רע"א 5995/15 נור אבו קנדיל נ. עלי אגבאריה

בפסק בוררות שניתן ביום 18.12.2014 נקבע כי המבקשים ישלמו למשיב סכום כסף בסך 250,000 ש"ח בתוך שלושים ימים, ומנגד המשיב יפעל לרישום נכס מקרקעין שמכר להם על שמם. עוד נקבע כי אם המבקשים לא ישלמו את הסכום במועד, תועבר הזכות למשיב, כך שהוא ישלם למבקשים סכום כסף בסך 300,000 ש"ח בתוך 45 ימים, ובמקרה כזה המבקשים יפנו את נכס המקרקעין. פסק הבוררות אושר בהחלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 7.6.2015.

המבקשים לא קיימו את החיוב שהוטל עליהם במועד, ועל כן פנו לבית משפט השלום בבקשה להאריך את המועד אשר נקבע בפסק הבוררות. בית משפט השלום דחה את הבקשה, בקבעו כי המבקשים לא הראו כל סמכות של בית המשפט להתערב במועדים שנקבעו בפסק הבוררות. בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא בהחלטת סגן הנשיא ר' שפירא מיום 14.7.2015 (רע"א 21761-07-15). בית המשפט המחוזי ציין כי הוא מוכן להניח לטובת המבקשים שאמנם מסורה לו סמכות להאריך את המועד שנקבע בפסק הבוררות, אך קבע כי השימוש בסמכות זו שמור למקרים נדירים אשר אינם מתקיימים בענייננו. הודגש כי המבקשים לא הצליחו להסביר מדוע הם לא קיימו את פסק הבוררות במועד, מה גם שהם לא הפקידו בקופת בית המשפט את סכום החיוב במלואו לצד בקשתם. גם טענת המבקשים לפיה יש מקום להיעתר לבקשתם משום שהמשיב לא קיים את חיובו במועד נדחתה. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה דנא ובה שבים המבקשים על טענותיהם.

דין הבקשה להידחות.

מדובר למעשה בבקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי", לאחר שהמועד לקיום החיוב נקבע בפסק הבוררות, ובהמשך נדון לגופו הן על ידי בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי. ככלל, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים בלבד , שבגדרם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או למקרים המחייבים את התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין. מובן מאליו כי כלל זה חל ביתר שאת מקום בו בית המשפט המחוזי נתן את החלטתו בשבתו כערכאת ערעור על החלטת בית המשפט השלום [לגדר ההתערבות בהחלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות, ראו למשל: רע"א 3082/15 ברדוגו נ' מונסנגו , פסקה 5 (17.8.2015); רע"א 8283/14 מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות בית"ר בע"מ , פסקה 11 (29.6.2015)].

לא התרשמתי כי המקרה הנוכחי עומד באמת המידה האמורה. הבקשה עוסקת בעניינם הפרטני של הצדדים, בשאלה הנוגעת למועדי החיוב שנקבעו להם בפסק הבוררות, וברי שאין בכך כל היבט עקרוני. יתרה מכך, אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי. כאמור בהחלטה, גם אם קיימת לבית המשפט סמכות טבועה להארכת מועד שנקבע בפסק בוררות ושקיבל תוקף של פסק דין, לא בנקל ייעשה הדבר, אלא רק במקרים חריגים [השוו בשינויים המחייבים לדבריהם של חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 183 (מהדורה שלישית-2012)]. המבקשים נימקו את האיחור במועד בכך "שלא עלה בידם" להשיג את סכום החיוב שנקבע, אך איני סבור כי טעם זה כשלעצמו די בו כדי להצדיק היעתרות חריגה – כל שכן תוך מתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי" – להארכת המועד אשר נקבע בפסק הבוררות. איני מוצא ממש גם בטענת המבקשים לפיה יש להיעתר לבקשתם משום שלכאורה נכון לעת הזו ברשותם סכום הכסף המלא שנקבע בפסק הבוררות. פסק הבוררות קבע כי בהיעדר תשלום במועד "תפקע הזכות" ותעבור לידי המשיב. מכאן שהיעתרות לבקשה מהסיבה שלבסוף עלה בידי המבקשים להשיג את סכום הכסף שנקבע, משמעה למעשה ביטול זכותו זו של המשיב. אין להלום גם את טענת המבקשים לפיה הארכת המועד לחיובם מוצדקת גם משום שהמשיב לא קיים בעצמו את חיובו, שהרי ממילא אין בטענה זו כדי לשנות מכך שהמבקשים עצמם לא עמדו בחיובם במועד שנקבע.

על יסוד האמור הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.