רע"א 3268/09 אורי אורן נ. עודד רבינסקי

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) בה"פ 684/07 מיום 5.3.2009, בו נדחתה עתירתו של המבקש לביטול, תיקון או השלמת פסק בוררות שניתן ביום 17.4.2007 על ידי הבורר, עורך הדין יואל ריפל.

העובדות הצריכות לעניין

1.

תחילתה של הפרשה הינה בהסכם לביצוע עבודת בנייה שנחתם בין המבקש למשיב ביום 17.10.2002. על פי ההסכם התחייב המשיב לנהל פרויקט של בניית בית עבור המבקש במושב ירקונה. בסופו של יום הושלמה בניית הבית על ידי צד ג' ולא על ידי המשיב. המבקש טען כי בשל מחדליו של המשיב הוא נאלץ לפנות לקבלן אחר ולשלם לו על מנת שזה ישלים את עבודת הבנייה ויתקן את ליקויי הבנייה שהותיר אחריו המשיב. כמו כן טען המבקש כי נגרמו לו הפסדים כספיים עקב אי השלמת עבודות הבנייה במועד ועל כן תבע המבקש מן המשיב בהליך של בוררות סכום של למעלה מ-1,000,000 ש"ח. מנגד הגיש המשיב, בד בבד עם הגשת כתב ההגנה בהליך הבוררות, תביעה שכנגד בגין אי תשלום שכר שלטענתו היה על המבקש לשלם לו בגין עבודות הבנייה. כמו כן טען המשיב כי הוא מחזיק בזכות להתחלק ברווחים שיופקו ממכירת הבית.

2.

הליך הבוררות נמשך כשנתיים ובמסגרתו התקיימו 20 ישיבות. ביום 17.4.2007 ניתן כאמור פסק הבוררות המנומק ובו התקבלה בחלקה תביעתו של המבקש ונדחתה התביעה שכנגד. בפסק הבורר נקבע כי על המשיב לשלם למבקש סכום של 80,000 ש"ח, מתוכם 60,000 ש"ח בגין ליקויי הבנייה. בנוסף נקבע בפסק הבורר כי על המבקש לשלם למשיב הוצאות בסך 15,000 ש"ח. החלטת הבורר להשית על המבקש הוצאות נבעה בין היתר מהעובדה שהמבקש גרם להימשכותו, ללא צורך, של הליך הבוררות ופעמים רבות אף התעלם מהוראות והחלטות הבורר. הבורר קבע כי לאור הנסיבות האלה, ובהתחשב בהוצאות הצדדים, שכר טרחתו והעובדה שכספי הפקדון של התובע הוחזקו בחשבון נאמנות, על המבקש לשאת בהוצאות המשיב כמפורט לעיל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.

המבקש הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה עתר לביטול, תיקון או השלמת פסק הבוררות. המבקש טען כי הבורר התעלם מראיות מסוימות ואף מהחלטותיו הקודמות בעניין חוסר מהימנות המשיב. עוד נטען על ידי המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להביא ראיותיו. משכך, נטען כי מתקיימת עילת הביטול המנויה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בנוסף טען המבקש כי הבורר נמנע מלהכריע בדבר הסכומים ששילם למשיב עבור הבנייה, ולפיכך מתקיימת אף עילה לביטול פסק הבורר לאור סעיף 24(5) לחוק הבוררות. עוד נטען כי קיימת עילה לביטול פסק הבורר גם מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות על פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו עוד ערעור, שכן לטענת המבקש הבורר נהג במשוא פנים ולא פעל לחקר האמת. לבסוף נטען כי על הבורר לתקן או להשלים את פסק הבוררות לאור הוראת סעיף 22(א)(1) ו-22(א)(2) לחוק הבוררות שכן בפסק הבוררות נפלו טעויות חישוב אריתמטיות ובנוסף חויב המבקש בהוצאות על אף שתביעתו התקבלה בחלקה.

4.

