בר"ש 1731/15 אליעזר אבני נ. ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א'

כהן ) בעמל"ע 27960-01-15 מיום 24.02.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (עו"ד

י' קורן , עו"ד א' בנר , עו"ד ע' מינץ-וייצמן ) בבד"א פ/61/13 ובבד"א פ/63/13 מיום 28.12.14. בית הדין המשמעתי הארצי דחה הן את ערעורו של המבקש הן את ערעור לשכת עורכי הדין בנוגע להרשעתו של המבקש בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (עו"ד ר' נבון , עו"ד י'

קליין , עו"ד כ' בן אליעזר ) בבד"מ 16/12 מיום 6.8.13, אך חייב את המבקש בלבד בהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח. מוקדה של בקשת רשות הערעור היא בהוצאות המשפט שהוטלו על המבקש.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א 1961, ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לאותו חוק.

ג.

הן המבקש הן ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין ביקשו לערער על פסק הדין בפני בית הדין המשמעתי הארצי. הלשכה טענה, כי העונש שהוטל על המבקש קל מדי ואינו משקף את חומרת מעשיו, ואילו המבקש ערער על עצם הרשעתו וחזר על הטענות שהעלה בפני בית הדין המחוזי. בית הדין הארצי דחה את שני הערעורים והטיל על המבקש, ועל המבקש בלבד, הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. זאת בנימוק שהמבקש חזר בערעור על הטענות שכבר השמיע בפני בית הדין המחוזי.

ד.

המבקש עירער על פסק-דינו של בית הדין הארצי בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, לעניין הוצאות המשפט שהוטלו עליו. בית המשפט דחה את ערעור המבקש וחייב אותו בהוצאות משפט בסכום של 3,000 ש"ח. בפסק דינו ציין בית המשפט, בין השאר, כי להרכב שיפוטי ניתן שיקול דעת רחב מאוד בשאלת סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין.

בקשת רשות הערעור

ה.

בבקשה טוען המבקש, כי נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, אמת היא כי להרכב השיפוטי ניתן שיקול דעת רחב בעניין השתת הוצאות משפט, אך אין בשיקול דעת זה בכדי להשית הוצאות רק על צד אחד כאשר הערעורים של שני הצדדים נדחים באופן שוה. לפיכך, לטענת המבקש, יש להיעתר לבקשת רשות הערעור ולבטל את הוצאות המשפט שנקבעו בשתי הערכאות. זאת שכן פסיקת בית המשפט המחוזי מהוה למעשה הלכה חדשה ומוטעית.

הכרעה

ו.

אין מקום לבקשה על פי כל כללי ההתערבות, בגלגול שלישי ובהוצאות בכלל. לא היה גם מקום להגשת הערעור לבית המשפט המחוזי. מאמץ אני את הכרעתו של בית המשפט המחוזי כמות שהיא. ידוע כלל אי ההתערבות הערעורית בנושאי הוצאות, כמדיניות שיפוטית (וראו בין השאר ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (2005); רע"א 6568/05 כץ נ' כץ (2005); רע"א 6894/14 AIG

חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (2014)); אוסיף, כי אין כל פגם שבית משפט או טריבונל משמעתי יתן ביטוי למורת רוחו מהדרך שבה ניהל צד את ההליכים, או מטעם רלבנטי אחר, על-ידי הטלת הוצאות; לעתים נעשה הדבר לא רק כאשר נדחים שני ערעורים (ע"א 8011/07 עזבון המנוחה דיפני רומיה ז"ל נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (2012)), אלא אף על דרך הטלת הוצאות על צד זוכה, ולא חסרות דוגמאות לכך (ראו מכבר

ע"א 365/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בתיה פנחס (1985); ה"מ 795/69 יוסף חבני נ' נפתלי פלד (1970); ראו גם חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 359 (מהדורה 3, 2012)). לא נקבעה איפוא בענייננו כל הלכה חדשה, המצדיקה דיון בערכאה נוספת.

ז.

במקרה דנא הביע בית הדין המשמעתי הארצי אי-נחת מהדרך שבה נוהל ההליך על-ידי המבקש, וכאמור אין דופי במתן ביטוי (שהיה במקרה דנא צנוע למדי, מבלי לפגוע בערכם של אלף ש"ח) לתחושה זו.

ח.

לפיכך איני נעתר לבקשה.