רע"א 2930-23 רע"א 2930-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט, ע' רביד ו-נ' שילה), מיום 5.2.2023, בע"א 9803-03-20. בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ר' אילן), מיום 19.1.2020, בת"א 38635-05-19.

רקע הדברים

1.בלב הבקשה דנן ניצב סכסוך הנוגע למתחם מקרקעין ברחוב הירקון בתל אביב, בשטח של 25 דונם (להלן: המתחם). בימי קום המדינה תפסו הורי המבקשת 1 (להלן: המבקשת), חזקה במתחם. המבקשת מתגוררת במתחם מאז שנתפסה בו חזקה, והמבקשות 3-2 הן בנותיה המתגוררות עמה. המשיבה 1 (להלן: המשיבה), היא אלמנתו של מר בנימין בגדדישבילי ז"ל (להלן: בני), אחיה של המבקשת, אשר התגורר גם הוא במתחם עד לפטירתו בשנת 2005. המשיבה 2 היא בתה של המשיבה 1 מנישואים קודמים. יצוין כי בעת פטירתו הותיר אחריו בני צוואה במסגרתה הוריש את כל רכושו למשיבה.

2.בשנות ה-80 של המאה הקודמת התנהל סכסוך בין הוריי המבקשת לבין עיריית תל אביב-יפו בנוגע לזכויות במתחם (ת"א 443/85). ביום 20.6.1991 נחתם וקיבל תוקף של פסק דין הסדר פשרה בין הצדדים (להלן: הסדר הפשרה). בהסדר הפשרה נקבע כי העירייה תירשם כבעלת הזכויות במקרקעי המתחם, אך כי הורי המבקשת ובני ביתם ימשיכו להתגורר בביתם שבמתחם ללא תמורה. עוד נקבע בהסדר הפשרה כי: "בעת פינוי כנ"ל ו/או במקרה של הפקעה ו/או שינוי ייעוד המקרקעין ייחשבו הדיירים כדיירים מוגנים עפ"י 'החוק' ולצורך הפיצוי, ייחשבו כדיירים אשר שילמו דמי מפתח..." וכי: "הפיצוי בגין הפינוי, כאמור לעיל, ייעשה לדיירים – בגין 'הנכס' בבת אחת...".

3.לאחר פטירתו של בני הגישה המשיבה את צוואתו לקיום. ביום 7.11.2009 הגישה המבקשת התנגדות לקיום הצוואה, וביום 4.5.2010 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופטת ט' סיוון) את התנגדותה (ת"ע 107591-05-10). המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וביום 10.11.2011 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין הצדדים (להלן: הסדר הצוואה). על פי הסדר הצוואה, הוסכם כי יינתן צו לקיום הצוואה בכפוף לכך שככל שישולמו כספים על ידי העיריה בגין זכויותיו של בני במתחם, תהיינה זכאיות המבקשת ושתי אחיותיה לקבל 12% מהכספים שישולמו, 4% כל אחת.

4.ביום 6.8.2012 הגישה המשיבה תביעה לסעד הצהרתי אשר יקבע כי נתונה לה זכות החזקה במרבית המתחם. בהחלטתו מיום 30.12.2013 קבע בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ה"פ 8669-08-12; השופט ר' אילן), כי זכויות המבקשת והמשיבה במתחם אינן זכויות במקרקעין, אלא זכויות אישיות המוקנות להן מכוח מעמדן כדיירות מוגנות. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי בהינתן שזכויות המבקשת והמשיבה במתחם אינן זכויות במקרקעין, אין מניעה כי יעשה ביניהן הסכם המסדיר את השימוש והחזקה במתחם גם בעל פה. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי מהראיות שהוצגו בפניו השתכנע שחלוקת השימוש והחזקה במתחם, כפי שהוסכמה על המבקשת והמשיבה, הינה כי למשיבה מוקנית זכות בלעדית להחזיק בכל המתחם, פרט לדירת המגורים בה עושה שימוש המבקשת. עוד נקבע בהחלטת בית משפט השלום כי חלוקת הזכויות המדויקת תקבע על פי תשריט אשר יאפשר את זיהוי החלקות, אשר יוגש בהסכמת הצדדים. לאחר שהוגש תשריט כאמור, ביום 27.3.2014 ניתן פסק דין אשר עיגן את קביעת בית משפט השלום בהחלטתו מיום 30.12.2013 (להלן, בהתאמה: פסק הדין בתביעת חלוקת הזכויות במתחם ו-ההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם; ויחד: פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם).