המשיב סבר כי טענותיו של המבקש אינן נכנסות בגדר עילות הביטול המנויות בחוק הבוררות ועל כן טען שיש לדחותן ולאשר את פסק הבוררות. כן נטען כי בקשתו של המבקש הוגשה בחוסר תום לב ובהעדר ניקיון כפיים והיא מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט שכן הוא מנסה באמצעות הבקשה להביא לדיון מחדש בתביעתו, כאשר הוא גורר את המשיב להליכים ולהוצאות נוספות וכל זאת לאחר שהמבקש קיבל לידיו את הסכום שנפסק לטובתו בפסק הבוררות.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש ואישר את פסק הבוררות. בהתייחס לטענה בדבר אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות, קבע בית המשפט המחוזי כי למבקש ניתנו מספר הזדמנויות להביא ראיותיו (כפי שעולה מהפרוטוקולים של ישיבות הבוררות ומפסק הבוררות עצמו בסעיפים 56 ו-77) והיה זה המבקש שלא הגיש את המסמכים. בהתייחס למסמכי הבנקים שהמבקש טען שיש בהם כדי להוכיח את הסכומים ששילם למשיב, נקבע כי הבורר סרב לקבלם בהחלטותיו המנומקות וזאת לאחר שהתייחס לגוף המסמכים ומצא כי אין הם יכולים להועיל שכן אין הם מוכיחים את הסכומים שהמבקש שילם למשיב. בעניין הראיות השונות שלטענת המבקש מלמדות על עלות השלמת הבנייה, נקבע כי המבקש היה זה שהתעלם מהוראות הבורר ולא הגיש את המסמכים באופן שהורה לו הבורר. עוד נקבע כי היענותו של הבורר לבקשת המבקש להשלמת ראיות אף לאחר כתיבת פסק הבוררות וטרם מסירתו לצדדים, מוכיחה כי הבורר העניק למבקש הזדמנויות להגשת ראיותיו מעל ומעבר לנדרש.

6.

בהקשר זה הוסיף בית המשפט וקבע כי אילו חפץ המבקש להוכיח כי עלות השלמת הבנייה בפועל עלתה על סך של 63,600$ כפי שהוסכם בינו לבין המשיב, היה עליו לזמן לעדות את הקבלן שנשכר על ידו במהלך הליך הבוררות (להלן: קצב ),

לאחר שהבורר התיר למבקש להמשיך את הבניה, אולם המבקש בחר שלא לעשות כן ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו.

7.

בהתייחס לטענת המבקש שעניינה אי הכרעת הבורר בשאלת הסכום הכולל ששילם המבקש למשיב, נקבע כי הבורר דן בטענות המבקש ודחה אותן ולפיכך גם עילת ביטול זו אינה קיימת. בנוסף נדחתה טענתו של המבקש לפיה הבורר נהג במשוא פנים ופעל למניעת חקר האמת. נקבע כי פסק הבורר מנומק וכי הבורר דן באריכות בנושאים השונים. הבורר אף התחשב במבקש אשר לא היה מיוצג במרבית הליכי הבוררות ונקבע כי אין "לייחס לבורר 'כוונת זדון' ביחס לכל קביעה שאינה לרוחו של המבקש". בית המשפט המחוזי גם לא מצא חשש למשוא פנים בעובדה שלפני למעלה מ-15 שנים ייצג הבורר את גיסתו של המבקש בהליכים נגד אחיו.

8.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש לדחות גם את טענותיו של המבקש שעניינן הטעויות האריתמטיות שנפלו לטענתו בפסק הבורר ונקבע כי טענותיו של המבקש בעניין זה הן למעשה טענות ערעוריות.

9.

לבסוף נדחתה טענתו של המבקש שעניינה סכום ההוצאות שהושת עליו בפסק הבוררות. נקבע כי הבורר שקל את כל השיקולים הרלוונטיים בטרם פסק את ההוצאות ונימוקיו פורטו בהרחבה על פני שלושה עמודים. לפיכך נדחתה כאמור בקשתו של המבקש לביטול, תיקון או השלמת פסק הבוררות והמבקש חויב בהוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח.

10.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

הטענות בבקשה

11.

