רע"א 8283/14 מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ. ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית ש

לפנַי שתי בקשות רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי ) מיום 5.11.2014, במסגרתן דחה בית המשפט את בקשותיה של שחם נדל"ן בע"מ (להלן: שחם ) בהפ"ב 3863-05-14 ובהפ"ב 46405-06-14 לבטל שתי החלטות שניתנו על ידי הבורר, השופט (בדימוס) י' שמעוני, ביום 1.4.2014 וביום 27.5.2014 במהלך הליך בוררות המתנהל בינה לבין ברקן כפר שיתופי להתיישבות של משקי חרות בית"ר בע"מ (להלן: ברקן ).

תמצית הרקע

העובדתי

1.

ביום 5.2.2008 התקשרו שחם וברקן בהסכם עקרונות לביצוע עבודות להכשרת 62 מגרשים בישוב ברקן. בעקבות זאת, ביום 17.12.2008 התקשרו הצדדים בהסכם ביצוע במסגרתו התחייבה שחם לבנות 42 חידות דיור ולהכשיר 20 מגרשים נוספים לבניה עצמית. ביום 20.11.2009 נכנס לתוקף צו הקפאה שאסר על בניה באזור יהודה ושומרון עד ליום 30.9.2010. לאחר סיום תקופת ההקפאה התגלעו בין הצדדים מחלוקות בקשר לעבודות שבוצעו על ידי שחם עובר להקפאה ולאחריה, ולתשלומים שמגיעים לה בגין אותן עבודות. ביום 6.9.2011 הסכימו הצדדים להעביר את הסכסוך להכרעת בורר.

2.

ביום 30.1.2013 נעתר הבורר לבקשתה של שחם והוציא צו מניעה לפיו שחם זכאית להמשיך בביצוע הבניה בעוד שעל ברקן להימנע מלסכל את המשך הבניה. עוד נקבע כי על שחם לתת "התחייבות" עד לסך של 500,000 ש"ח כדי להבטיח את נזקי ברקן כתוצאה ממתן הצו. ביום 9.6.2013 נתן הבורר החלטה מבהירה, בה הסביר כי החזרת דפוס ההתקשרות המקורי בין הצדדים הינה הדרך היחידה להימנע ממצב בו הפרויקט נתקע, ובתוך כך על בעלי המניות בשחם להמציא ערבות אישית על מנת להפיג את חששותיה של ברקן.

ביום 29.7.2013, נעתר בית המשפט המחוזי (הנשיאה

ה' גרסטל ) לבקשתה של שחם ונתן לשתי ההחלטות תוקף של פסק דין. לאחר מכן, בהחלטתו מיום 25.11.2013, דחה בית המשפט המחוזי באופן חלקי את בקשתה של ברקן לביטול פסק הדין, בקובעו כי ההחלטה מיום 30.1.2013 מהווה פסק ביניים, בעוד שההחלטה מיום 9.6.2013 מבהירה את פסק הביניים ואת אופן יישומו, ועל כן הינה "החלטה אחרת" בלבד. בקשת רשות הערעור שהוגשה נגד קביעה זו במסגרת רע"א 8443/13 – נדחתה על ידי. ביום 8.1.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי הליך הבוררות יסתיים תוך 60 יום ממועד הגשת כתב הסיכומים האחרון, בהתאם להסכם הבוררות.

3.

ביום 1.4.2014 נתן הבורר "פסק בוררות ביניים". בפסק זה דחה הבורר את תביעתה של ברקן להורות על סילוק ידה של שחם מהמשך ביצוע הפרויקט, וזאת משום שתביעה זו עומדת בניגוד לפסק הביניים מיום 30.1.2013 אשר קיבל תוקף של פסק דין, כאמור. עוד קבע הבורר כי נכון למועד הגשת התביעה, שחם לא זכאית לקבל תשלומים נוספים עבור העבודות שביצעה לפני ואחרי ההקפאה – אם כי אין בכך כדי לשלול את זכאותה ליתרת התמורה בעתיד. הבורר הוסיף וקבע כי ברקן לא הפרה את הסכם העקרונות ואינה אחראית לעיכובים בלוח הזמנים להם טענה שחם. בסוף הפסק קבע הבורר כי ככל שתידרש התערבות נוספת מצידו בסוגיית הערבות שהיה על שחם להפקיד או בסוגיית יתרת התמורה לחברת שחם עבור ביצוע העבודות מושא ההסכם, על הצדדים לפנות אליו בבקשה מתאימה.

4.

