רע"א 4498/17 ויסאם סלימאן ספדי נ. אלפא גייט בע"מ

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 29158-03-17, כבוד השופט ג' גינת , שופט עמית), שהפך את פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (תא"מ 44112-09-14, כבוד הרשמת הבכירה ק' מרגולין פלדמן ), במסגרתו התקבלה גרסת המבקש לפיה הוא שילם את מלוא חובו למשיבה.

1.

המבקש הינו רופא שיניים והמשיבה היא חברה העוסקת ביצור ושיווק מוצרים בתחום השתלות השיניים. המשיבה תבעה את המבקש בגין אי תשלום מצדו על מוצרים שונים בשווי כולל של כ-46,000 ש"ח שסופקו לו על ידה בשתי הזדמנויות שונות. המבקש טען כי קיבל מן המשיבה מוצרים לתקופת ניסיון, ומשלא היה מרוצה מהם השיבם לידי המשיבה. לדבריו, הוא שילם למשיבה סכום של 12,000 ש"ח לשם סילוק כל התחייבויותיו כלפיה. בית משפט השלום קיבל את גרסת המבקש, לאחר שהתרשם ממנו כ"אדם נאיבי, שאינו מתוחכם ואשר לא צפה ולא תכנן קיומו של ההליך המשפטי". זאת, לעומת המשיבה, שלא הציגה גרסה סדורה או מסמכים מספקים מטעמה. על כן, נדחתה תביעת המשיבה.

ערכאת הערעור קיבלה את טענות המשיבה בציינה כי המבקש לא הוכיח את טענתו לפיה השיב חלק מן המוצרים שקיבל בעסקה הראשונה וכי לא קיבל את המוצרים המפורטים בעסקה השנייה. כך, נקבע כי המבקש הציג גרסה מתפתחת לאורך ההליך, וכי הוא לא התנהל בנאיביות במהלך העסקה, מכיוון שהוא התמקח על המחיר ודרש מן המשיבה הטבה, שאף קיבל. לנוכח זאת, נקבע כי הסכום שעל המבקש לשלם למשיבה עומד על כ-30,000 ש"ח שמהם הופחתו 12,000 ש"ח ששולמו זה מכבר על ידי המבקש. המבקש גם חויב בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 32,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור המונחת בפניי, המונה שתי טענות עיקריות. הראשונה, כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת באופן שמצדיק התערבות בגלגול שלישי. השנייה, כי גובה שכר טרחת עו"ד שהושת על המבקש הינו חריג.

2.

לא מצאתי כי הנתונים המתוארים בבקשה מצדיקים מתן רשות. המבקש אמנם ניסה להקנות לטענותיו נופך של שאלה עקרונית, אך לא השתכנעתי כי המקרה מגלה שאלה משפטית החורגת מיחסיהם הקונקרטיים של הצדדים. יתרה מזאת, אף אם הייתי מקבל את טענת המבקש כי ערכאת הערעור התערבה בממצאי עובדה – ומסקנה זו אינה הכרחית – הרי שהוכרע זה מכבר כי התערבות זו לא מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור (ראו לדוגמה: רע"א 2903/09 אברהם נ' ברקוביץ 9.9.2017; שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 213 (מהדורה שנייה, 2008)).

לגופו של עניין, כאמור, לא השתכנעתי כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה, כפי שנטען בבקשה. אלא, המדובר במקרה שבו ערכאת הערעור הסיקה מסקנות שונות מן הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. ערכאת הערעור נסמכה על הממצאים בדבר דרך עריכת העסקה, היקפה והתנהלות הצדדים במסגרתה. ממצאים אלה נלמדים מן התיעוד הכתוב שהוצג. בית המשפט המחוזי אף שילב בהכרעתו את התרשמות בית משפט השלום בדבר אופיו של המבקש. לכך יש להוסיף כי ערכאת הערעור שמה דגש על כך שעדות המבקש לשם ביסוס טענת הגנתו לא גובתה בראיות נוספות ואף לא ניתן הסבר משכנע מדוע ניתן להסתפק בה, כנדרש בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. יש בכך תשתית מספקת שמאפשרת להגיע למסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

3.

טענתו השנייה של המבקש עניינה בגובה הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין שנפסקו לחובת המבקש. תקנות 512-511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מקנות למותב היושב בדין שיקול דעת אם לחייב בעל דין בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ברירת המחדל הינה פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחה לטובת הצד הזוכה (ראו לדוגמא: רע"א 6894/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (24.12.2014); רע"א 1589/06 עו"ד נאוי נ' חסין (10.7.2006); ע"א 3769/97 דהן נ' דני , נג(5) 581 (1999)). בית המשפט המחוזי פסק הוצאות לטובת המשיבה, היא הצד הזוכה, שנועדו לכסות את הוצאות המשיבה ביחס לניהול ההליך בשתי הערכאות – הערכאה המבררת וערכאת הערעור.

ולא אסתיר. אין זה המקרה בו ההתרשמות היא כי בית המשפט המחוזי היה חייב להתערב במסקנת בית משפט השלום, ואף ניתן היה לפסוק הוצאות בשיעור נמוך יותר. ייתכן מאוד כי לכך הייתי נוטה לו ישבתי בערכאה קמא. ברם, דברים אלה אינם מובילים לתוצאה כי נכון יהיה להתערב בפסיקת בית המשפט המחוזי. כאמור, בית המשפט המחוזי נימק את מסקנתו והפעיל שיקול דעת ענייני בנושא ההוצאות. על רקע זה תודגש שוב המסגרת הדיונית – גלגול שלישי, והעניין רלוונטי במיוחד בנושא ההוצאות.

4.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. לנוכח נימוקיי ובהיעדר תגובה, לא יעשה צו להוצאות.