בבקשה שלפניי מתמקד המבקש בשלוש טענות עיקריות: הטענה הראשונה עניינה טעויות אריתמטיות שלטענתו נפלו בפסק הבורר. על פי הנטען הבורר לא דן בראיותיו של המבקש, לא איזכר את ראיותיו ונימק את הכרעתו בחישובים שבבסיסם עמדו טעויות אריתמטיות רבות. התנהלות זו של הבורר, כך נטען, כמוה למעשה כאי מתן הזדמנות נאותה להצגת ראיות על פי סעיף 24 לחוק הבוררות. בבסיס הבקשה עומדת הטענה על פיה קביעת הבורר לפיה הוכיח המבקש תשלומים בהיקף של 120,000$ הינה שגויה מאחר ולטענתו הוא הציג ראיות המוכיחות כי המשיב קיבל מידיו סכום העולה על סכום זה. כך למשל מציין המבקש שני מסמכים שנכתבו על ידי המשיב. הראשון הינו מסמך אשר אותו מכנה המבקש "מסמך ה'" שהגיש המשיב למבקש ובו תחשיב מפורט של עלויות בניית הבית וממנו עולה כי הסכום הינו 275,000$ (שלימים הופחת לטענת המבקש לסכום של 265,000$). מהמסמך השני, ת/9 (ראו: נספח ט') עולה כי המשיב התחייב להשלים את בניית הבית ויתרת הסכום נקבעה על סך של 63,600$. על פי הנטען חיסור הסכום בסך 63,600$ מהסכום הכולל מוביל למסקנה כי המבקש שילם למשיב סכום בסך 201,400$. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי טענה זו הינה טענה ערעורית, וכי לא מדובר בטענה חשבונאית.

12.

עוד מוסיף המבקש וטוען כי שגה הבורר בקביעתו לפיה המבקש לא הוכיח את היקף תשלומיו למשיב בעבר. הכרעתו של הבורר התבססה על מסמך ת/9 (נספח ט') בו ציין המשיב כי "נותר לתשלום סכום של 63,600$ עד להשלמת הבית". ואולם על פי הנטען מסמך זה אינו עוסק כלל בתשלומי העבר ולכן אינו יכול לשמש אסמכתא לפסק הבורר. עוד נטען בהתייחס ל-ת/9 כי בקביעתו של הבורר לפיה עלות השלמת הבית הינה 63,600$ נקבע למעשה כי העלות הריאלית להשלמת הבנייה שהמשיב התחייב לה, זהה לסכום יתרת החוב של המבקש וזוהי שגיאה אריתמטית. לטענת המבקש, על עלות השלמת הבניה לא ניתן ללמוד מ-ת/9 שכן היא נגזרת מההפרש בין חלק הבית שכבר נבנה עד לעריכת המסמך ת/9 לבין החלק שעתיד להבנות עד להשלמת הבית. עוד נטען כי אם עלות השלמת הבניה היתה זהה לסכום שנותר לשלם, כלל לא היתה מחלוקת בין הצדדים ולא היה צורך בהליך הבוררות. נטען כי הסכום המופיע במסמך ת/9 מבטא את יתרת החוב המוסכמת של נכס שבנייתו תושלם על ידי המשיב ואינו מבטא את עלות השלמת בנייתו של הבית על ידי המבקש או קבלן אחר. עוד מוסיף המבקש וטוען כי המסמכים ת/9 ו-ת/10 (ראו: נספח ז') היו הסכמי פשרה שנועדו למנוע נזקים נוספים ואולם משלא מימש המשיב את ההסכם ונטש את הבניה נותרה המחלוקת בעינה. לפיכך טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי אין לשנות מפסק הבורר הקובע כי האמור ב-ת/9 משקף את הסכום אשר נדרש לצורך השלמת הבנייה.

13.

המבקש מוסיף וטוען כי הציג ראיות שונות בעדותו, בתצהירו ובכתב הגנתו המעידות על תשלומי יתר ששילם למשיב ואשר עליהם לא קיבל תמורה כלשהי. המבקש טוען כי המשיב לא השקיע בבניית הבית אף לא אגורה אחת מתוך סכומי הכסף שקיבל אשר הסתכמו ביותר ממחציתה של כל עלות הבנייה, וכי עלות השלמת הבנייה גבוהה משמעותית מהסכום בסך 63,600$.

14.

עוד טוען המבקש כי שגה הבורר כאשר קבע כי לא הוכיח את סכום ההפרש שבין הסכומים ששילם לטענתו לבין שווי עלות הבנייה עד למועד הפסקת הבנייה על ידי המשיב. על פי הנטען המבקש הוכיח כי שווי עלות הבניה לבניית השלד ועבודת הטייח היתה בסך 120,000$ אותם שילם המבקש למשיב. לפיכך המבקש טוען כי הסכום המגיע לו הינו ההפרש בין הסכום ששילם (201,400$) לבין שיעור התמורה שקיבל מהמשיב בבנייה (אשר שווה ערך כאמור ל-120,000$ בערך). נטען כי שלילת הזכות להשבת הכספים אותם שילם המבקש ביתר גורמת לעיוות דין.

15.