ביום 19.5.2014 התקיים לפני הבורר דיון בסוגיית הערבות שאותה שחם נדרשה להפקיד. הדיון נערך מבלי ששחם התייצבה, וזאת לאחר שהוזהרה מראש כי אם לא תתייצב לדיון, הוא יתקיים בהיעדרה. ביום 27.5.2014 נתן הבורר החלטה, בה קבע כי כל עוד שחם לא מפקידה ערבות כאמור בהחלטה מיום 9.6.2013, עליה להימנע מביצוע כל פעולה של מכירה, שיווק, פרסום או הקצאה של מגרשים בברקן.

5.

לבסוף יצוין כי ביום 1.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ו' פלאוט ) את בקשתה של שחם לצו מניעה זמני האוסר על הבורר להמשיך בהליך הבוררות בשל פקיעתו. בקשת רשות הערעור שהוגשה נגד קביעה זו במסגרת רע"א 3153/14 – נדחתה על ידי, תוך שקבעתי כי יש לאפשר לבורר לדון בטענות הצדדים לגופן, בעוד שטענותיהם באשר לסמכות הבורר שמורות להם לעת מצוא. ביום 11.9.2014 הגישה שחם תביעה נגד הבורר לפי סעיף 20 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה ברע"א 8285/14

6.

בהפ"ב 18277-04-14 ביקשה ברקן לאשר את פסק הביניים מיום 1.4.2014, ובהפ"ב 3863-05-14 ביקשה שחם לבטל את אותו הפסק. בבקשתה, נאחזה שחם במגוון עילות לביטול פסק בוררות מתוך סעיף 24 לחוק הבוררות, ביניהן פגיעה בתקנת הציבור, חריגה מסמכות, אי מתן הזדמנות נאותה להתגונן, העדר הנמקה, העדר הסכם בוררות בר תוקף ומתן פסק לאחר שעברה התקופה לנתינתו .

7.

בהחלטתו המנומקת מיום 5.11.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי לא מתקיימות עילות הביטול להן טענה שחם.

אשר לפגיעה בתקנת הציבור נקבע כי אין סתירה בין פסק הביניים – אשר אוכף את ההתקשרות המקורית בין הצדדים – לבין ההחלטה מיום 1.4.2014, לפיה, נכון למועד מתן הפסק , אין להיעתר לתביעותיה הכספיות של שחם. בית המשפט הדגיש כי הבורר קבע בעצמו שאין בקביעתו כדי למנוע משחם זכאות לתמורה עבור העבודות שביצעה, וזאת לאחר חידוש העבודות בהיקף מלא. אשר לטענת שחם כי נמנע ממנה לחקור שני עדים – רו"ח

קלרברג ועו"ד אבידע – קבע בית המשפט כי שחם כלל לא הוכיחה שביקשה לזמן את העדים הללו לצורך חקירתם, ועל כן אין לקבל את טענתה. עוד נדחתה הטענה כי הבורר לא הכריע באחת השאלות שנמסרו להכרעתו; בנסיבות העניין לא הייתה כל מניעה כי הבורר יקבע, כפי שעשה בפועל, ששחם איננה זכאית לתשלומים וכי באפשרותה לשוב ולפנות בעניין בעתיד. כמו כן נקבע כי פסק הבוררות, המשתרע על פני 17 עמודים, כולל הנמקה תמציתית שמבהירה את קביעות הבורר, ומשכך אין לקבל את הטענה כי מדובר בפסק הלוקה בהיעדר הנמקה. בית המשפט אף דחה את טענותיה של שחם לעניין מועד מתן הפסק. לשיטתה של שחם, הסכם הבוררות פקע 60 ימים לאחר שהגישה את סיכומיה ביום 19.5.2013. משכך, דינה של החלטת הבורר מיום 10.7.2013 לתת ארכה, על דעת עצמו, להגשת סיכומים מצדה של ברקן – להתבטל. בית המשפט קבע כי יש להבחין בין ההסדר הדיוני מיום 26.10.2011 לבין הסכם הבוררות שנכרת למעשה כבר ביום 6.9.2011; סמכותו של הבורר מכוח ההסכם כללה "כל מחלוקת" בין הצדדים, ולבורר בלאו הכי יש סמכות טבועה להאריך מועדים להגשת סיכומים. מכל מקום, כך נקבע, אין בהארכת המועד להגשת סיכומים כדי להצביע על חוסר אובייקטיביות או על קיפוח זכויותיה של שחם. לבסוף קבע בית המשפט כי התנהלות הבורר איננה מהווה "פגיעה במראית פני הצדק".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה ברע"א 8283/14

8.

בהפ"ב 16705-06-14 ביקשה ברקן לאשר את החלטת הבורר מיום 27.5.2014, ובהפ"ב 46405-06-14 ביקשה שחם לבטל את אותה ההחלטה.

