשלם למבקש סך של 334,447 ש"ח בתוספת מע"מ.

ביום 10.6.2015 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לאישור פסק הבוררות, והמשיבים הגישו מצידם, ביום 22.6.2015, בקשה לביטולו. יצוין, כי עוד ביום 28.5.2015 שלחו המשיבים לבורר "שאלות הבהרה", אשר בתשובה להן הודיע הבורר ביום 20.7.2016, כי נפלה טעות בחישוב הסכום המגיע למבקש (להלן: הודעת הבורר ). בהמשך להודעת הבורר הורה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ר' שפירא ) בהחלטתו מיום 24.7.2015 על העברת הדיון לבית משפט השלום בחיפה, הוא בית המשפט אשר הורה על מינוי הבורר.

4.בהחלטת ביניים מיום 30.12.2015 (שעל פניו ניתן לראות בה פסק דין חלקי), דן בית משפט השלום (השופטת ס' גץ-אופיר ) בחלק מהטענות שהעלו המשיבים נגד פסק הבוררות. בית המשפט קבע, בין היתר, כי מקום בו פסק הבוררות ניתן לתיקון - אין מקום להורות על ביטולו, ולפיכך, הורה על תיקון פסק הבוררות בהתאם להודעת הבורר, כך שמהסכום בו חויבו המשיבים יופחת סך של 175,000 ש"ח. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה לפיה מאחר שפסק הבוררות איננו מנומק, קמה עילה לביטולו. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי הצדדים לא התנו את הפנייתם לבוררות בנימוק פסק הבוררות, ולכן לא מתקיימת העילה האמורה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הדברים נכונים גם ביחס לטענת המשיבים לפיה הבורר לא התייחס במפורש לטענות מסוימות הנוגעות לתוכן הסכם השיפוצים.

5.ביום 15.3.2016 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת ס' גץ-אופיר ). בפסק הדין נדחתה טענה נוספת של המשיבים נגד פסק הבוררות, לפיה שגה הבורר בכך שלא הורה על חילוץ רכיב המע"מ מהסכום בו חויבו, מאחר שהבורר כבר השיב לשאלה בעניין זה אשר הופנתה אליו על ידי בית המשפט. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף ביתר הטענות אין כדי להקים עילה לביטול פסק הבוררות וכי לא נגרם למשיבים עיוות דין. משכך, דחה בית המשפט את הבקשה לביטול פסק הבוררות ואישר את פסק הבוררות המתוקן. המשיבים חויבו בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין לטובת המבקש.

6.המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בין היתר, טענו המשיבים להיעדר יריבות בין המשיבים 4-2 לבין המבקש. במסגרת זו, טענו המשיבים, בין היתר, כי לא נדונה ולא נבחנה בקשתם של המשיבים 4-2 לסילוק התובענה נגדם על הסף - בקשה שהעלו עוד במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגישו עובר למינוי הבורר - וזאת מן הטעם שהסכם השיפוצים נחתם בין המבקש לבין המשיבה 1 בלבד.

7.בפסק דינו אישר בית המשפט המחוזי את קביעות בית משפט השלום לגופן, וקבע כי לא נגרם למשיבים עיוות דין. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי היה מקום לדון ולהכריע בבקשת המשיבים 4-2 לסילוק על הסף בבית משפט השלום, קיבל את הבקשה, והורה על מחיקת שמם כחייבים על פי פסק הדין. בית המשפט דחה גם את הטענה שהעלה המבקש לפיה מאחר שבהסכם השיפוצים כלולות עבודות המבוצעות בתוך הדירות (להבדיל מעבודות ברכוש המשותף), הרי שחברי המשיבה 1 חייבים באופן אישי בתשלום התמורה עבור עבודות אלה. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי על פני הדברים היה על המבקש לתבוע מכלל בעלי הדירות שבהן בוצעו עבודות שיפוץ, את תשלום התמורה עבור עבודות שבוצעו בדירותיהם, ולהפחית את סכום התמורה בגין עבודות אלה מסכום החיוב של המשיבה 1 בגין יתר העבודות שביצע.

ואולם, מאחר שהטענה לא נטענה על ידי מי מהצדדים, הורה בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"אין שום נימוק המצדיק את התביעה שחברי הנציגות ישלמו עבור כל העבודות המבוצעות בדירות הפרטיות. מי שחייב לשלם עבור העבודות בדירות הפרטיות הם בעלי הדירות הפרטיות, איש איש לפי העבודות שבוצעו [ההדגשה במקור – י. ד.]. [...] אם יש לחלק בין העבודות בתוך הדירות לבין העבודות האחרות, בשל כך, שהנציגות אינה יכולה ואינה חייבת לשלם עבור העבודות בתוך הדירות, יש להפחית מחיוב הנציגות את העבודות בתוך הדירות, ועל המשיב לתבוע מבעלי הדירות את תמורת העבודות, איש איש לפי דירתו. מכיוון שאף אחד לא טוען כך, לא אחלק בין העבודות, ואסתפק בכך שאמחק את חיובם של המערערים 4-2 על פי פסק הדין שאישר את פסק הבורר. ככל שירצה המשיב לתבוע את בעלי הדירות, יהיה עליו קודם לכן להפחית את הסכומים שאותם הוא תובע מבעלי הדירות מחיובה של המערערת 1. " (פסקה 14 לפסק הדין, ההדגשות אינן במקור – י. ד.).

