רע"א 7053/15 ישראל בן אהרון נ. יאיר בן דוד

1.

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים נ' בן נאור, ר' יעקובי וא' דראל ) בע"א 4241-11-13 מיום 24.9.2015, במסגרתו קיבל בית המשפט באופן חלקי את ערעורו של יאיר בן דוד (להלן: המשיב ) על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 13962-07 מיום 16.9.2013.

2.

בסוף שנת 2001 הגיש המשיב תביעה כספית נגד ישראל בן אהרון (להלן: המבקש ) בסכום נומינאלי של 1.25 מיליון ש"ח. תביעה זו התבררה במסגרת הליך בוררות ב"בית הדין לענייני ממונות בגוש עציון". ביום 26.10.2006 ניתן פסק בוררות, בו קבע בית הדין כי לא הוכח שהמבקש קיבל עליו אחריות אישית להשבת הסכום שנתבע על ידי המשיב. יחד עם זאת נקבע כי פתוחה הדרך לפני המשיב לנסות ולחייב את המבקש להחזיר לו את הכספים מושא התביעה, וזאת על דרך של העלאת טענות של הרמת מסך – טענה שלא הועלתה ולא נתבררה במהלך הבוררות.

1.

בעקבות פסק הבוררות, הגיש המשיב תובענה לבית משפט השלום בירושלים, במסגרתה ביקש לחייב את המבקש באופן אישי במלוא הסכום שנתבע במסגרת הבוררות. בפסק דינו מיום 16.9.2013, דחה בית המשפט את התובענה, בקובעו כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין בכל הנוגע לעילות הניצבות בבסיס התובענה. לאחר שקיים דיון קצר, ובבחינת למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט וקבע כי דין התובענה להידחות גם לגופה. בשולי פסק הדין התייחס בית המשפט גם לשאלת ההוצאות, שהיא זו שעומדת בליבה של בקשת רשות הערעור דנן. בהקשר זה קבע בית המשפט כי המשיב ישלם למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 100,000 ש"ח, ובה בעת הורה על ביטול כל חיובי הצדדים בתשלום הוצאות על פי החלטות הביניים שניתנו במהלך בירורה של התובענה לפניו.

2.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 24.9.2015 קבע בית המשפט כי הוא מקבל את הערעור רק ככל שהוא נוגע לרכיב ההוצאות. בתוך כך קבע בית המשפט כי "בהתחשב במכלול הנסיבות ובמהות התביעה וכן בהיבטים הדיוניים השונים, נראה לנו כי היה מקום לדחות את התביעה ללא צו להוצאות ולהותיר על כנם את חיובי ההוצאות בהליכי הביניים השונים" (עמ' 11 לפסק הדין). בהתאם, בוטלו הן חיוב המשיב בתשלום הוצאות בסך של 100,000 ש"ח והן הקביעה בדבר ביטול חיובי ההוצאות של הצדדים בהליכי הביניים.

3.

לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור דנא. בקשה זו מתמקדת אך ורק בקביעתו של בית המשפט בעניין הוצאות המשפט. לטענת המבקש, קביעתו של בית המשפט עומדת בסתירה לשני עקרונות בסיסיים: הראשון , העיקרון שלפיו אין זה ראוי שבעל דין הזוכה במשפט ייצא בחסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא; והשני , העיקרון שלפיו ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים. עוד נטען כי פסיקתו של בית המשפט עומדת בניגוד גמור להלכותיו של בית משפט זה, וזאת מבלי שניתן כל הסבר לסטייה מההלכה. מדובר, כך לטענת המבקש, בעניין החורג מתחום המחלוקת של בעלי הדין דנן, ועל כן ראוי להעניק רשות ערעור.

4.

עיינתי בבקשה ובנספחיה, והגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בצדק מציין המבקש כי נקודת המוצא הרלוונטית לדיון בבקשה הינה ההלכה שלפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק באותם מקרים חריגים שמעוררים שאלה כללית או ציבורית אשר חורגת מדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי, או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה )]. בעניין אחר אף עמדתי כל כך שלדידי, ספק אם יש מקום ליתר רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בבקשה כגון דא, העוסקת אך ורק בשאלת ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית, וזאת משום שמדובר בשאלה נקודתית ויישומית שאינה צפויה, על פי רוב, לעורר שאלות כלליות או ציבוריות או לגרום לעיוות דין [ראו: בע"מ 8380/12 פלונית נ' פלוני , פסקאות 7-6 (5.12.2015); ראו גם: רע"א 6894/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית , פסקה 3 (24.12.2014) (להלן: עניין AIG )]. סבורני כי גם המקרה דנן אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית או צפויים לגרום לעיוות דין, ואפרט.

אשר לקיומה של שאלה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה; לטענת המבקש, הכרעתו של בית המשפט המחוזי – אשר מחד גיסא דוחה את הערעור ומאידך גיסא מבטלת את ההוצאות אשר הושתו על ידי בית משפט השלום – היא בעלת השלכות רוחב, משום שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הכלל שלפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית, אלא באותם מקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית או כאשר התגלה פגם מהותי בשיקול דעת של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"א 1645/15 אדלר נ' לבנת , פסקה 22 (1.9.2015)]. אין בידי לקבל טענה זו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי אינה אלא יישום הכלל על המקרה הספציפי בו הוא נדרש להכריע. ויודגש, מדובר בכלל המותיר לערכאת הערעור שיקול דעת בנוגע לשאלה אימתי להתערב בפסיקת ההוצאות בערכאה הדיונית, ואינו מונע התערבות שכזו באופן מוחלט. גם אם אניח, מבלי להביע עמדה בעניין, כי בית המשפט המחוזי טעה באופן שבו יישם את כלל אי ההתערבות על נסיבות המקרה הספציפי, טעות זו אינה מעוררת, כשלעצמה, שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער. ראוי היה, אמנם, כי בית המשפט יידרש באופן מפורט יותר לנימוקים שהנחנו את החלטתו להתערב בפסיקת ההוצאות בבית משפט השלום, אך גם בהיעדר הפירוט אין כדי לסייע למבקש לצלוח את המשוכה שנקבעה בעניין חניון חיפה (השוו: עניין AIG , פסקה 4 והאסמכתאות שם ).

אשר לקיומו של עיוות דין ; אפתח ואומר כי הגם שהחלטה של בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות לזוכה סוטה מהעיקרון שלפיו ראוי שלא ייגרם לזוכה חיסרון כיס, אין מדובר בהחלטה חריגה. אכן, לא אחת מחליטים בתי משפט שלא לפסוק הוצאות לזוכה, בין אם לאור מיהות הסוגיה ובעלי הדין ובין אם לפנים משורת הדין (השוו: עניין AIG , פסקה 4 והאסמכתאות שם ). לאור זאת, עצם העובדה שהמבקש זכה בדין אך לא נפסקו לטובתו הוצאות בסופו של יום אינה מלמדת, מניה וביה, כי נגרם לו עיוות דין. אם לא די בכך, במקרה דנן המבקש אף לא הראה מהו ההפרש בין הסכומים שנפסקו לטובתו במסגרת החלטות הביניים שיצאו תחת ידו של בית משפט השלום (בניכוי הסכומים שהוא עצמו חויב לשלמם למשיב מכוח החלטות אלה) לבין הסכום של 100,000 ש"ח שנפסק לזכותו בסופו של ההליך. בנסיבות אלה, אין בידי לקבוע כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור.

5.

סוף דבר – הנני דוחה את הבקשה, כאמור. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.