המבקש טוען כי טעות אריתמטית נוספת שנפלה בפסק הבורר עניינה סכום הכסף ששולם על ידי המבקש לקצב. לטענת המבקש עלות הבנייה על פי החוזה עם קצב (ראו: נספח י"ב) היתה 117,000$ ואילו הבורר קבע כי קצב דרש סכום בסך 70,569$. טעותו של הבורר נבעה לטענת המבקש מכך שהבורר לא ראה כי בנוסף על הסכום בסך 70,569$ הנדרש לבנייה, ישנו סעיף נוסף בחוזה בו נכתב כי יהיו גם הוצאות על חומרי בנייה ומע"מ בסך 47,000$. בשלב זה יש לציין כי עניין עלות הבנייה על פי החוזה עם קצב עלה בשתי בקשות לתיקון פסק הבורר שהגיש המבקש לבורר. בקשותיו נדחו בהחלטות הבורר מיום 25.6.2007 ומיום 3.7.2007. הבורר ציין בהחלטותיו כי גם אם היה מקבל את הבקשה, לא היה בכך כדי להשפיע על הכרעתו שכן היא מבוססת על מסמכים אחרים ועל נימוקים כפי שפורטו בפסק הבוררות. המבקש טוען כי קביעתו של הבורר לפיה לא הסתמך על החוזה אלא כחיזוק להכרעתו עומדת בסתירה לקביעות אחרות של הבורר בהן הוא הסתמך על החוזה עם קצב כראיה.

16.

טענתו השנייה של המבקש עניינה אי מתן האפשרות להציג ראיותיו בדבר עלויות הבנייה בפועל. המבקש טוען כי הבורר הסכים לקבל את המסמכים המעידים על עלויות השלמת הבנייה רק לאחר כתיבת פסק הבורר ולפנים משורת הדין. במועד זה, כך נטען, כבר לא היתה תועלת בהגשת המסמכים. אי מתן האפשרות להביא את הראיות פוגעת לטענת המבקש בעקרונות הצדק הטבעי.

17.

בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה למבקש ניתנו הזדמנויות להגיש את ראיותיו אולם הוא לא עשה כן. בית המשפט המחוזי, כך נטען, התעלם מסדר האירועים אשר פורטו בהרחבה בבקשה ואף התעלם מכך שהראיות התקבלו בסופו של דבר לאחר שפסק הבוררות היה כתוב. על פי הנטען שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מהתנהגותו של הבורר אשר מחד הורה למבקש להגיש את הראיות בשל חשיבותן ומאידך קבע בפסק הבוררות כי אין לו צורך בראיות.

18.

טענתו השלישית של המבקש מתייחסת להוצאות שהשיתו עליו הבורר ובית המשפט המחוזי. על פי הנטען שגה הבורר כאשר חייב את המבקש בהוצאות כבדות כאשר על פי הנטען הוא לא היה זה שגרם להתארכות הליכי הבוררות אלא היה זה שאף האיץ שוב ושוב במשיב ובבורר לקדם את ההליך. בנוסף נטען כי בין שיקוליו של הבורר בהשתת ההוצאות על המבקש היתה העובדה שהמבקש הפקיד בטוחה אשר נשאה רווחים. לטענת המבקש שגה הבורר כאשר התחשב ברווחים שנשא הפקדון, לעניין ההוצאות שפסק. על פי הנטען כל רווח אשר היה לפקדון אמור להיות של המבקש ואין לקחת בחשבון רווח זה בשיקולים לעניין פסיקת הוצאות.

19.

לבסוף משיג המבקש על סכום ההוצאות שהשית עליו בית המשפט המחוזי. על פי הנטען סכום ההוצאות שהושת עליו אינו משקף את ההליכים בפני בית המשפט המחוזי אשר היו קצרים יחסית ולא היה מקום לחייבו בהוצאות כה כבדות כאשר הצד השני לא נדרש אלא למינימום פעולות בתיק.

דיון והכרעה

20.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיב.

21.