על קביעה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני.

טענות המבקש

8.לטענת המבקש מחיקת המשיבים 4-2 כחייבים אישיים בסכום החוב כולו מרוקנת מתוכן את פסק הבוררות. זאת, שכן פסק הבוררות מתייחס לתמורה בגין כלל העבודות שביצע המבקש, הן בדירות והן ברכוש המשותף. עוד טוען המבקש, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו ניתן לביצוע, שכן מן הצד האחד קיים מעשה בית דין בין המבקש לבין המשיבה 1, ומן הצד השני, המשיבה 1 הינה בעלת דין דרושה בכל תובענה עתידית שיגיש המבקש נגד מי מבעלי הדירות. לטענתו, במצב דברים זה, לא יוכל המבקש להיפרע באופן מלא מבעלי הדירות.

דיון והכרעה

9.דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

10.למעשה, זוהי הפעם הרביעית שבה אחד מן הצדדים מבקש כי הסכסוך יוכרע לטובתו. ככלל, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים בלבד , שבגדרם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או למקרים המחייבים את התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין. מובן מאליו כי כלל זה חל ביתר שאת מקום בו בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בשבתו כערכאת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום [ראו למשל: רע"א 5995/15 אבו קנדיל נ' אגבאריה

(21.9.2015); רע"א 1260/15 פלוני נ' פלוני , פסקה 10 (17.6.2015); רע"א 1838/15

קדרון נ' שער הגבינות שיווק מזון בע"מ, פסקה 9 (31.3.2015)].

לא התרשמתי כי המקרה דנן עומד באמת המידה האמורה . טענת המבקש בענייננו אינה מעלה כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מדלת אמות הסכסוך שבין הצדדים.

אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעת בית המשפט המחוזי כי המשיבים 4-2 כלל לא היו צד להסכם השיפוצים ובאופן דומה אף לא היו צד להסכם הבוררות. זאת, מאחר שלא חתמו על הסכמים אלו בשמם-הם, כי אם בשם המשיבה 1. כפועל יוצא, אין הם כפופים לפסק הבוררות ולחיוב שנקבע מכוחו [ראו למשל: רע"א 3925/12 רונן נ' עו"ד כהן , פסקה 11 (17.6.2013)].

11.זאת ועוד, סבורני כי המבקש לא דק פורתא בטענותיו. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי קביעתו נושא בקשת רשות הערעור אינה אלא אמרת אגב של בית המשפט באשר לדרך המלך שבה היה על המבקש לילך בתביעתו המקורית.

12.נחזור לדברי בית המשפט המחוזי בפסקה 14 לפסק הדין: "מכיוון שאף אחד לא טוען כך, לא אחלק בין העבודות, ואסתפק בכך שאמחק את חיובם של המערערים 4-2 על פי פסק הדין שאישר את פסק הבורר. ככל שירצה המשיב לתבוע את בעלי הדירות, יהיה עליו קודם לכן להפחית את הסכומים שאותם הוא תובע מבעלי הדירות מחיובה של המערערת 1". עינינו הרואות, כי אף שבית המשפט המחוזי הביע דעתו באשר לזהות החייבים האפקטיביים בתשלום התמורה שנפסקה לטובת המבקש, הרי שבניגוד לטענת המבקש בית המשפט לא קבע כי יש להפחית רכיב כלשהו מהחיוב המגיע למבקש על פי פסק הבוררות. ודוק, האמירה לפיה מוטב היה אילו המבקש היה מגיש מלכתחילה תובענה נפרדת נגד בעלי הדירות ביחס לעבודות בתוך הדירות, נכתבה כהערה,

ולא ניתנה על יסודה הכרעה שיפוטית בעלת נפקות אופרטיבית שיש בה כדי לפגוע בזכות של המבקש, שכן מערך הזכויות שהיו נתונות לו עובר למתן פסק הדין לא שוּנה. ממילא אין אפשרות לערער על אמרת אגב [ראו: בג"ץ 188/96

צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון ,

פ"ד נב (3) 721, 742-741 (1998); ר"ע 279/82 מנהל המכס נ' ג'ועבה , פ"ד לז(4) 542, 546 (1983); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

95-96 (מהדורה שלישית, 2012 )]. כל שנקבע הוא כי חלף החיוב ביחד ולחוד שנקבע בפסק הבוררות ביחס למשיבה 1 וביחס למשיבים 4-2, תהא המשיבה 1 בלבד החייבת בכלל החוב כלפי המבקש. הא ותו לא. סבורני כי לא נפלה שגגה בהכרעה זו של בית המשפט המחוזי, ואיני רואה מקום להתערב בה.

13.בשולי הדברים אציין כי לא נעלמה מעיניי טענת המבקש לפיה עד למועד הגשת הבקשה שלפנַי לא שילמה המשיבה 1 את חובה על פי פסק הבוררות. אף כי, כאמור לעיל, שותף אני למסקנת בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום לחיובם האישי של המשיבים 4-2 על פי פסק הבוררות, הרי שמובן כי אין מקום להלין את התמורה המגיעה למבקש, ועל המשיבה 1 לפעול להסדרת החוב ללא דיחוי.

14.סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.