רע"א 7247/15 תכשיטי כפריס בע"מ נ. רוטמנס תכשיטים (2009) בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהפ"ב 9535-05-15, שניתן ביום 3.8.2015 (השופטת י' שבח ) , בגדרו נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות שניתן ביום 11.3.2015 על ידי עו"ד גבריאל הייק (להלן: הבורר ).

רקע

1.

בין הצדדים, חברות לסחר בתכשיטים, נכרת ביום 22.2.2011 הסכם, לפיו המשיבה התחייבה לספק למבקשת שירותי ניהול בשתי חנויות שבבעלותה, תמורת דמי ניהול ואחוז מוסכם מהרווחים (להלן: ההסכם ). לימים נתגלע בין הצדדים סכסוך באשר לטיב שירותי הניהול שסופקו ואופן חישוב הרווחים. הסכסוך הועבר, בהסכמה, להכרעת הבורר. הסכם הבוררות לא הכפיף את הבורר להוראות הדין המהותי, סדרי הדין או דיני הראיות, אך חייבוׂ

לנמק את הכרעתו. בפסק הבוררות קבע הבורר כי המבקשת הפרה את ההסכם, משום שלא נשאה כנדרש בעלויות שונות ביחס לפעילות המשותפת. על רקע זה נפסק כי על המבקשת לשאת במלוא סכום דמי הניהול. עוד נפסק, בכל הנוגע למחלוקת לעניין אופן חישוב הרווחים, כי זה ייגזר מבסיס הוצאות מוסכם ולא מבסיס הוצאות בפועל . נאמר, כי המבקשת, אשר חישבה את הרווחים שלא באופן זה, הפרה גם בכך את ההסכם, אף שלמשיבה היה אשם תורם בכך. על רקע זה נקבע כי ימונה רואה חשבון לשם עריכת "תחשיב רווחיות", שעל בסיסו יוכרע גובה החוב. לצד זאת הכריע הבורר במחלוקות נוספות שנתגלעו

בין הצדדים. יצוין כי במסגרת פסק הבוררות קבע הבורר כי נוכח ביטול ההסכם בשל הפרתו על ידי המבקשת, יש להחיל את הוראת סעיף 8.2 להסכם, כאשר הוראה זו קובעת כי צד שהביא לביטול ההסכם יהיה מנוע מלפעול בתחום הרלבנטי באזורי פעילות מסויימים למשך שנתיים (להלן: תניית אי-הפעילות ).

2.

בית המשפט המחוזי דחה בקשה לביטול פסק הבוררות שהגישה המבקשת. בית המשפט דן תחילה בטענה שהעלתה המבקשת לפיה יש לבטל את פסק הבוררות נוכח ניגוד עניינים בו היה מצוי הבורר, דהיינו לפי עילת הבטלות הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בית המשפט דחה את הטענה בציינו כי עיון בסעיף 9 להסכם הבוררות מלמד שהצדדים הצהירו כי היה ידוע להם על היכרותו הקודמת של הבורר עם בעל השליטה במשיבה, וכן היה ידוע להם כי משרדו של הבורר – משרד עורכי הדין גולדפרב זליגמן ושות' – נתן ייעוץ לבעל השליטה במשיבה לקראת ההתקשרות בהסכם. נאמר כי בנסיבות אלה, וכאשר ההצהרה הייתה ברורה ומפורשת ומינוי הבורר נעשה מרצון חרף הקשרים האמורים, יש לדחות את טענת המבקשת. בית המשפט המשיך ודחה גם את טענת המבקשת כי הבורר פעל שלא בסמכות או בחריגה ממנה. בהקשר זה טענת המבקשת הייתה כי הבורר לא הוסמך לקבוע כי ההסכם בטל עקב הפרתו אלא רק להכריע בשאלה כיצד יש לקיימו . בית המשפט דחה את הטענה בנימוק שהיא סותרת את הסכם הבוררות ואת הנאמר בדיונים בהליך הבוררות שהתנהל. לצד זאת דחה בית המשפט טענות נוספות שהעלתה המבקשת, לרבות הטענה כי הבורר שגה בקביעתו כי המבקשת הפרה את החוזה, טרם שהונחה לפניו חוות דעתו של רואה החשבון, ולרבות הטענה כי תניית אי-הפעילות אינה סבירה ומידתית. כן הוחלט כי המבקשת תחויב בתשלום הוצאות ההליך והוצאות שכ"ט לטובת המשיבה בסכום כולל של 35,000 ש"ח.

