רע"א 7703-22 רע"א 7703-22

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש' דותן), מיום 1.8.2022, בע"א 65766-05-21. בפסק הדין התקבל בחלקו ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט י' דולגין), מיום 22.3.2021, בת"א 23360-11-15, אך לא נפסקו לטובת המבקשות הוצאות משפט – ועל כך הבקשה שבפניי.

רקע הדברים

1.המבקשות הן אחיות אשר אביהן המנוח החזיק, במועדים שונים, בשתי דירות מגורים בתל אביב-יפו: דירה ברחוב מעפילי אגוז, בה החזיק המנוח מיום 1.1.1994 ועד ליום 1.11.1996; ודירה ברחוב אבולעפיה בה החזיק המנוח מיום 1.1.1997 ועד למועד פטירתו, ביום 7.9.2010.

2.ביום 18.11.2015 הגישה המשיבה, עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה), תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, נגד המבקשות. בתביעה נטען כי בימי חייו צבר המנוח חובות ארנונה ותשלומי חובה על שתי הדירות שהיו בבעלותו, וכי המבקשות, בהיותן יורשותיו של המנוח, חייבות בהשבת החובות הנ"ל לעירייה.

3.המבקשות הגישו בקשת רשות להתגונן, אשר התקבלה והפכה לכתב הגנה, ובה נטענו על ידן ארבע טענות הגנה עיקריות:

ראשית, נטען כי לא הוצא צו ירושה, כך שהמבקשות אינן יורשותיו של אביהן המנוח (להלן: הטענה הראשונה);

שנית, נטען כי לא התבצעה חלוקת עזבון, כך שאף אם יש לראות במבקשות כיורשות המנוח, לא הועברו אליהן חובותיו (להלן: הטענה השנייה);

שלישית, נטען כי תביעת העירייה נגד המבקשות בכשרותן האישית, ולא בכובען כיורשות אביהן המנוח, התיישנה. זאת, שכן העירייה ידעה על היות המבקשות יורשות פוטנציאליות כבר ביום 31.5.2010, אך פנתה אליהן להסדרת חובותיו של אביהן המנוח רק ביום 14.4.2015, בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 132(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן, בהתאמה: חוק הירושה ו-הטענה השלישית).

רביעית, נטען כי שעה שרשות מנהלית בוחרת לגבות חוב במסלול של תביעה אזרחית, תביעתה כפופה לדיני ההתיישנות ככל תביעה אזרחית אחרת. בהתאם לכך, משום שתביעת העירייה הוגשה ביום 18.11.2015, התביעה ביחס לחוב הרובץ על הדירה ברחוב מעפילי האגוז התיישן לחלוטין, והחוב הרובץ על הדירה ברחוב אבולעפיה התיישן פרט לחלקו שנצבר בין יום 1.1.2009 ועד ליום 7.9.2010 (להלן: הטענה הרביעית).

4.ביום 22.3.2021 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט י' דולגין), בת"א 23360-11-15, ובמסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיבה: בית המשפט דחה את הטענה הראשונה וקבע כי נושה של אדם שנפטר רשאי להגיש תביעה גם נגד יורשיו הפוטנציאליים, ואינו חייב לחכות להוצאת צו ירושה. בית המשפט הוסיף כי המבקשות נמנעות במשך שנים מהוצאת צו ירושה ללא הסבר המניח את הדעת, כאשר במקביל כך שנעשה על ידן שימוש בנכסי העזיבון. בנתון לכך, נקבע כי יש לראות בהתנהלות המבקשות משום חלוקת עזבון, ולכן נדחתה גם טענתן השנייה של המבקשות. גם את הטענה השלישית של המבקשות דחה בית המשפט, בקבעו כי הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 132(ב) לחוק הירושה, מותנה בכך שמנהל העיזבון שלח לנושים הזמנה להודיע על תביעותיהם. הזמנה כזו לא נשלחה בנסיבות העניין, כך שהסעיף הנ"ל לא חל בעניינן של המבקשות.

אשר לטענה הרביעית, בית המשפט קבע כי העירייה הוכיחה שנקטה בהליכי גבייה מנהליים ביחס לחוב שרבץ על הדירה ברחוב אבולעפיה, ולכן מרוץ תקופת ההתיישנות הושהה ביחס לחוב זה כך שהתביעה ביחס אליו לא התיישנה. לעומת זאת, נקבע כי המשיבה לא הראתה כי נקטה בהליכי גבייה מנהליים ביחס לחוב שרבץ על הדירה ברחוב מעפילי אגוז לפני שחלפה תקופת ההתיישנות ביחס לחוב זה, ולכן חוב זה התיישן במלואו.

סיכומו של דבר: בית משפט השלום קבע כי המבקשות ישלמו לעירייה את סכום החוב הרובץ על הדירה ברחוב אבולעפיה, בסך של 253,716 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה בריבית, ובנוסף תשלמנה המבקשות לעירייה 87% מסכומי האגרות ששולמו על ידה ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח.