בהחלטתו מיום 5.11.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על ביטול החלטת הבורר מיום 27.5.2014, אם כי אין מקום לתת לה תוקף של פסק דין – וזאת משום שמדובר ב"החלטה אחרת" בלבד. בהחלטה נקבע כי קביעתו של הבורר מיום 9.6.2013 לפיה על בעלי המניות בשחם להמציא ערבות אישית, אינה עומדת בסתירה לפסק הביניים, אלא נועדה להסדיר את המחלוקת שנתגלעה בעניין זהותו של מי שיחתום על הערבות שאותה נדרשה שחם להפקיד. עוד נקבע כי אף ההחלטה מיום 27.5.2014 נועדה, בדומה להחלטה מיום 9.6.2013, להבהיר ולהסדיר את סוגיית הערבות בכדי לאפשר את יישומו של פסק הביניים מיום 30.1.2013. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי הליך הבוררות פקע ביום 3.4.2014 לכל המאוחר, וזאת מן הטעם כי ההחלטה מיום 26.10.2011 ממנה מבקשת שחם להיבנות מהווה הסדר דיוני גרידא. כפי שהוסבר על ידי בית המשפט בפסק הדין הנוסף בין הצדדים, הסכם הבוררות, אשר מפנה את כל המחלוקות בין הצדדים להכרעה בדרך של בוררות, הוא שמכונן את סמכות הבורר. לבסוף קבע בית המשפט שבדומה להחלטה מיום 9.6.2013, גם ההחלטה מיום 27.5.2014 הינה "החלטה אחרת" שנועדה להבהיר

את הפסק מיום 30.1.2013, ולכן אין מקום להעניק לה תוקף של פסק דין.

תמצית בקשותיה של שחם

9.

בבקשת רשות הערעור ברע"א 8283/14 מיום 4.12.2014 טוענת שחם כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בהחלטות של הערכאה הדיונית בענייני בוררות. בתוך כך, מעלה שחם מספר טענות; ראשית, טוענת שחם כי פסק הביניים פוגע במראית פני הצדק. זאת מכיוון שהפסק נשלח ישירות ממשרדו של הבורר לצד ג' שהינו בעל עניין בתוצאות הליך הבוררות, וזאת בטרם נשלח לשחם עצמה. לטענתה של שחם, שליחת הפסק נועדה לאפשר לאותו צד ג' לנגח את שחם מחוץ להליך הבוררות, ולפיכך מדובר במעשה פסול הנוגד את חובת הנאמנות של הבורר. עוד נטען כי הבורר השתלח בבא כוחה של שחם והפעיל לחץ רב על הצדדים להתפשר ולוותר על זכויותיהם בפרויקט – התנהגות שפוגעת גם היא במראית פני הצדק. שנית טוענת שחם כי משזכתה בסעד האכיפה בפסק הביניים מיום 1.4.2014, לא היה מקום למנוע ממנה את זכאותה לתמורה החוזית. תביעותיה הכספיות של שחם הן, לטענתה, ליבה של עילת התביעה – ולכן שגה הבורר כשביצע הבחנה בין סוגיית הפרת ההסכמים ואכיפת המשך הבניה, בהן הכריע, לבין חישוב סכום הפיצויים להם זכאית שחם, בו נמנע מלהכריע. עוד מוסיפה שחם וטוענת כי קביעתו של הבורר מתבססת על התרשמותו משני עדים אשר לשחם לא ניתנה הזדמנות לחקרם. לבסוף טוענת שחם כי טעה בית המשפט כשהשית עליה הוצאות בסך של 25,000 ש"ח. לטענתה, הוצאות אלו אין סבירות בעליל אם לוקחים בחשבון שבפסק הדין הנוסף שניתן בין שחם לברקן מיום 5.11.2014, בו דחה בית המשפט את כל טענותיה של ברקן, לא הושתו על ברקן הוצאות כלל. זאת במיוחד לאור העובדה כי שני פסקי הדין ניתנו על בסיס אותם כתבי טענות ולאחר קיומו של דיון אחד, ללא קיומו של הליך הוכחות.

10.

