פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6840/16
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקש:
ששון ויטוריו
נ ג ד
המשיבה:
חב' חלונית בע"מ
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים ברע"א 45421-02-16, שניתנה ביום 08.03.2016
על-ידי השופטת ע' זינגר
בשם המבקש:
עו"ד אברהם ברזל
החלטה
בית משפט השלום בירושלים עיכב את ההליכים בתביעה שהתנהלה לפניו והעבירם להליך בוררות, זאת מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (תא"מ 47078-07-15, השופט א' רובין ).
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש נגד החלטה זו, בקבעו כי בסעיף 12 להסכם שנכרת בין הצדדים קיימת תניית בוררות, ועל כן בדין ניתנה החלטת בית משפט השלום (רע"א 45421-02-16, השופטת ע' זינגר ).
בבקשת רשות הערעור שלפנַי
טוען המבקש כי הפרשנות שניתנה על-ידי שופטי הערכאות הקודמות לסעיף 12 להסכם אינה נכונה, כאשר סעיף זה כלל אינו מהווה תניית בוררות.
בקשת רשות הערעור דנן אינה עומדת באמת המידה המצומצמת שנקבעה בפסיקה להתערבותו של בית משפט זה בפסקי דין והחלטות בענייני בוררות (ראו למשל: רע"א 5995/15 קנדיל נ' אגבאריה (21.9.2015)), ודי בכך כדי לדחותה.
מכל מקום, דין טענות המבקש להידחות גם לגופן. סעיף 12 להסכם המדובר קובע כי: " מוסכם בזה כי כל בוררות אודות הסכם זה, יעשה בבית דין רבני לדיני ממונות בירושלים " (הטעות במקור, י.ד.). בדומה לשופטי הערכאות הקודמות, אף אני סבור כי קריאת סעיף זה מובילה למסקנה כי מדובר בתניית בוררות. אמנם אין מדובר בניסוח אידיאלי, כאשר תניית הבוררות הייתה יכולה להיות כתובה באופן בהיר ומפורש יותר. ואולם, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה, שנתמכה גם בעדויות שנשמעו לפני בית משפט השלום, כי כוונת הצדדים הייתה לכונן בסעיף זה תניית בוררות.
בשולי הדברים אציין כי בבקשת רשות הערעור העלה המבקש טענה שלפיה אף אם סעיף 12 להסכם הוא "תניית בוררות", הרי שמדובר בתניה בלתי חוקית ושאינה ניתנת ליישום, וזאת משום שלכאורה מוסד הבוררות שאליו מופנים הצדדים הוא "בית דין רבני לענייני ממונות בירושלים", כאשר לבתי הדין הרבניים בישראל כלל אין סמכות לדון בדיני ממונות בתור בוררים, על רקע ההלכה שנקבעה בבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד סא(1) 259 (2006). טענה זו שובה אמנם את הלב - אך אין בה ממש. ודוק, מקריאת סעיף 12 להסכם עולה כי הצדדים הסכימו שהסכסוך יידון בבוררות " בבית דין רבני לדיני ממונות בירושלים " - רוצה לומר, בבית דין הלכתי כלשהו
הדן בדיני ממונות, ולאו דווקא בבית הדין הרבני האזורי בירושלים שהינו חלק ממערכת השיפוט הממלכתית . זאת במובחן מתניית בוררות שהייתה קובעת כי יש להעביר את הסכסוך לבוררות ב" בית ה דין ה רבני ה אזורי בירושלים ", בה"א הידיעה, תניה שלא הייתה מאפשרת לאמץ כל פרשנות אחרת לבד מכך שהצדדים התכוונו להעביר את הסכסוך לבוררות למערכת השיפוט הממלכתית. לא למותר לציין כי ההתעכבות על לשון תניית הבוררות בנסיבות העניין אינה אך ורק עניין של דקדקנות לשונית. כידוע, ישנו מספר לא מועט של בתי דין הלכתיים שאינם ממלכתיים אשר מנהלים הליכי בוררות בענייני ממונות, וזאת במקומות ובמגזרים שונים (ראו והשוו: אדם חופרי-וינוגרדוב "התעצמות הפלורליזם המשפטי בישראל: עלייתם של בתי הדין ההלכתיים לדיני ממונות במגזר הציוני דתי" עיוני משפט לד
92-47 (2011)) – כך שככל שצדדים להסכם חפצים שהבוררות בעניינם תתברר בבית דין מסוים דווקא, עליהם להבהיר זאת באופן מפורש.
נוכח האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.
היות שלא היה מקום להגיש את בקשת רשות הערעור דנא לבית משפט זה לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, ואף על פי שלא התבקשה תשובה מטעם המשיבה, המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,500 ₪.
ניתנה היום, א' בחשון
התשע"ז (2.11.2016).
ש
ו פ ט