5.המבקשות מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום, וביום 30.5.2021 הוגש על ידן ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת ערעורן שבו המערערות על הטענות שנטענו על ידן בפני בית משפט השלום, פרט לטענה הראשונה אותה זנחו המבקשות בשלב הערעור.

6.ביום 1.8.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש' דותן), בע"א 65766-05-21. בית המשפט קבע כי מסקנותיו של בית משפט השלום בעניין הטענה הטענה השנייה והטענה השלישית של במקשות מעוגנות היטב בהוראות החוק והפסיקה ובראיות שהובאו בפניו, כך שאין מקום להתערב בהן. בתוך כך, צוין כי השאלה המרכזית הדורשת הכרעה היא שאלת ההתיישנות. בהתבסס על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' צבי (16.4.2018), בו נקבע כי אין בכוחם של הליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, מצא בית המשפט המחוזי לקבל את הטענה הרביעית של המבקשות, שלפיה החוב על הדירה ברחוב אבולעפיה התיישן. זאת, בין אם ננקטו לגביו הליכי גבייה מנהליים, ובין אם לאו.

על רקע זה, נקבע כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, שכן: "טענת ההתיישנות של המערערות מתקבלת ביחס לאותו חלק של התביעה המתייחס לשנים 1.8.2007 עד ל-31.12.2008", אך כי: "אשר לחוב לתקופה 1.1.2009 עד 7.10.2010 [צריך להיות: 7.9.2010 – י' כ'], הערעור נדחה".

לסיום הוסיף בית המשפט המחוזי כי: "לנוכח המסקנה לפיה, הערעור התקבל באופן חלקי, אין צו להוצאות".

7.לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגישו המבקשות בקשה שהוכתרה על ידן כ-"בקשה לעיון חוזר בפסק דינו של בית המשפט ופסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת המבקשות מאחר והערעור התקבל במלואו" (להלן: הבקשה לעיון חוזר). בבקשתן טענו המבקשות כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא פסק לטובתן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. זאת, בעיקרו של דבר, משני טעמים אלו:

ראשית, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שערעור המבקשות התקבל באופן חלקי, שכן טענותיהן התקבלו במלואן. כך, נטען כי ערעור המבקשות נסב אך ורק על דחיית טענת ההתיישנות בגין זכותה של העירייה להגיש תביעה אזרחית בגין חובות הדירה ברחוב אבולעפיה שנצברו בתקופה שבין יום 1.1.1997 ועד ליום 31.12.2008, וכלל לא נטען על ידן שתביעת החוב לגבי התקופה שבין יום 1.1.2009 לבין יום 7.9.2010 התיישנה. לכן, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הערעור נדחה בנוגע לחוב שבין יום 1.1.2009 לבין יום 7.9.2010, אינה מדויקת.

שנית, נטען כי אף אם ערעורן של המבקשות אכן היה מתקבל באפן חלקי, גם אז עומדת להן הזכות שייפסקו לטובתן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. הוטעם כי תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או התקנות החדשות) קובעת כי: "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור", וכי קבלה חלקית של הערעור אינה מהווה טעם מיוחד שלא לחייב בהוצאות.

8.ביום 3.8.2022 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה הנ"ל מטעם המבקשות ב-"החלטת פתקית", בה צוין כי: "הבקשה נדחית בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו". על רקע זה הוגשה הבקשה שבפניי, המתמקדת אף היא בסוגיית פסיקת ההוצאות.

בקשת הרשות לערער

9.בבקשה שבפניי חוזרות המבקשות על טענותיהן בבקשה לעיון חוזר. כך, נטען כי אף שבתחילה חזרו המבקשות בהודעת הערעור מטעמן על מרבית טענותיהן בפני בית משפט השלום, בשלב מסוים נזנחו על ידן מרבית טענותיהן ונותרה בידיהן טענה אחת ויחידה – הטענה הרביעית, שעניינה, כזכור, בהתיישנות התביעה האזרחית שהגישה העירייה. לכן, אין לראות בהערת בית המשפט המחוזי כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום ביחס לטענה השנייה והטענה השלישית, משום דחיית הערעור בטענות אלו.

אשר להכרעת בית המשפט בטענה הרביעית, המבקשות הוסיפו כי בשום שלב לאורך ההליך הן לא טענו שהתביעה בגין החוב הרובץ על הדירה ברחוב אבולעפיה ביחס לתקופה שבין יום 1.1.2009 לבין יום 7.9.2010 התיישנה, כך שקביעת בית המשפט המחוזי כי הערעור ביחס לתקופה זו נדחה – טעות ביסודה.