בבקשת רשות הערעור ברע"א 8283/14 מיום 4.12.2014 מעלה שחם שלוש טענות עיקריות. ראשית נטען כי פסק הביניים מיום 30.1.2013, אשר קיבל תוקף של פסק דין מכוח החלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 29.7.2013 ומיום 25.11.2013, התיר לשחם לבצע דיספוזיציות בפרויקט ללא כל תנאי – ועל כן החלטתו של הבורר מיום 27.5.2014, האוסרת על שחם לבצע פעולות בנכס – מהווה חריגה בוטה מסמכות. שנית נטען כי שגה בית המשפט כשקבע כי הליך הבוררות טרם פקע; גם אם היה מקום להניח כי ההסדר מיום 26.10.2011 הינו הסדר דיוני בלבד ולא חלק מהסכם הבוררות, הרי שאז הייתה מתחייבת מסקנה בעייתית לפיה כלל לא הוקצב מועד לסיום הבוררות – ולכן, לפי התוספת לחוק הבוררות, היה על הליך הבוררות להסתיים בתוך ששה חודשים בלבד מיום תחילתו. מצב שבו אין מועד לסיום הליך הבוררות סותר, כך טוענת שחם, הן את תכלית חוק הבוררות והן את ההלכה הפסוקה. לבסוף טוענת שחם כי בהחלטתו מיום 27.5.2014 נתן בית המשפט צו מניעה המופנה כלפי צד ג' – וזאת מכיוון שאסר על שחם לבצע דיספוזיציות בפרויקט עד להפקדת ערבות אישית של צד ג'. לטענתה של שחם, לבורר אין סמכות מקבילה לזו של בית המשפט במסגרתה הוא מוסמך לתת צווי מניעה המופנים לצד ג'.

דיון והכרעה

11.

על פי ההלכה הפסוקה, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים ומצומצמים בלבד המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט פסקה 7 (23.4.2013); רע"א 1794/12 א. שילת דלקים בע"מ נ' זגורי פסקה 11 (20.5.2012)]. לאחר שעיינתי בבקשות רשת הערעור, בשתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטות השונות שיצאו תחת ידיו של הבורר, הגעתי למסקנה כי המקרה שלפנַי איננו עומד בקריטריונים שהותוו בפסיקה המצדיקים מתן רשות ערעור.

12.

אכן, רובן ככולן של הטענות שמעלה שחם הן טענות בעלות אופי ערעורי אשר בית משפט זה לא ידון בהן כערכאת ערעור [ראו למשל: רע"א 3268/09 אורן נ' רבינסקי פסקה 24 (17.8.2009)]. כך, לדוגמא, טוענת שחם כי בהחלטתו מיום 1.4.2014, שגה הבורר כשהעניק את סעד האכיפה, אך בד בבד קבע כי שחם אינה זכאית לקבל את הסעדים הכספיים אשר נובעים, לטענתה, מסעד האכיפה שנפסק. בית המשפט המחוזי דן בטענה זו בהרחבה במסגרת פסק דינו, ונימוקיו מקובלים עלי במלואם. כבית המשפט, סבור גם אני כי הכרה בזכאותה של שחם להמשיך בביצוע הפרויקט אינה מחייבת בהכרח את קבלת תביעותיה הכספיות. ממילא ברור כי מדובר בסוגיה הנובעת מנסיבותיו הספציפיות של המקרה ואשר אינה חורגת כהוא זה מעניינם הפרטי של הצדדים. לא זאת אף זאת, הבורר לא שלל את זכותה של שחר לדרוש את הכספים שמגיעים לה, לשיטתה, בשלב מאוחד יותר – ובנסיבות שכאלה אין לומר כי נגרם לשחם עיוות דין המצדיק התערבות.

13.

הוא הדין גם לעניין הטענות שהפנתה שחם כלפי החלטת הבורר מיום 27.5.2014, במסגרתה הגביל את זכותה של שחם לבצע דיספוזיציות הנוגעות לפרויקט. טענתה העיקרית של שחם לעניין זה הינה כי האיסור על ביצוע דיספוזיציות עומד בסתירה לפסק הביניים מיום 30.1.2013 ולהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.11.2013. אין חולק כי פסק הביניים אושר כפסק דין, ואין לסטות ממנו. יחד עם זאת, מקובלת עלי לעניין זה קביעתו של בית המשפט כי אין סתירה בין ההחלטה מיום 27.5.2014 לבין פסק הביניים. ניכר כי שחם מבקשת להיתלות בלשונה של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.11.2013, שם נקבע כי פסק הביניים מדבר על "ביצוע דיספוזיציה בנכסים ובהחלטה סופית בנוגע אליהם" [סעיף 2(ו) להחלטה]. אמנם, פרשנותו של בית המשפט, לפיה פסק הביניים מהווה החלטה סופית ביחס לשלב א' כולו – על אף השימוש שעשה הבורר במינוח "בשלב זה" – עשויה על פני הדברים לתמוך בעמדתה של שחם. ברם, גם לפי פרשנות זו – ואיני רואה צורך לחוות דעה בשאלת הפרשנות הנכונה בנסיבות העניין – אין בכך כדי להועיל למערערים; כפי שקבע בית המשפט, החלטת הבורר מיום 27.5.2014 "נועדה להבהיר ולפתור את המחלקות בין הצדדים בנוגע לערבות שיש להפקיד על פי פסק הביניים" (פסקה 22 לפסק הדין) – ותו לא. הגבלת זכותה של שחם לבצע דיספוזיציות אינה חורגת, כשלעצמה, מהוראותיו של הבורר לפיו שחם זכאית להמשיך בביצוע שלב א' של הפרויקט. רוצה לומר – השלמת שלב א' לחוד והיתר לביצוע דיספוזיציות לחוד: הגבלת הדיספוזיציות נועדה לצורך יישומו של אותו חלק בפסק הביניים הדורש משחם להפקיד "התחייבות" ולכן אין לקבל את טענתה של שחם כי קיימת סתירה בין השניים.

