רע"א 6894/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ. אמנונית דרור

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 10.9.2014 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב , ו' פלאוט ו -א' פורג ) בע"א 44261-10-13, בגדרו נדחה ערעורה של המשיבה על פסק דינו מיום 1.9.2013 של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופטת ר' שרון ) בת"א 1337-01-10, אשר במסגרתו נפסקו למשיבה פיצויים

בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב תאונה בה הייתה מעורבת. יצוין, כי הבקשה דנא מופנית אך ורק כלפי אי-זיכוי המבקשת בהוצאות משפט נוכח דחיית ערעורה של המשיבה.

רקע והליכים קודמים

1.

המשיבה הגישה תביעה לבית משפט השלום בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים בה הייתה מעורבת, נגד מבטחת הרכב בו נהגה. בית המשפט פסק לזכות המשיבה פיצויים בסך של 119,963 ש"ח, בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בטענות שונות שהופנו כולן כלפי גובה הנזק. בדיון מקדמי בערעור הציע בית המשפט המחוזי לצדדים שהללו יסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה תוספת לפיצויים שנפסקו למשיבה בסכום שינוע בטווח שבין 25,000 ל-45,000, וזאת לפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המבקשת הודיעה על סירובה להצעה. כנטען בבקשה, במהלך שמיעת הערעור, ביום 3.9.2014, חזר בית המשפט על הצעתו האמורה, תוך שהדגיש בפני המבקשת את הסיכון הרובץ לפתחה ביחס להתערבות ערכאת הערעור בתוצאות פסק הדין, לרבות לעניין ההוצאות. המבקשת שבה וחזרה על סירובה. ביום 10.9.2014 ניתן פסק הדין בערעור ובגדרו דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה. בית המשפט עמד על כך שבמהלך הדיון בערעור הביע את דעתו כי יש לכאורה מקום להתערבות בסכום שנפסק למשיבה בראש הנזק אובדן השתכרות לעתיד, אך ציין כי לאחר עיון נוסף לא מצא לנכון להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום, שכן סכום הפיצויים הכולל שנפסק עומד ביחס סביר לגובה הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית של המשיבה. עוד נקבע, כי "בנסיבות העניין" לא ייעשה צו להוצאות.

הבקשה

2.

בבקשה שבפניי משיגה המבקשת על הקביעה כי אין לפסוק הוצאות משפט לזכותה על אף דחיית ערעור המשיבה. לגישתה, אין כל טעם המצדיק את הימנעותה של ערכאת הערעור מפסיקת הוצאות למבקשת, זאת נוכח סבירות הסכום הכללי שנפסק בבית משפט השלום. המבקשת מוסיפה וטוענת כי קביעתו זו של בית המשפט המחוזי ניתנה בהיעדר הנמקה ממשית המצדיקה סטייה מן הכלל הידוע לפיו יש לפסוק הוצאות לזכותה, מקום בו קיבל בית המשפט את מלוא טענותיה ביחס לערעור שבנדון. המבקשת מדגישה כי המקרה דנא מעורר סוגיה משפטית עקרונית, שכן המדובר במדיניות שיפוטית שאינה רצויה המעודדת ניהול הליכי סרק והופכת את הגשת ערעור על גובה הנזק מצד הנפגע ל"הימור חסר סיכון". לגישתה, מאחר ומדובר במדיניות שיפוטית המיושמת במקרים רבים בהם מוגש ערעור מצד הנפגע על גובה הנזק, מתעוררת שאלה כללית בדבר הקריטריונים הראויים להנחות את בתי המשפט של ערעור בבואם לקבוע הוצאות.

דיון והכרעה

3.

לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף בלי להורות על הגשת תשובה.

הבקשה דנא אינה עומדת, ולו בדוחק, באמות המידה הברורות והידועות בהן תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שהרי אין היא מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית שטרם נפסקה בה הלכה ושחשיבותה העקרונית חורגת מעניינם של הצדדים להליך. זאת, ביחוד בשים לב לכך שכל עניינה השגה על אי-פסיקת הוצאות לזכות המבקשת. בית משפט זה חזר ושנה כי "אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בפסיקת הוצאות על-ידי ערכאה דיונית, למעט במקרים חריגים; וככלל אין בית משפט זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות על-ידי בית משפט שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת" (רע"א 1589/06 עו"ד נאוי נ' חסין , פסקה ה (10.7.2006), והאסמכתאות הנזכרות שם). איני מוצא כי המקרה שבפני נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל.