למען שלמות התמונה יוער כי על פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור ברובו תוך שקבע כי יש לתקן את פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם כך שלמבקשת תשמר הזכות להחזיק ברבע מאחת משתי החלקות המרכיבות את המתחם (ע"א 18154-05-14). בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה בהחלטתו של בית משפט זה מיום 17.12.2015 (רע"א 677/15). עוד יצוין, למען שלמות התמונה, כי לאחר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור, הוחזר התיק לקביעת גבולותיו של החלק אותו זכאית המבקשת להחזיק במתחם, וביום 26.11.2015 ניתן פסק דין משלים הקובע את הגבולות המדויקים של חלקי המבקשת והמשיבה במתחם.

5.ביום 15.10.2018 הגישה עיריית תל אביב-יפו תביעה לפינוי המתחם תוך שהציעה למבקשת ולמשיבה פיצוי כמוסכם בהסדר הפשרה. או אז הגישו המבקשות לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה בה עתרו, בין היתר, לביטול פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם. המבקשות הטעימו כי המשיבה הסתירה את העובדה כי היא בעלת דירה משלה אותה העבירה באופן פורמלי (ולפי הנטען למראית עין בלבד) לבתה, המשיבה 2, וכי בהיותה בעלת דירה נוספת היא אינה זכאית למעמד של דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). המבקשות טענו כי לפיכך, פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם הושגו בתרמית ודינם להתבטל. עוד עתרו המבקשות לסעד הצהרתי אשר יצהיר כי למשיבה אין זכות ליטול מכספי הפיצויים שתשלם העירייה עבור פינוי המתחם, משהיא לא עונה להגדרת "דייר" שזכאי לפיצוי לפי הסדר הפשרה. המבקשות הטעימו כי הזכאות לפיצוי בהסדר הפשרה ניתנה כזכות אישית למי שהיו דיירים במתחם במועד חתימתו. על רקע זה, נטען כי זכותו של בני מכוח הסדר הפשרה אינה חלק מעזבונו כך שהמשיבה אינה יכולה לזכות בכספי הפיצויים מכוחו.

פסק דינו של בית משפט השלום

6.ביום 8.8.2019 הגישו המשיבות בקשה בה טענו כי יש מקום לסילוק תביעת המבקשות על הסף מחמת היעדר עילה, שיהוי והשתק שיפוטי.

ביום 19.1.2020 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ר' אילן), בגדרו התקבלה בקשת המשיבות ונדחתה תביעת המבקשות על הסף. בפסק דינו ציין בית משפט השלום כי אף שברגיל נוהג בית המשפט גישה זהירה ומצמצמת בבחינת בקשות לסילוק על הסף, לא כך הוא ביחס לבקשות לסילוק על הסף המתייחסות לתביעה לביטול פסק דין חלוט. זאת, מהטעם שיש להגן על בעל דין שזכה בדינו מפני הטרדה חוזרת ונשנית מצדו של בעל הדין שכנגד.

7.לגופו של עניין, בית משפט השלום קבע כי בניגוד לטענת המבקשות, באף אחד מההליכים המשפטיים שהמשיבה הייתה צד להם, ואשר עסקו בזכויות במתחם, לא טענה המשיבה כי היא זכאית למעמד של דיירת מוגנת במתחם במובן לו טוענות המבקשות. בית משפט השלום הוסיף כי בהחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם נקבע שמקור זכויות המשיבה במתחם הינם סעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר, הקובעים כי בן זוגו של דייר של דירה או של בית עסק שנפטר, יהיה אף הוא לדייר, ובלבד "שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו". בית משפט השלום הטעים כי לצורך זכייה במעמד של דיירת מוגנת מכוח סעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר, לא נדרש כי המשיבה לא תהיה בעלת דירה נוספת. על כן, אף אם היה יסוד לטענת המבקשות כי המשיבה הסתירה את היותה בעלת דירה נוספת, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם.

8.בהתייחס לטענת המבקשות כי זכות המשיבה במתחם נובעת מסעיף 27 לחוק הגנת הדייר, על פיו אכן נדרש כי הדירה הנדונה תהיה דירתו היחידה של הדייר המוגן, קבע בית משפט השלום כי טענה זו סותרת טענות שנטענו על ידי המבקשות בהליכים קודמים, החל מהסדר הפשרה עם העירייה, עובר בפסק דין שניתן ביום 3.5.2010, בת"א 210908/02 (להלן: תביעת הילדים), אשר עסק בתביעת אחיה ואחיותיה של המבקשת להכרה בהם כדיירים מוגנים במתחם, וכלה בכתב ההגנה שהגישה המבקשת בתביעת הפינוי שהגישה העירייה בשנת 2018.