נוסף לכך, המבקשות חוזרות על טענתן לפיה אף אם ייקבע כי אכן ערעורן התקבל באופן חלקי, עדיין עומדת להן הזכות שייפסקו לטובתן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, על בסיס תקנה 152 לתקנות, כפי שפורט לעיל.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

11.תחילה אציין כי בניגוד לטענת המבקשות, לא מצאתי כל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי ערעור המבקשות התקבל באופן חלקי. מעיון בתיק בית המשפט המחוזי ניכר כי החלטת המבקשות לוותר על עיקר טענותיהן, התקבלה רק בשלב הדיון, לאחר שהוגש כתב תשובה לערעור מטעם העירייה ובו התייחסות לכל אחת מטענות הערעור. על רקע זה, החלטת המבקשות לוותר על עיקר טענותיהן בשלב הדיון שקולה כנגד דחיית חלק מערעורן בהסכמה; ובנסיבות אלו, אין כל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי הטענה השנייה והטענה השלישית של המבקשות נדחו, כך שערעורן התקבל באופן חלקי בלבד.

12.על רקע האמור לעיל, נותרת השאלה האם קביעת בית המשפט כי: "לנוכח המסקנה לפיה, הערעור התקבל באופן חלקי, אין צו להוצאות" – מצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי"? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה, ואפרט:

בית משפט זה קבע, לא פעם ולא פעמיים, כי: "אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בפסיקת הוצאות על-ידי ערכאה דיונית, למעט במקרים חריגים; וככלל אין בית משפט זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות על-ידי בית משפט שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת" (ראו, מיני רבים, רע"א 1589/06 נאוי נ' חסין, פסקה ה (10.7.2006); רע"א 6894/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 3 (24.12.2014) (להלן: עניין AIG); רע"א 237/16 אסולין נ' כהן, פסקה יח (14.3.2016)).

הקביעה כי כל צד יישא בהוצאותיו מקום בו הערעור התקבל באופן חלקי, איננה חריגה כלל ועיקר (ראו, מיני רבים, ע"א 3865/19 אליאסיאן נ' שבו, פסקה 60 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (11.9.2022); רע"א 5096/21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 41 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (15.12.2021); ע"א 5812/19 עזר נ' ויצמן, פסקה 14 לפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל (13.7.2022)). לפיכך, קביעה זו, כשלעצמה, אינה מכניסה את המקרה דנן בקהל המקרים החריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתה של הערכאה דלמטה בעניין פסיקת הוצאות.

13.ייחודו של המקרה הנוכחי, נעוץ אפוא, בכך שחרף העובדה שבית המשפט המחוזי דחה שלוש מתוך ארבעת הטענות של המבקשות, קבלת הטענה הרביעית הובילה לכך שערעורן התקבל ברובו. האם יש בכך כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי? סבורני כי גם לשאלה זו יש להשיב בשלילה.

כידוע, בבואו לפסוק הוצאות על בית המשפט לאזן בית מגוון שיקולים שונים. תוצאת ההליך היא אכן שיקול חשוב מבין אותם השיקולים, שכן אחת ממטרותיה של פסיקת הוצאות משפט היא מניעת חסרון כיס של הצד שזכה בדין (רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקה 9 (28.12.2020) (להלן: עניין Magic)). עם זאת, אין המדובר בשיקול יחיד, ולצד שיקול חשוב זה על בית המשפט לשקול שיקולים נוספים, הכוללים, בין היתר, את היקף העבודה שהושקעה על ידי בעלי הדין בהליך והזמן השיפוטי שנדרש לניהולו (שם, בפסקה 10).

באיזון בין השיקולים השונים שלעיל, נתון לבית המשפט הפוסק את הוצאות המשפט שיקול דעת רחב, ויפים לעניין זה דברי השופט צ' זילברטל בעניין AIG:

"לבית המשפט שיקול דעת אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט, אם לאו, כאשר הן התקנות והן הפסיקה התוו קווים מנחים באשר למרכיבי שיקול הדעת האמור. [...] אכן, ככלל, ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין לטובת הצד הזוכה, כך שלא ייגרם לו חסרון כיס [...]. ואולם, פסיקת הוצאות נתונה לשיקול הדעת ותחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק, ולא אחת קורה שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות לזוכה, או לסטות מעקרונות היסוד בסוגיה, לא רק בשל נסיבותיהם הספציפיות של התיקים שבפניהם, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות במיהות בעלי הדין, ופעמים גם לפנים משורת הדין" (שם, בפסקה 4).

14.בנסיבות המקרה דנן, דומה כי בית המשפט המחוזי נתן משקל מיוחד להיקף העבודה שהושקעה על ידי העירייה במענה לטענות המבקשות (לרבות הטענות שנזנחו לבסוף בהסכמה), והעניק לעניין זה משקל כבד יותר מאשר לתוצאות ההליך. נוכח שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט באיזון בין השיקולים השונים, אין המדובר ביישום חריג, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה ב-"גלגול שלישי". זאת, אף אם ניתן היה בנסיבות העניין לאזן בין השיקולים השונים בצורה שונה, ולפסוק הוצאות משפט לטובת המבקשות.

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.