פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4187/15
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשות:
1. גני עינב
2. גני נעלה בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. יאיר בן דוד
המשיב הפורמלי:
2. ישראל בן אהרון
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.05.2015 בה"פ
45339-12-10 שניתן על ידי כבוד השופט ב' צ'
גרינברגר
בשם המבקשות:
עו"ד מרדכי וייס
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ב' צ' גרינברגר ) שניתן במאוחד בה"פ 45339-03-10 ובהפ"ב 8510/09, ביום 17.5.2015 ובו נדחו בקשות המבקשות והמשיב 2 לבטל פסק בוררות שאושר.
רקע תמציתי
1.
המשיב (להלן: המשיב) הועסק כעוזר מנהל של המבקשת 1, גני עינב (בניה מעולה) בע"מ (בפירוק מרצון) ושל המבקשת 2, גני נעלה בע"מ (בפירוק) (להלן: גני עינב , גני נעלה ולהלן יחד - המבקשות או החברות ). לטענת המשיב, החברות חבו לו כספים בגובה שכר עבודה שלא שולם לו והלוואות שהעמיד לטובתן וטרם נפרעו. בעקבות זאת פנו הצדדים להליך בוררות, בהתאם להסכם בוררות שנכרת כנטען בין המבקש, המשיב 2 (להלן: בן אהרון ) אשר היה בעליהן של מחצית מהמניות בכל אחת מהחברות, ובין צד נוסף, הוא יצחק מנדלסון, שנטען כי ניהל את החברות בפועל (להלן: מנדלסון ). ביום 18.10.2006 נתן בית הדין האזורי לדיני ממונות שעל יד המועצה הדתית האזורית גוש עציון פסק בוררות שהצדדים לו היו המשיב, המבקשות, בן אהרון ומנדלסון. בפסק נקבע כי החברות ומנדלסון חייבים לשלם למשיב את הכספים, וביחס לבן אהרון נקבע כי זה אינו חייב שכן לא הוכח שקיבל עליו אחריות אישית לפירעון ההלוואה. ביום 17.10.2007 אישר בית המשפט המחוזי את הפסק, וזאת לבקשת המשיב ובהיעדר התנגדות [לפירוט רקע עובדתי נוסף ראו פסק דיני ברע"א 3522/10 וברע"א 9417/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' יאיר בן דוד
(6.3.2012)].
2.
עוד יצוין כי ביום 31.12.2007 הגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד בן אהרון, בה עתר להרמת מסך המבקשות, כך שזה יישא בחיוביהן על פי פסק הבוררות. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 16.9.2013 נדחתה התביעה. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי וכן בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 7053/15). תוך כדי ניהול התביעה בבית משפט השלום, הגישו המבקשות ובן אהרון לבית המשפט המחוזי בקשות לביטול אישור הפסק (הפ"ב 8510/09 אשר הוגשה מטעם בן אהרון, וה"פ 45339-03-10 שהוגשה מטעם המבקשות ובן אהרון יחדיו). במרכז בקשת המבקשות ובן אהרון עומדת טענתן כי הן לא חתמו על הסכם בוררות עם המשיב, לא היו צד להליך ולא יוצגו בו. המבקשות עתרו להצהיר כי פסק הבוררות בטל בכל הנוגע ליחסים בינן ובין המשיב וכי הן אינן חייבות למשיב דבר מכוח פסק הבוררות. במסגרת זו נטען לקיומה של שורת עילות ביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3.
בפסק דינו המפורט דחה בית המשפט המחוזי את התובענות. תחילה ציין בית המשפט, כי מדובר בביטול פסק בוררות שאושר, ולכן מבוקש לבטל גם את פסק הדין שאישר את הפסק. בית המשפט קבע כי תובענת בן אהרון לביטול הפסק הוגשה באיחור, והוסיף ודחה את התובענה גם לגופה.
4.