בית המשפט עמד על כך שבכל אותם הליכים נטען ואף נפסק כי המבקשת ובני עצמם הינם בעלי מעמד של דיירים מוגנים (ונטען שאף מעבר לכך), ולא דיירים מוגנים מכוח זכויות הוריהם. מכאן שמשיבה הינה, לפי טיעוניה של המבקשת עצמה בהליכים השונים, מי שזכותה נגזרת מזכותו של דייר מוגן, ועל כן זכויותיה נובעת מסעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר (ולא מסעיף 27 לחוק הגנת הדייר).

ויובהר, בקצירת האומר: כאשר זכויותיו של דייר נובעות מעצם היותו בן-זוגו של דייר מוגן, המתגורר עמו במשך שישה חודשים לפחות בסמוך לפטירתו, הרי שזכויותיו נובעות מסעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר, אשר אינם דורשים, כאמור, שבבעלותו של אותו דייר אין דירה אחרת. לעומת זאת, כאשר אדם מבקש לטעון לזכות לדיירות מוגנת הנגזרת מזכותו של דייר מוגן שרכש את זכותו מכוח סעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר (ולא מדייר מוגן "מקורי"), זכותו יכולה לנבוע מסעיף 27 לחוק הגנת הדייר, אשר כן דורש, כתנאי להקניית מעמד של דייר מוגן, העדר בעלות בדירה אחרת.

על כן, המבקשת, שטענה שוב ושוב, שהיא ובני היו בעלי זכות דיירות מוגנת בעצמם (בהיותם דיירים בנכס בעת שנעשה הסדר הפשרה עם העירייה), אינה יכולה להישמע בטענה שהמשיבה אינה נהנית מהוראות סעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר.

9.עוד קבע בית משפט השלום, כי המבקשות יכלו לאתר את המידע על בעלותה הנטענת של המשיבה בדירה הנוספת, כבר בשנת 2009. זאת, שכן במסגרת חקירתה בתביעת הילדים העידה המשיבה כי בתחילת שנות האלפיים הייתה דירה בבעלותה אותה העבירה לביתה (המשיבה 2). לפיכך, הוטעם כי אין המדובר בראיה חדשה שלא ניתן היה לאתר בשקידה ראויה קודם לכן, כנדרש לצורך ביסוס תביעה לביטול פסק דין חלוט מחמת תרמית.

10.בית משפט השלום הוסיף והתייחס לטענת המבקשות כי פרט לביטול פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם, עתרו המבקשות במסגרת תביעתן דנן לסעדים נוספים ועצמאיים שלא נדונו קודם לכן, המגולמים בטענה כי למשיבה אין זכות לפיצוי מהעירייה מכוח הסדר הפשרה. בית משפט השלום הדגיש כי גם טענה זו מבקשת לבטל פסק דין חלוט – פסק הדין אשר נתן תוקף להסדר הצוואה בו נקבע כי תקוים הצוואה בתנאי שככל שישולמו כספים על ידי העיריה בגין זכויותיו של בני במתחם, תהיינה זכאיות המבקשת ושתי אחיותיה לקבל 12% מהכספים שישולמו. בית משפט השלום הטעים כי אף שלצורך ביטול פסק דין המאשר הסדר פשרה אין הכרח בהוכחת טענת תרמית דווקא, בכל זאת נדרשת הצגת טעמים כבדי משקל ומשכנעים על מנת לבטל פסק דין מעין זה, טעמים אשר המבקשות לא הציגו.

עוד הוסיף בית משפט השלום, בהקשר זה, כי המבקשות התקשו להסביר מדוע מדובר בטענה עצמאית שאינה קשורה לטענתן כי יש לבטל את פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם. כך, צוין כי משנדחתה הטענה לפיה למשיבה זכות כדיירת מוגנת במתחם, אין כל דרך להבין כיצד ועל שום מה נשללת זכותה לפיצוי מהעירייה כנגד פינוי המתחם לפי הסדר הפשרה.