הלכה ידועה היא כי רשות ערעור על פסקי דין והחלטות בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה או סוגיה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק ולמניעת עיוות דין [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 615 (2003) (להלן: עניין גמליאלי ); רע"א 2798/09

מצליח נ' רוטשטיין מערכות מידע (1986) בע"מ (לא פורסם, 23.6.2009) (להלן: עניין מצליח ); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן

(לא פורסם, 27.3.2006) (להלן: עניין ארסד )]. הלכה זו מקבלת משנה תוקף שעה שמדובר בבקשה שעניינה אישור או ביטול פסק בוררות, שכן לא אחת נפסק כי רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבקשה לאישור או לביטול פסק בוררות, תינתן במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד (ראו: עניין מצליח , לעיל). ריסון שיפוטי הינו מוצדק ואף מחויב ביחס לפסקי בוררות והחלטות שניתנו במסגרת הליכי הבוררות, זאת מאחר ומוסד הבוררות הינו מנגנון חילופי ליישוב סכסוכים השואב את עיקר כוחו מרצון הצדדים, כאשר הליכי הבוררות מגשימים רצון זה (ראו: עניין

מצליח , לעיל; עניין ארסד , לעיל). אין להשלים אם מצב בו צד אשר פנה בהסכמה למוסד הבוררות, ינסה להביא לביטולו של פסק הבוררות רק בשל אי שביעות רצונו מהתוצאה אליה הגיע הבורר. לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בהקדמה למהדורה הראשונה של ספרה של סמדר אוטלנגי, על ידי הנשיא י' זוסמן :

"הסכמה מרצון לבורר שנבחר על ידי הצדדים עצמם אין לה ערך של ממש, זולת אם היא מלוות רצון והסכמת כל אחד מן המתדיינים לקבל עליו את הדין כמו שייפסק על ידי הבורר. בהווי הישראלי הסכמה אחרונה זו היא לעיתים קרובות מידי הסכמה-על-תנאי בלבד, לאמור הסכמה להשלים עם הפסק הרצוי, אך אם לא פסק הבורר כמו שבעל דין רוצה, מפשפשים בחומר הבוררות כדי לגלות בו אמתלה לביטול הפסק ולחידוש המשפט במקום אחר". [דבריו אלו של הנשיא זוסמן הובאו גם במסגרת המהדורה הרביעית לספרה של אוטולנגי, ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כז (מהדורה רביעית, 2005)].

22.

במקרה שלפניי לא שוכנעתי כי מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, אין המקרה נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ואיני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק רשות כאמור.

23.

גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. יש לדחות את טענתו של המבקש לפיה הבורר לא הכריע בשאלת גובה הסכום הכולל ששילם המבקש למשיב. כפי שציין בית המשפט המחוזי הבורר התייחס בפסק הבוררות לטענתו של המבקש לפיה הוא שילם למשיב סכום בסך 201,400$, והזכיר את הראיות עליהן התבסס המבקש (ראו: סעיפים 33-27 לפסק הבוררות). טענתו של המבקש בדבר סכום הכסף ששולם נדחתה והבורר קבע כי עד ליום 1.9.2003 שילם המבקש למשיב סכום בסך של 120,000$. יחד עם זאת הדגיש הבורר כי בין כך ובין כך, הסכום ששולם למשיב על ידי המבקש אינו מהותי להכרעתו לאור הסכמות הצדדים כפי שהן באו לידי ביטוי במסמכים ת/9 ו-ת/10. נקבע כי אותן הסכמות, שנערכו בשלבים המאוחרים של ההתקשרות, מלמדות כי הצדדים ביקשו "לפתוח דף חדש". הצדדים הסכימו כי עלות הבנייה הינה הסכום ששולם בעבר בתוספת הסכום בסך 63,600$ וייתכן כי במסגרת ההסכמות נדרשו הצדדים לויתורים שונים שנועדו להשגת המטרה של השלמת הבנייה. לפיכך קבע הבורר כי המחלוקת בין הצדדים ביחס לתשלומים ששילם המבקש למשיב בעבר אינה נדרשת לצורך הכרעתו בהליך הבוררות. משכך, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן לטעון כי הבורר לא דן והכריע בעניין.

24.

יש לדחות גם את טענות המבקש לפיהן קביעותיו של הבורר ביחס לסכום שנותר לשלם בגין השלמת הבנייה הינן בגדר טעות אריתמטית. בעניין זה מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה טענותיו של המבקש הינן טענות ערעוריות וכידוע בית המשפט הדן בפסק בוררות אינו דן בו כערכאת ערעור. לעניין זה יפים דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה

בעניין גמליאלי :

"...התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין..." (עניין גמליאלי , לעיל, בעמ' 617).

בפרשה אחרת קבעה השופטת א' חיות :

"אין בית-המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות, והעילות להתערבותו בהם מתאפיינת בבדיקת תקינות הליך הבוררות, ולא ב בחינה מהותית של תוצאותיו..." (ההדגשות במקור) [רע"א 2237/03 אפרים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 543-542 (2005)].