אשר לתובענת המבקשות ובן אהרון, ציין בית המשפט כי השאלה היא אם החברות היו צד להליך הבוררות אם לאו. בית המשפט קבע, כי פסק הבוררות מתייחס אל החברות כנתבעות לכל דבר ועניין, והוסיף כי חובן ברור, הן כיוון שמנדלסון הודה בכל הסכומים; הן לנוכח טענת בן אהרון לפיה אין לו אחריות אישית לחוב; הן לנוכח הראיות לפיהן הכספים נכנסו לקופת החברות ולכן יש לראות בהעברת הכספים כהלוואה לחברות. בית המשפט הוסיף וקיבל את טענת המשיב לפיה במועד חתימת הסכמי הבוררות בן אהרון ומנדלסון שלטו בחברות באופן מלא. כך, קבע בית המשפט כי במועד החתימה על הסכמי הבוררות שלט בן אהרון בגני עינב וניהל אותה. אשר לגני נעלה, דחה בית המשפט את טענת בן אהרון לפיה פרש מהחברה על פי הסכם לפיו מכר את מניותיו בה. בית המשפט הוסיף כי מנדלסון העיד שהשתתף בבוררות כמייצגן של החברות, וכי במועד החתימה על הסכמי הבוררות, חתם בן אהרון שהיה בעל השליטה והמנהל בגני עינב, ומנדלסון, שהיה בעל מניות ומנהל בגני נעלה וכן ניהל את גני עינב. עוד צוין, כי לדיינים היה ברור שהחברות נתבעות בהליך והן מיוצגות על ידי בן אהרון ומנדלסון וכך גם על פי עדות המשיב ומנדלסון.
5.
בית המשפט ציין כי הפגם לפיו שטרות הבוררות לא נושאים את חותמות החברות אינה חזות הכל, שכן הסכמה להשתתף בבוררות אינה חייבת להיות בכתב אלא גם במעשה והשתתפות בהליך. כך, נקבע כי בעל דין ייחשב כצד לבוררות אם חתום על ההסכם צד ש"קרוב" לסכסוך, כגון אורגן של חברה ש"התכוון להשתתף בהליך בפן הייצוגי". בנוסף לכך, ציין בית המשפט כי בן אהרון כתב בכמה כתבי בית דין שהגיש בבית משפט השלום, כי בהליך הבוררות נתבעו בין היתר החברות. בית המשפט הוסיף, כי בהליך בבית משפט השלום העלה בן אהרון טענה הפוכה, לפיה אין להרים את מסך החברות, וזאת כדי לפטור את חיובו האישי ולגרום לכך שהחברות תישאנה לבד בחיוב. בית המשפט עמד על כך שבן אהרון לא עתר לביטול הפסק כאשר נודע לו עליו, ואף לא לאחר שהוגשה הבקשה לאישורו, והדבר מלמד על כך שפסק הבורר "לא הפריע לו" עד אשר הוגשה נגדו התביעה האישית לבית משפט השלום.
6.
בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשות כי בן אהרון ומנדלסון לא ייצגו אותן בשל ניגוד אינטרסים וקבע כי יש לתמוה על טענה זו, בהינתן שתובענת המבקשות
הוגשה על ידן ועל ידי בן אהרון במשותף, כבעלי אינטרסים זהים, ומכל מקום נקבע כי מהראיות עולה שהחברות זכו לייצוג הולם, וזאת בין היתר כעולה מעדותו של מנהל בחברה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הדיון בבוררות התמקד בשאלת האחריות האישית ולא בשאלת החוב וכי לא התעוררה מחלוקת על עצם החיוב. בית המשפט ציין כי בן אהרון סמך ידו על עדותו של עו"ד רצרסדורפר שהעיד כי ייצג בהליך הבוררות רק את בן אהרון ולא את החברות. ואולם, נקבע כי אין ליחס לגרסתו משקל ממשי, בפרט בנוגע לגני עינב, שכן הוא מונה לשמש מפרקה לפני שניתן פסק הבוררות, וכי עדותו בבית המשפט אינה משכנעת. יתרה מכך דחה בית המשפט את הטענה לפיה ההלוואות ניתנו למנדלסון ולבן אהרון באופן אישי, בקובעו כי בית הדין דחה טענות אלה וקבע כי ההלוואות ניתנו לחברות, להוציא מנדלסון שהודה כי הוא חב בחוב באופן אישי. נקבע, כי גם אם עולה ספק, שמא נמנע מהמבקשות להעלות טענות בנוגע לחברות שלא נטענו, הדבר אינו מקים עילת ביטול שכן מדובר בטענה לפגם בייצוג שמקומה בינן ובין מייצגן.
7.
יתרה מכך ציין בית המשפט כי גם אם התקיימה עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, נכון לפסוק לפי סעיף 26(א) לחוק ולא לבטל את הפסק שכן לא נגרם עיוות דין כלשהו. נקבע כי בית המשפט לא יבטל בקלות פסק בורר, קל וחומר פסק שאושר, וכי ייגרם עיוות דין דווקא אם יבוטל. כך, נקבע כי הפרשה החלה בשנת 2000, במתן הלוואות ואי תשלום שכר, והליך הבוררות החל בשנת 2003 והסתיים בפסק בוררות בשנת 2006. עוד צוין כי במסגרת הליך הבוררות שמעו הבוררים ראיות וקיימו דיונים רבים, וכי הגיעה העת לסיים את הפרשה. על כן קבע בית המשפט, כי החברות היו צד להליך הבוררות ואין עילה לביטול הפסק.