3.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור דנא.

המבקשת שבה וטוענת כי פסק הבוררות הטיל עליה סנקציות והעניק למשיבה סעדים בחוסר סמכות, באופן שהצדיק התערבות בו לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. עוד נטען, כי תניית אי-הפעילות אותה הפעיל הבורר היא בלתי מאוזנת, בלתי מידתית, בלתי סבירה ולא מעוגנת בהסכם הבוררות. מודגש כי סנקציה זו פוגעת אנושות בחופש העיסוק של המבקשת ומנוגדת לתקנת הציבור. לצד זאת טוענת המבקשת כי נדרש היה להתערב בפסק הבוררות היות שהבורר היה שרוי בניגוד עניינים, אף שלטענתה היא מתמקדת בסוגיית הסמכות ובתוצאותיו החריגות של ההליך. לעניין ההצדקה לקבל את הבקשה "בגלגול שלישי" נטען כי " שיקולי המדיניות ושיקולי הצדק חוברים להם יחדיו ומורים שניהם יחד כי יש ליתן למבקשת את ההזדמנות לערער על פסק הדין ...".

דיון והכרעה

4.

דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תשובה.

הצדדים קיבלו את יומם לפני הבורר ולפני בית המשפט, וניתנה להם הזדמנות נאותה, ואף יותר מכך, לשטוח את כלל טענותיהם. פעם אחר פעם שב וחוזר בית משפט זה על ההלכה הנודעת לפיה רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד , אשר מתעוררת בהם שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או במקרים המחייבים את התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו, למשל: רע"א 3082/15 ברדוגו נ' מונסנגו , פסקה 5 (17.8.2015 ); רע"א 8283/14 מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות בית"ר בע"מ , פסקה 11 (29.6.2015)]. אף על פי כן, נדמה לעיתים כי הצדדים המתדיינים ממאנים להשלים עם ההלכה, והם מתקשים להסתפק בהזדמנויות שניתנו להם ב"גלגולים" הקודמים וממשיכים לנסות את מזלם בדרך של פניה לבית משפט זה "בגלגול שלישי", שמא אולי הפעם תתקבלנה טענותיהם. לעיתים קרובות נשלפת מאשפתם, ביתר קלות, גם הטענה בדבר "עיוות דין", באופן שיש בו אף כדי להביא לשחיקת ולזילות הטענה. פרקטיקה זו, מעבר לכך שהיא מתעלמת מפסיקה עקבית וחד משמעית של בית משפט זה, יש בה גם כדי להצריך השקעת משאבים בבחינת הבקשה ובמתן החלטה, באופן שמעכב מטבעו את הטיפול בהליכים תלויים ועומדים אחרים.

הדברים הנ"ל יפים למקרה דנן, שהרי הבקשה עוסקת בפרשנות סעיפים בהסכם (ובהסכם הבוררות) שנחתם בין הצדדים. סעיפים אלו מסדירים את מערכת היחסים הפרטנית והקונקרטית שבין הצדדים, בהתאם לרצונם. הסוגיות הקשורות לסמכותו של הבורר אינן שאלות עקרוניות, אלא מתמצות בעיקרן בשאלה מה היו גדרי הסמכתו בנסיבות המקרה דנן . מובן איפוא כי הבקשה אינה חורגת מנסיבות המקרה הפרטני שבין צדדים , והיא אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות רוחב. הבקשה גם אינה מגלה עילה מטעמים נוספים, כגון מטעמי עיוות דין או שיקולי צדק, ומוטב, כאמור לעיל, כי טענות אלה תישמרנה לאותם המקרים הנדירים שבהם אמנם חוש הצדק אינו מאפשר להשלים עם ההכרעה.

למעלה מן הצורך אעיר בקצרה, כי גם לגופו של עניין לא התרשמתי כי נפלה טעות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, ואני סומך ידי עליהן, במלואן (לרבות הקביעה לעניין תניית אי הפעילות, פסקה 12 לפסק הדין).

נוכח האמור, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות לטובת המשיבה. ואולם, נוכח כל האמור לעיל המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ש"ח.