רע"א 3698/15 עודד מל נ. מיכאל ועקנין

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בהפ"ב 58129-12-14, שניתן ביום 27.4.2015 (השופט י' פרסקי ). בפסק הדין נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות שניתן באופן חלקי ביום 14.8.2014 ובאופן סופי ביום 13.11.2014, על ידי הבורר עו "ד משה י' שיפמן (להלן: הבורר ).

רקע

2.

המבקש והמשיב היו שותפים עסקיים והקימו יחד את חברת "מיקי את עודד בע"מ" (להלן: החברה ). החברה עסקה במשך 15 שנים בתחום עבודות עפר וסלילת כבישים, והצדדים ניהלו אותה במשותף והחזיקו במניותיה בחלקים שווים. במרוצת השנים התגלעו סכסוכים בין הצדדים, עד שלבסוף הם החליטו כי יש צורך בפירוק השותפות העסקית ביניהם. על רקע זה, פנו הצדדים לבורר. ביום 1.10.2013, חתמו הצדדים על הסכם שעניינו מתווה פירוק השותפות העסקית ביניהם (להלן: הסכם הפירוק ).

במסגרת הסכם זה נקבע, כי המבקש יחדל מפעילותו בחברה והמשיב ירכוש את מניותיו בה, כאשר שווי הרכישה יקבע על ידי רואה החשבון של החברה, ובכל מקרה לא יעלה על מיליון ש"ח שיהוו "סכום תקרה". כן נקבע, כי נכסי הנדל"ן שבבעלות החברה יחולקו על פי מנגנון נפרד, וכי בכל מצב של חסר או אי בהירות אשר יתגלו לגבי ההסכם, ישלים הבורר את הטעון השלמה והבהרה. לצד החתימה על הסכם הפירוק, חתמו הצדדים על הסכם בוררות, לפיו כל מחלוקת ביניהם תועבר להכרעת הבורר, אשר לא יהא כבול בהוראות הדין המהותי, סדרי הדין או דיני הראיות, והוא ייתן את הכרעתו בתוך שלושה חודשים (להלן: הסכם הבוררות ).

3.

בהמשך לאמור, נערכו מספר ישיבות שמטרתן הייתה להוציא לפועל את המתווה שנקבע בהסכם הפירוק. כעולה מפסק הבוררות החלקי, במהלך תקופה זו התעוררו בין הצדדים מחלוקות ביחס ליישום הסכם הפירוק. כך למשל, הצדדים נחלקו בשאלה כיצד יחושב שווי מניותיו של המבקש לצורך העברת אחזקתו בחברה. בהקשר זה, בעוד שהוסכם כי המשיב יידרש לשלם עבור המניות את "סכום התקרה" שנקבע בסך מיליון ש"ח (לאחר שרואה החשבון של החברה העריך את שוויין בסכום גבוה יותר), ניטש ויכוח סביב השאלה האם סכום זה כולל גם תשלומים בסך 260,015 ש"ח ובסך 365,705 ש"ח, אשר הגיעו למבקש כפיצויי פיטורין וכיתרת זכות מהחברה. כמו כן, נחלקו הצדדים בשאלה האם יש לקבוע "תקופת אי-תחרות" לאחר השלמת ההליכים, במהלכה יימנע המבקש מלהתחרות בעסקי החברה. על רקע מצב דברים זה המשיכו הצדדים לקיים מגעים ביניהם, ובהמשך הובאו המחלוקות להכרעת הבורר.

4.

ביום 14.8.2014 ניתן פסק בוררות חלקי, בגדרו נדונו עיקר המחלוקות המפורטות לעיל. אשר לסכום שישולם עבור העברת המניות, קבע הבורר, כי המשיב ישלם למבקש את "סכום התקרה" בסך מיליון ש"ח, וכי בסכום זה יכללו גם הסכומים השונים אשר הגיעו למבקש כפיצויי פיטורין וכיתרת זכות מהחברה. טענת המבקש לפיה "סכום התקרה" לא נועד להוות תמורה בגין זכויותיו מחברה, נדחתה, תוך שהודגש שהצדדים הסכימו במפורש כי "סכום התקרה" ייתן מענה למכלול התשלומים המגיעים לו. עוד קבע הבורר, כי המבקש לא יתחרה בעסקי החברה לתקופות שונות (שנה באופן מלא, ושנתיים נוספות באופן חלקי). לצד זאת, קבע הבורר הוראות נוספות, תוך שציין כי הכרעתו היא חלקית בלבד וייתכן שיהא צורך בהכרעות נוספות בהמשך. לאחר מתן פסק הבוררות החלקי המשיך הליך הבוררות, עד שלבסוף ניתן ביום 13.11.2014 פסק הבוררות הסופי, במרכזו נקבע כי ההוראות שניתנו בפסק הבוררות החלקי ובהחלטות הביניים השונות תקוימנה כלשונן.

5.