תמצית נימוקי הבקשה
8.
הבקשה שלפני הוגשה מטעם החברות בלבד ובה הן מעלות שלל טענות, ובראשן כי הן לא היו צד להליך הבוררות וכי הן לא מימשו את זכות היסוד שלהן להביא ראיות ולטעון טענותיהן בהליך הבוררות. המבקשות מדגישות כי נשללה מהן זכות הייצוג בבוררות וכי לא נטענה כל טענה לטובתן. לטענתן, הן לא נתנו לבן אהרון ולמנדלסון ייפוי כוח או הרשאה לייצגן, כי חל ניגוד עניינים וכי אלה הפרו את חובת הנאמנות כלפיהן. לטענתן, יתר בעלי המניות לא ידעו על קיום הבוררות והן מוסיפות כי עו"ד רצרסדורפר מונה כמפרקה של גני עינב רק לאחר הגשת סיכומי המשיב בהליך וכן מונה רק לעניינים מסוימים ולא קיבל ייפוי כוח לייצגה. כמו כן טוענות המבקשות כי איש לא קיבל רשות לייצגן הן מכוח דיני השליחות, הן מכוח דיני החברות.
9.
המבקשות מוסיפות כי לא נחתם כל הסכם בוררות בכתב בינן ובין המשיב וכי המשיב הודה בהליך הבוררות שהן לא חתמו על הסכם הבוררות והן אינן חייבות לו דבר, בניגוד לטענתו בבית המשפט המחוזי. לטענתן, המשיב בחר להתקשר בהסכם הבוררות עם מנדלסון ובן אהרון בלבד, וכי הסכמת צד להתדיין בבוררות צריכה להיות מפורשת וחד משמעית.
10.
אשר לקביעתו של בית המשפט לפיה בן אהרון הגיש איתן את המרצת הפתיחה, טוענות המבקשות כי ניגוד אינטרסים בעבר עשוי להוביל לזהות אינטרסים בשלב מאוחר יותר ואין בכך פסול. כמו כן הן טוענות כי חלק מעילות תביעתו של המשיב בבוררות אינן שפיטות במסגרת הליכי בוררות. המבקשות מוסיפות כי הואיל וחוק הבוררות לא חל על תביעתן, מגבלת הזמן המוטלת עליהן לעתירה לביטול פסק הבוררות היא זו החלה על פי דיני ההתיישנות.
11.
המבקשות מוסיפות כי לגישתן עומדת להן זכות ערעור על פסק הדין שכן חוק הבוררות אינו חל על המקרה דנן, משלא נחתם הסכם בוררות בכתב. לחלופין טוענות המבקשות כי יש ליתן להן רשות לערער על פסק הדין משיקולי צדק וכי המקרה מעלה שאלות ציבוריות החורגות מעניינן הפרטי. כמו כן הן טוענות כי המקרה דנן מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, ובהסקת מסקנות מהן.
דיון והכרעה
12.
ראשית, איני סבור כי נתונה למבקשות זכות ערעור על פסק הדין. הלכה היא כי יש לפרש בהרחבה את דרך ההשגה על החלטות בענייני בוררות, כך שהיא מתפרשת על עניינים הקשורים בקשר ענייני הדוק לחוק הבוררות [ראו ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933, 945-941 (2003);
רע"א 9389/06 מערכות דרכים מתקדמות בע"מ נ' אפ.טי.אס פורמולה טלקום סלושנס בע"מ , פיסקה 16 (14.10.2009)]. במקרה זה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בבקשות המבקשות ובן אהרון לביטול פסק בוררות שאושר בבית המשפט, ואשר הצדדים הוכתרו כצד לו. עוד יצוין, כי המבקשות טענו בבית המשפט המחוזי כי לחלופין יש לבטל את הפסק מכוח שלל עילות הנכללות בגדר סעיף 24 לחוק הבוררות. מטעמים אלה, בנסיבות העניין יש לדחות את טענת המבקשות, ועל כן הערעור על פסק הדין טעון רשות.
13.
לגופם של דברים, ולאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתגובה. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים בהם יוכח קיומה של שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או למניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 1260/15
פלוני נ' פלוני , פיסקה 10 (17.6.2015); רע"א 8283/14
מ.י שחם נדל"ן בע"מ נ' ברקן אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות בית"ר בע"מ , פיסקה 11 (29.6.2015)]. כאמור, בראש טענות המבקשות הטענה כי הן לא היו צד להליך הבוררות ולא יוצגו כראוי, ולכן פסק הבוררות אינו מחייב אותן. אלא שנראה כי השאלות העולות במקרה שלפנינו נוגעות ליישום הלכה קיימת, והן תחומות באופן קונקרטי לעניינם של הצדדים ולקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. כמו כן איני סבור כי יש מקום להתערב בפסק הדין משיקולי צדק או כי נגרם למבקשות עיוות דין.