על רקע האמור לעיל, בית משפט השלום דחה על הסף את תביעת המבקשות והטיל עליהן הוצאות בסך 40,000 ש"ח לטובת המשיבות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

11.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשות ערעור (ע"א 9803-03-20), וביום 5.2.2023 ניתן פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט (ס"נ), ע' רביד ו-נ' שילה), בערעור, במסגרתו נדחה, בחלקו, ערעור המבקשות. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם במסקנת בית משפט השלום כי המבקשות לא עמדו בתנאים שנקבעו בפסיקה לצורך ביטול פסק דין חלוט מחמת תרמית. בתוך כך, קבע בית המשפט המחוזי כי הראיה שהמבקשות סומכות את ידיהן עליה לצורך ביסוס טענת המרמה איננה נושאת את האמינות והמשקל הנדרשים לצורך פתיחת דלתות בית המשפט בפני טענתן האמורה; כי אין המדובר בראיה חיוניות ורלוונטית, משאין בה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם; וכי גם אין המדובר בראיה חדשה (כפי שקבע גם בית משפט השלום).

יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקשות לפיה טענתן בעניין פרשנות הסדר הפשרה הינה טענה עצמאית ונפרדת אשר אינה נבלעת בבקשה לביטול פסק הדין וההחלטה בתביעת חלוקת הזכויות במתחם. בית המשפט המחוזי הטעים כי הסדר הפשרה נכרת טרם שהמשיבה הכירה את בני, וכי המבקשות זכאיות להעמיד במבחן את פרשנותן לפיה הסדר הפשרה הקנה זכות אישית לפיצוי לבני בלבד ולא "לבני ביתו" במועד מאוחר יותר, וכי הזכויות שניתנו מכוחו לבני אינן ניתנות להורשה.

בתוך כך, נקבע כי התיק יוחזר לבית משפט השלום לצורך פרשנות הסדר הפשרה, בהתאם לסעדים המבוקשים בסעיף 73.1.2 ו-73.1.3 לכתב התביעה שהוגש מטעם המבקשות, והכל בהתייחס לטענה המפורטת בסעיף 70 לכתב התביעה הנ"ל.

למען שלמות התמונה יצוין כי בישיבת הדיון בערעור הציע בית המשפט המחוזי לצדדים להסכים לתוצאת פסק הדין במתואר לעיל. בעוד שהמשיבות הסכימו להצעה זו, המבקשות דחו אותה.

עוד יצוין, וגם זאת למען שלמות התמונה, כי ביום 23.2.2023, לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי נושא הבקשה דנן, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ע' יריב (ס"נ)), בת"א 32154-10-18, בגדרו נקבע כי העירייה רשאית לפנות את מקרקעי המתחם בכפוף לתשלום פיצוי בסך של כ-46 מיליון ש"ח.

בקשת הרשות לערער

12.המבקשות מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והגישו את הבקשה דנן. בבקשתן טוענות המבקשות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם להן עיוות דין חמור. בתמצית, המבקשות סוברות כי היה על בית המשפט המחוזי להחזיר לבית משפט השלום גם את השאלה האם המשיבה זכאית למעמד של דיירת מוגנת במתחם. לשיטתן, שאלה זו נדרשת לצורך הכרעה בטענתן בעניין היקף עזבונו של בני, לפיה עזבונו אינו כולל את הזכות לקבל פיצויים מהעירייה באם יפונה המתחם. המבקשות מוסיפות וטוענות כי העובדה שבית המשפט המחוזי נמנע מלהשיב גם שאלה זו להכרעתו של בית משפט השלום, מבלי שנימק את טעמיו לכך, פוגעת בהם והינה בגדר עיוות דין. עוד בהקשר זה טוענות המבקשות כי משאין מחלוקת על כך ששאלת זכותה של המשיבה במתחם לא נדונה והוכרעה מעולם, אין השתק פלוגתא המונע מבית משפט השלום מלבחון שאלה זו עתה.

המבקשות מוסיפות וטוענות כי קביעת בית משפט המחוזי גם מעוררת שאלת רוחב – "האם טענה עובדתית של צד להליך משפטי, אשר לא נידונה ולא הוכרעה ואף לא הייתה הכרחית לשם ההכרעה באותם הליך, אך התקבלה כנקודת מוצא ע"י הערכאה שדנה בהליך והצד השני, יכולה להוות 'השתק פלוגתא' או השתק מסוג אחר, אשר מונע מהצד השני לדרוש את יומו בבית המשפט [...] כאשר מתגלה כי עובדה זו היא עובדה שקרית וכאשר הכרעה בעובדה זו מתחייבת לשם הליך משפטי שטרם נידון וטרם הוכרע". מיותר לציין כי המבקשות סוברות כי התשובה לשאלת דנן היא שלילית.