4.

תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט, אם לאו, כאשר הן התקנות והן הפסיקה התוו קווים מנחים באשר למרכיבי שיקול הדעת האמור (תקנה 512(ב) לתקנות; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , פסקה 3 (16.6.2005)). שיקולים אלו, שאינם מהווים רשימה ממצה נוכח ריבוי המקרים האפשריים, חלים הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור, בשינויים המחויבים. אכן, ככלל, ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין לטובת הצד הזוכה, כך שלא ייגרם לו חסרון כיס (ע"א 3769/97 דהן נ' דני , פ"ד נג(5) 581, 598 (1999) והאסמכתאות הנזכרות שם). ואולם, פסיקת הוצאות נתונה לשיקול הדעת ותחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק, ולא אחת קורה שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות לזוכה, או לסטות מעקרונות היסוד בסוגיה, לא רק בשל נסיבותיהם הספציפיות של התיקים שבפניהם, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות במיהות בעלי הדין, ופעמים גם לפנים משורת הדין (רע"א 6568/05 כץ נ' כץ , פסקה ג (17.08.2005) ). בענייננו, אמנם קיצר בית המשפט המחוזי בנימוקיו להחלטתו לסטות מן הכלל ולא לפסוק הוצאות לחובת המשיבה, ותלה זאת אך בנימוק הכללי של "נסיבות העניין". אך יש פנים לסבור, כפי שמשתמע מפסק דינו, כי החלטתו נבעה הן ממיהות המערערת שעמדה בפניו ומצבה, והן מכך שסבר כי אין להגדיר את ערעורה כערעור סרק, שכן, היה מקום לבחינת פסק דינו של בית משפט השלום, ודחיית הערעור נעשתה רק לאחר עיון חוזר בטענות ובחינה מעמיקה שלהן, כפי שהעיד על עצמו בית משפט קמא. עם זאת יוער, כפי שעמד על כך בית משפט זה בעבר, כי על בתי המשפט להידרש לנימוקים שבבסיס החלטתם בדבר סטייה מן הכלל הנוהג באשר לפסיקת הוצאות לחובת הצד שנדחו טענותיו בהליך (ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו , עמ' 36 (28.11.2007), והאסמכתאות הנזכרות שם), ולו בקיצור נמרץ.

5.

יצוין, כי בניסיונה לשוות לבקשתה נופך עקרוני, טוענת המבקשת כי אי-פסיקת הוצאות לחובתו של נפגע אשר נדחה ערעורו על גובה נזקו מבטאת "מדיניות שיפוטית", ולכך מתייחסת היא כנתון שבעובדה (עמ' 4 לבקשה). המבקשת מוסיפה וטוענת כי בערעורים מעין אלו, כעניין שבשגרה, מוצאת עצמה חברת הביטוח, במצב בו ערכאת הערעור חוזרת ומציעה להוסיף סכום כלשהו לפיצויים שנפסקו על דרך הפשרה, באופן הסותר את הלכות בית משפט זה בעניין התערבות ערכאת הערעור בסוגיית גובה הנזק, ולבסוף אף אם מתקבלת עמדת חברת הביטוח, בוחר בית המשפט שלא לפסוק הוצאות לזכותה (עמ' 2 לבקשה). ואולם, בסוגיית פסיקת ההוצאות, פסיקתו של בית משפט זה ידועה ואינה מצדיקה בירור נוסף בגדר הבקשה דנא. ככל שנפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא לעניין ההוצאות (ואיני קובע זאת), אין מטרתו של ערעור ב"גלגול שלישי" לתקן טעויות, והטענה בדבר קיומה של "מדיניות שיפוטית" נטענה בעלמא ללא כל ביסוס. המדיניות השיפוטית היא זו העולה ממצבור ההלכות הפסוקות שקבע בית משפט זה, והמקרה דנא אינו מצדיק עיון מחודש בהן.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.