14.

עוד באותו עניין, מוסיפה שחם וטוענת כי הגבלת הדיספוזיציות עד להפקדת ערבות אישית של צד ג' עולה לכדי חריגה מסמכות. אין בידי לקבל טענה זו. הגבלת הדיספוזיציות מופנית כלפי שחם ולא כלפי צד ג'; בידי צד ג' הבחירה האם לחתום על כתב ערבות או שלא לעשות כן, והוא ממילא איננו כפוף להכרעת הבורר בעניינן של שחם וברקן.

15.

אשר לטענתה של שחם כי הליך הבוררות פקע למעשה ביום 3.4.2014; קביעותיו של בית המשפט המחוזי מעוגנות בנסיבות העובדתיות של המקרה כפי שהובאו לפניו, ואינני רואה מקום להתערב בהן. לא זאת בלבד, אין להתעלם מכך שהחלטתו של בית המשפט הינה למעשה הפעם הרביעית שבה ההחלטה להמשיך את הליכי הבוררות עומדת לביקורת שיפוטית, כאשר בשלוש מתוך ארבע הפעמים זכתה טענתה של שחם להתייחסות לגופו של עניין – ובכולן נדחתה. שאלות הנוגעות לסמכות הארכת משך הבוררות נטועות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאמור. כאן, אמנם אין חולק כי שחם פנתה לבית המשפט ללא שיהוי בבקשה להצהיר על פקיעת ההליכים, אך בכך לא סגי. עסקינן בבקשת רשות ערעור, ועל פני הדברים אין זה אחד מאותם מקרים "זועקים" שמצדיקים מתן רשות – לא ניתן לומר כי מדובר בהארכה מלאכותית של הליכי הבוררות למשך פרק זמן שאינו סביר. באם פסק הביניים היה החלטה טכנית בלבד שנועדה אך להאריך את משך הבוררות ולאפשר הכרעות מהותיות לאחר מועד הפקיעה המתוכנן, ייתכן שהיה מקום לשקול התערבות בכפוף לנסיבותיו הספציפיות של המקרה. אולם, כפי שפורש לעיל, ההחלטות שניתנו לאחר מועד הפקיעה הנטען הן החלטות שנועדו להבהיר ולאפשר ביצוע של פסק הביניים. בנסיבות הללו לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט, כאמור.

16.

גם בהתייחס לשתי טענותיה הנותרות של שחם, סבורני כי הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידיה של שחם לשכנע כי התנהלותו של הבורר יוצרת פגיעה במראית פני הצדק הינה קביעה עובדתית טהורה המבוססת על המסד הראייתי שהונח לפני בית המשפט, ועל כן אין מקום להתערב בה. אשר לטענותיה של שחם לעניין ההוצאות; כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת בסוגיית הוצאות המשפט אלא במקרים חריגים בלבד [ראו למשל: ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס פסקה 52 (14.5.2008)]. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי ההפרש בין סכומי ההוצאות שנפסקו בשני ההליכים איננו סביר, וזאת נוכח שיקול הדעת הרחב שמסור לערכאה הדיונית בסוגיה הזו. דומני כי שיקול דעת זה הינו רחב במיוחד מקום ששתי החלטות שניתנו באותו היום על ידי אותו המותב בעניינם של אותם הצדדים, כפי שארע בענייננו. למעלה מן הצורך אוסיף כי תוצאות שני ההליכים לא היו זהות, מה שמפיג את החשש להשתת הוצאות בלתי מאוזנות.

17.

סוף דבר – דינן של שתי הבקשות להידחות. בנסיבות העניין אינני מוציא צו להוצאות.