לבסוף, המבקשות טוענות כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק הוצאות לטובתן, נוכח העובדה שקיבל את ערעורן בחלקו.

דיון והכרעה

13.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, משאינה עומדת באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

14.כאמור לעיל, לצד דחיית ערעור המבקשות בכל הנוגע לסעד שעניינו ביטול פסק הדין וההחלטה בעניין הסדר הזכויות במתחם, קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המבקשות, לפיה הזכות לקבלת פיצוי בעת פינוי לפי הסדר הפשרה היא זכות אישית, שאינה ניתנת להורשה ואשר הוקנתה רק למי שהתגורר במתחם במועד כריתת הסדר הפשרה – תוחזר להכרעה בבית משפט השלום.

הבקשה דנן מכוונת רק נגד קביעה זו (ולא נגד דחיית הערעור בכל הנוגע לסעד שעניינו ביטול פסק הדין וההחלטה בעניין הסדר הזכויות במתחם), כאשר טענתן העיקרית של המבקשות הינה כי היה על בית המשפט המחוזי להשיב להכרעת בית משפט השלום גם את טענתן לפיה המשיבה אינה זכאית למעמד של דיירת מוגנת במתחם בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר, וכי מחדלו מלעשות כן יוצר כלפיהן עיוות דין.

דין טענה זו להידחות: בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, בעקבות קביעות זהות של בית משפט השלום, כי ככל שהמשיבה אכן זכאית למעמד של דיירת מוגנת במתחם, מקורו בסעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר הקובעים כי בן זוגו של דייר של דירה או של בית עסק שנפטר, יהיה אף הוא לדייר, ובלבד "שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו". כלומר, זכותה הלכאורית של המשיבה כדיירת מוגנת במתחם לא עברה לידיה בירושה, אלא הוקנתה לה מכוח הוראותיו החקוקות של חוק הגנת הדייר. לפיכך, השאלה האם זכות הדיירות המוגנת במתחם, כמובנה בחוק הגנת הדייר, ניתנת להורשה או אם לאו, כלל איננה רלוונטית בנסיבות העניין. ממילא ברור שלא נגרם למבקשות כל עיוות דין מכך ששאלה זו לא הוחזרה אף היא להכרעתו של בית משפט השלום.

15.גם שאלת רוחב אינה מתעוררת בנסיבות העניין: השאלה שהוגדרה על ידי המבקשות כשאלת הרוחב העולה מבקשתן – "האם טענה עובדתית של צד להליך משפטי, אשר לא נידונה ולא הוכרעה [...] יכולה להוות 'השתק פלוגתא'..." – אינה מתעוררת כלל בענייננו: בית משפט השלום לא קבע כי חל כלפי המבקשות השתק פלוגתא, אלא השתק שיפוטי. זאת, נוכח העובדה שבהליכים משפטיים שונים המבקשות הן שטענו כי זכויותיהם של המבקשת ושל בני במתחם נובעות במישרין מהסדר הפשרה עם העירייה, שקבע את זכותם כדיירים מוגנים (וראו האמור בסעיף 8 דלעיל).

יצוין כי בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי אף אם בית משפט השלום יקבל את טענת המבקשות שהושבה להכרעתו, לפיה יש לפרש את הסדר הפשרה באופן שהוא הקנה זכות אישית רק למי שהוגדר במועד חתימתו כ"דיירים", כך שלאחר פטירתו של בני ז"ל רק המבקשות זכאיות לקבל את הפיצוי מכוח הסדר הפשרה, עדיין יהיה עליו לקבוע האם חל כלפי המבקשות השתק או מניעות ביחס לטענתן האמורה. נקבע כי בעניין זה שמורות למבקשות טענותיהן, ובית משפט השלום יכריע בהן על פי מיטב חוכמתו.

16.לבסוף, אשר לטענת המבקשות בעניין היעדר פסיקת ההוצאות לטובתן בבית המשפט המחוזי – כידוע, אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי להתערב בפסיקת הוצאות, וככלל אין בית משפט זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות על-ידי בית משפט שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת (רע"א 7703/22 סרדניוף נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 12 והאסמכתאות שם (7.12.2022)).

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.