ויודגש, בבקשתו לתיקון פסק הבורר העלה המבקש את הטענה לפיה נפלה "טעות סופר" בפסק הבורר לפיה הסכימו הצדדים כי סכום השלמת הבנייה הינו 63,600$. הבורר דחה טענה זו בהחלטתו מיום 25.6.2007 וציין במפורש כי התיקון המבוקש "איננו בבחינת 'טעות סופר'". על קביעה זו חזר הבורר בהחלטתו מיום 3.7.2007 בבקשתו השנייה של המבקש לתיקון פסק הבוררות. לאור החלטות הבורר צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה מדובר בטענה ערעורית.

25.

גם טענתו של המבקש לפיה נפלה טעות אריתמטית בפסק הבורר בעניין סכום הכסף ששולם על ידי המבקש לקצב הינה טענה ערעורית אשר דינה להידחות. כפי שקבעו הבורר ובית המשפט המחוזי, אילו רצה המבקש להוכיח את טענתו היה עליו לזמן לעדות את קצב ומשלא עשה זאת אין לו להלין אלא על עצמו. מעבר לכך, הבורר דן בטענתו זו של המבקש במסגרת הבקשה לתיקון פסק הבוררות ובהחלטתו מיום 25.6.2007 ציין כי הכרעתו התבססה על נימוקים ומסמכים אחרים. מכאן שגם אם נניח, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי הסכום ששולם לקצב גבוה מזה שציין הבורר, אין בכך כדי לשנות ולהשפיע על פסק הבוררות. גם בהחלטתו מיום 3.7.2007 חזר הבורר וקבע כי לא נפלה טעות אריתמטית בפסק הבורר שכן קביעתו בעניין מבוססת על מסמכים אחרים ונימוקים המפורטים בפסק הבוררות.

26.

יש לדחות הן את טענתו של המבקש לפיה הבורר לא דן בראיותיו והן את הטענה לפיה לא ניתנה לו האפשרות להציג ראיות נוספות המוכיחות את עלויות הבנייה בפועל. אשר לטענה הראשונה, הרי כפי שציינתי הבורר התייחס לטענות המבקש ולראיות שהציג. מעבר לכך יש להעיר כי גם טענה זו הינה טענה ערעורית שאין מקום להעלותה במסגרת בקשה לביטול פסק בורר:

"כבר שנה בית המשפט וחזר ושנה, כי אין הוא משמש ערכאת ערעור על פסק שיצא מתחת ידי בורר, ושטענות כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו בפניו או פסק בניגוד לראיות שהיו בפניו אין להן משקל בבית משפט הדן בבקשה לביטול פסק בורר..." [ראו: רע"א 1129/00 כהן נ' Diamond Express Company

(לא פורסם, 23.7.2000)].

הטענה השנייה לפיה לא ניתנה למבקש אפשרות להציג ראיותיו בדבר עלויות הבנייה בפועל נדונה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי במהלך הליך הבוררות ואף לאחר שהצהיר המבקש "אלה עדי" ביקש הוא להוסיף מסמכים נוספים והבורר נעתר לבקשתו. גם בהמשך הליך הבוררות התיר הבורר למבקש להגיש מסמכים נוספים אף לאחר כתיבת פסק הבוררות ובטרם חתימתו.

27.

לבסוף יש לדחות את טענותיו של המבקש המכוונות נגד ההחלטות להשית עליו הוצאות הן על ידי הבורר והן על ידי בית המשפט המחוזי. כידוע ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בסוגיית הוצאות המשפט אלא במקרים חריגים בלבד [ראו: ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס

(לא פורסם, 14.5.2008); ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ , פ"ד מז(2) 517, 528 (1993)]. בענייננו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, שאלת ההוצאות נדונה בהרחבה על ידי הבורר בפרק שלם שהוקדש לנושא בפסק הבוררות והבורר שקל את השיקולים השונים ובהם תרומת הצדדים להימשכות ההליכים, ההוצאות שהוציאו הצדדים במהלך הליל הבוררות, שכר טרחת הבורר וכספי הפקדון. בנוסף, חשוב לזכור כי תביעתו של המבקש התקבלה בחלקה בלבד. אשר על כן לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי מצדיק סטייה מן הכלל. לבסוף לא מצאתי כל פגם המצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בקביעת ההוצאות שהשית על המבקש.

28.

סוף דבר: הבקשה נידחת. משלא התבקשה תגובת המשיב אין צו להוצאות לטובתו. ואולם, המבקש ישא בהוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.