14.
במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי דן בפירוט רב בטענות המבקשות, ועמד על כך שהמבקשות נתבעו בפסק הבוררות והבוררים ראו בהן כחייבות לכל דבר, ובמנדלסון ובן אהרון כמייצגים אותן. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי בן אהרון ומנדלסון שלטו בחברות. קביעה זו מבוססת ולא הוצגה כל עילה להתערב בה. לכך יש להוסיף, כי הדיון לפני הבוררים התמצה בשאלת האחריות האישית וכי הצדדים לא חלקו על גובה החוב, וכי הכספים נושא תביעתו של המשיב נכנסו לקופת החברות.
15.
זאת ועוד, איני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט, לפיה וכעולה מעדותם של מנדלסון והמשיב, מנדלסון ובן אהרון ייצגו אותן בהליך הבוררות והסכמתם להתדיין בבוררות אינה חייבת להיות בכתב אלא בהתנהגות. אמנם, כלל הוא כי מקורו של הליך הבוררות בהסכמת הצדדים המפורשת למסור את ענייניהם להכרעת הבורר , ואולם בית משפט זה קבע זה מכבר כי ייתכנו מקרים חריגים בהם ניתן יהיה לצרף צד שאינו חתום על ההסכם להליך בוררות [לפירוט המקרים בהרחבה ראו פסק דיני ברע"א 3925/12 רונן נ' כהן , פיסקאות 14-11 (17.6.2013)], וזאת במקרים מסוימים כדי למנוע מצד להליך הבוררות לחמוק מהשתתפות בהליך לו הסכים מהותית תוך ניצול טענות פורמליסטיות [ראו גם רע"א 1196/14
ג'רייס נ' אליאס עראף , פיסקה 15 (24.3.2014) (להלן: עניין ג'רייס )]. זאת ועוד; ספק רב אם במקרה דנן מדובר בצירוף צד חדש להליך הבוררות, להבדיל מצד ישיר להליך [ראו והשוו רע"א 550/12
מודל הנדסה חברה לבניין בע"מ נ' שקד , פיסקה 16 (21.7.2013)], בהינתן הקביעה כי המבקשות נטלו חלק בהליך הבוררות ויוצגו בו הלכה למעשה באמצעות בן אהרון ומנדלסון. יתרה מכך, מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בעניין שליטתם של בן אהרון ומנדלסון בחברות – אשר לא נסתרו – נראה כי הקרבה בין המבקשות ובין מנדלסון ובן אהרון כה חזקה, כך שהסכמתם להליך הבוררות משמעותה למעשה הסכמת המבקשות (ראו עניין ג'רייס , פיסקה 18).
16.
אשר לטענת המבקשות לפיה מנדלסון ובן אהרון הפרו את חובת הנאמנות כלפיהן ולא ייצגו אותן כראוי, יש לשוב ולהדגיש כי במסגרת הליך הבוררות לא עלתה מחלוקת בנוגע לעצם קיומו של החוב, לאחר שמנדלסון ובן אהרון הודו בו. כמו כן, תובענת המבקשות הוגשה לבית המשפט המחוזי בשיתוף עם בן אהרון, דבר המלמד כי התקיימה ביניהם זהות אינטרסים. לא הוכח, כי נמנעה מהמבקשות הזדמנות נאותה לטעון טענותיהן או להביא ראיותיהן בהליך, ומקובלת עלי הקביעה, כי מקומה של טרוניית המבקשות במישור היחסים הפנימי בינן ובין מנדלסון ובן אהרון, ואין בה כדי למנוע את חיובן על פי הפסק. על כן איני רואה מקום לקבוע כי נמנעה מהמבקשות זכות הייצוג בהליך. די באמור לעיל כדי להצדיק את דחיית הבקשה. אשר ליתר הטענות שעלו בבקשה, אוסיף, בשולי הדברים, כי עיינתי בהן אך הן אינן מטות את הכף לטובת המבקשות.
17.
סיכומם של דברים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומעוגן כדבעי, והמבקשות לא הציגו עילה להתערבות בו. משכך, הבקשה נדחית.
לא נתבקשה תגובה ועל כן אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"א בכסלו התשע"ו (3.12.2015).
ש ו פ ט