כאמור, תובענה שהגיש המבקש לביטול פסקי הבוררות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט דן באופן מפורט בטיעונים שהועלו, אשר התמקדו בכך שהבורר חרג מסמכותו, ובכך שנפלו פגמים שונים בהליך הבוררות, בין היתר לעניין זכות הטיעון וחובת ההנמקה. כך למשל, נדונה בהרחבה טענת המבקש כי הבורר חרג מסמכותו משום שפסק הבוררות מסדיר למעשה חיובים בינו לבין החברה למרות שלכאורה החברה לא הייתה צד להסכם. בהקשר זה נקבע, כי אין פגם בכך שפסק הבוררות מתייחס גם לתשלומים אותם החברה חייבת למבקש, וזאת משום שהצדדים הסכימו לכך שהבוררות תסדיר את מכלול היחסים העסקיים ביניהם, לרבות בשאלת החובות והזכויות כלפי החברה. זאת, מה גם שהסמכויות אשר נמסרו לבורר במסגרת הסכם הבוררות נוסחו בצורה רחבה ביותר. לצד זאת, דחה בית המשפט המחוזי גם את טענת המבקש לפיה פסק הבוררות ניתן בהיעדר סמכות בשל חריגה מהמועד שנקבע בהסכם הבוררות. נאמר, כי בנסיבות העניין העיכוב נגזר מהתנהלות ההליך, וממילא הצדדים הסכימו לו בהתנהגותם כאשר הם המשיכו בישיבות הבוררות. אף טענות אחרות שהעלה המבקש לגבי פגמים שנפלו לכאורה במסגרת ההליך, נדחו.

הבקשה

6.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, ובמסגרתה שב המבקש על מרבית הטענות שפורטו לעיל. בפרט, מתמקד המבקש בטענות שלפיהן יש לבטל את פסק הבוררות בשל חריגת הבורר מסמכות ובשל חריגה מפרק הזמן שנקבע למתן פסק הבוררות, וזאת לפי העילות הקבועות בסעיפים 24(3) ו-24(8) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. לעניין סוגיית הסמכות שב המבקש על טענתו כי הצדדים לא התכוונו להסמיך את הבורר לדון ביחסים שבינו לבין החברה. מעבר לכך, נטען כי אף אם הצדדים היו מעוניינים בכך, הרי שממילא לא ניתן היה לעשות כן, שהרי היחסים בין המבקש לבין החברה כוללים גם זכויות קוגנטיות אשר לא ניתן להתנות עליהן במסגרת הסכם בוררות (כגון הזכות לפיצויי פיטורין). עוד טוען המבקש, לעניין מועד מתן פסק הבוררות, כי הוא לא הסכים לחריגה מהמועד שנקבע בהסכם הבוררות, וכי הוא התריע על כך "בזמן אמת".

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תשובה.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים בלבד, אשר מתעוררת בהם שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או למקרים המחייבים את התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו, למשל: רע"א 8283/14 מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות בית"ר בע"מ , פסקה 11 (29.6.2015); רע"א 1714/15 וולק נ' זייבלד , פסקה 9 (28.4.2015) והאסמכתאות המובאות שם].

לעומת זאת, הטענות המועלות במסגרת בקשה זו אינן חורגות מנסיבות המקרה הפרטני של הצדדים, ואין בהן כל היבט עקרוני. כך, למשל, הכרעת הבורר ביחס לשווי המניות של המבקש דנן בעסקת העברת זכויותיו בחברה מבוססת על מערכת העובדות הקונקרטית, ולבטח אין בה כל היבט החורג מעניינם של הצדדים; וכך גם לגבי השתלשלות העניינים שאירעה בישיבות הבוררות, אשר בעקבותיה נמשך הליך הבוררות מעבר לתקופה שהוסכמה בתחילה בין הצדדים.

8.

אעיר בקצרה, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי כי יש ממש בטענות שהועלו כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ראשית, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעה לפיה כוונת הצדדים הייתה שהליך הבוררות יסדיר את פירוק השותפות העסקית באופן

כולל . בהקשר זה, אין להלום את טענת המבקש לפיה הבוררות נועדה להסדיר רק את מישור היחסים בינו לבין המשיב, ולא בינו לבין החברה. יצוין, כי במהלך הבוררות הצדדים עצמם קבעו הוראות בקשר עם הזכויות המגיעות למבקש מהחברה בכובעו כעובד – על מנת להסדיר את הנושא. עוד יצוין, כי הסכם הפירוק התייחס גם לזכויות הנובעות מהחברה הבת של החברה (ודוק, אילו הצדדים היו מתעקשים להפריד לחלוטין בין הישויות המשפטיות, ספק אם ניתן היה לקבוע הוראות לגבי החברה הבת במסגרת הבוררות). מעבר לכך, כאמור גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אף אם הייתי משתכנע כי קיים ספק מסוים בשאלות הקשורות לפרשנות הסכם הפירוק, הרי שממילא הוראות הסכם זה מסמיכות את הבורר בצורה רחבה לפרש ולהשלים את הנדרש.

9.

לא ראיתי צורך להיכנס לעובי הקורה בטענה בדבר היעדר האפשרות לדון בפיצויי הפיטורין במסגרת הסכם הבוררות. לכאורה, טענה זו עשויה הייתה לעורר קושי במקרים מסוימים [השוו: רע"א 285/15 גורן נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ , פסקה 8 (26.7.2015); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א' 172, 175 (מהדורה רביעית, 2005)], אלא שבמקרה הנוכחי סכום פיצויי הפיטורין כלל לא עמד הפרק. יובהר, כי שאלת הסכומים המגיעים למבקש בגין זכויותיו הקוגנטיות כעובד לא הייתה במחלוקת במסגרת הבוררות, אלא רק השאלה האם סכומים אלו יהוו חלק מ"סכום התקרה" שנקבע. הליך הבוררות לא ביקש מלכתחילה להתנות על

זכויות אלה, וגם התוצאה הסופית הנובעת מפסק הבורר אינה מפחיתה או משנה את היקף הזכויות כאמור. לא ראיתי צורך להרחיב גם לגבי טענת המבקש המופנית כלפי מועד מתן פסק הבוררות, משנימוקי פסק הדין בהקשר זה הם מפורטים ואינם מגלים כל טעות (ראו גם התייחסות לעניין זה בסעיף 7 לפסק הבוררות החלקי).

10.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.