רע"א 1260/15 פלוני נ. פלוני

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת

י' שיצר ) ברע"א 37658-01-14 וברע"א 56359-01-14 מיום 15.1.2015, במסגרתה דחה בית המשפט בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ע' מאור ) ברע"ב 2673-07-13 וברע"ב 12406-07-13 מיום 19.12.2013, במסגרתו דחה בית המשפט ערעורים על פסק הבוררות שניתן על ידי עו"ד מוטי בניאן (להלן: הבורר ) ביום 8.5.2013.

רקע והליכים קודמים

1.

הצדדים הם אחים שהינם הבעלים במושע של חלקת מקרקעין ברמת-גן ששטחה חמישה דונם. על חלקה זו הפעיל המשיב משתלה המכונה "משתלת הראל". בשנת 2006 פורסמה תכנית מתאר במסגרתה שונה ייעודה של הקרקע, מקרקע חקלאית לקרקע המיועדת לבניה. בעקבות שינוי הייעוד, הסכימו יזמי פרויקט הבנייה לשלם לכלל בעלי הקרקע הרלוונטיים – ובכללם גם חמשת האחים – פיצויים בדמות 4.4 דירות לכל דונם בעלות. ברם, האחים לא הסתפקו בפיצוי זה, וביום 30.3.2008 הגישו כתב התנגדות שבמסגרתו דרשו "תוספת ייחודית" בגין העובדה שבחלקה הרלוונטית הופעלה המשתלה שאותה ניהל המשיב. ביום 30.8.2009 החליטה הוועדה המקומית להיעתר להתנגדות האחים ולהורות על תוספת ייחודית בגובה 11 דירות.

2.

ביום 17.10.2011 הגישו המבקשים והמשיב הפורמאלי תביעה לפירוק שיתוף בחלקה. במסגרת תביעה שכנגד שהוגשה ביום 16.1.2012, טען המשיב כי בינו לבין ארבעת אחיו נכרת הסכם בעל פה לפיו הוא יקבל "חלק מהותי" מהתוספת הייחודית שתתקבל בעקבות הגשת ההתנגדות. מכוח הסכם זה טען המשיב כי יש להעניק לו 85 אחוזים מהתוספת הייחודית. לאור הסכמת הצדדים מיום 7.3.2012, הדיון הועבר להכרעה על ידי הבורר, תוך שהבוררות כפופה לדין המהותי אך לא לסדרי הדין ותוך שהצדדים מסכימים כי תהיה להם אפשרות לערער על פסק הבוררות לפני בית המשפט.

3.

ביום 8.5.2013 ניתן פסק הבוררות. בפתח הפסק ציין הבורר כי המשיב ביסס את תביעתו שכנגד על שני אדנים: ראשית , טען כי הסכים להגיש את ההתנגדות יחד עם אחיו רק כדי ליצור "חזית משותפת" מול הרשויות אשר תגדיל את סיכוי המבקשים לקבלת תוספת פיצוי; ושנית , טען כי נכרת הסכם בעל פה בינו לבין אחַיו לפיו החלק המהותי של התוספת יגיע לידיו. לאחר שסקר את החומר שהונח לפניו וקבע כי בנסיבות העניין אין תחולה לדרישת הכתב אשר מופיעה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ), הגיע הבורר למסקנה כי האחים הסכימו, בעל פה, כי המשיב יקבל חלק גדול יותר מן התוספת הייחודית בהשוואה לשאר אחיו, קרי לפחות יחידת דיור נוספת. מכאן הגיע הבורר להכרעת ביניים לפיה המשיב זכאי לתוספת של 3.75 דירות בעוד שהמבקשים זכאים לתוספת של 2.75 דירות בלבד. לאחר דברים אלו, עבר הבורר להכריע בשאלה נוספת, והיא, בהנחה שאין הסכמה בעל פה בין הצדדים, האם מן הצדק כי המשיב אכן יפוצה בשיעור גדול יותר מיתר האחים? כדי לענות על השאלה, בחן הבורר מה היה קורה אילו היו המשיב והמבקשים מגישים התנגדויות נפרדות. לאחר שנדרש לחומר הראיות, קבע הבורר כי אמנם לא עלה בידי המשיב להוכיח שההסכם בעל פה נקב באופן ספציפי בשיעור של 85 אחוזים מהתוספת, אך יחד עם זאת בנסיבות העניין ניכר כי חלקה הארי של התוספת הייחודית הוענק בגין פעילות המשתלה שאותה ניהל המשיב בשטח החלקה. משכך קבע הבורר כי יש להעניק למשיב 64.6 אחוזים מהתוספת הייחודית, דהיינו כ-5.5 יחידות דיור, בעוד שאחיו יזכו ליחידת דיור אחת בלבד.

4.

הן המבקשים והן המשיב הגישו בקשות רשות ערעור על פסק הבוררות מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בפסק דינו מיום 19.12.2013 קבע בית משפט השלום כי בפסק הבורר לא נפלה כל טעות ביישום הדין או טעות יסודית הגורמת לעיוות דין ועל כן דחה את הבקשות. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי צדק הבורר כשהגיע למסקנה שהצדדים הסכימו על חלוקה המקנה למשיב חלק עודף מהתמורה ושלא הייתה הסכמה על שיעורו של חלק זה. לאור מסקנתו זו, כך קבע בית המשפט, יכול היה הבורר להמשיך ולדון בשאלת החלוקה תוך שקילת התרומה המהותית של המשיב לקבלת התוספת הייחודית.

5.

שני הצדדים הגישו בקשות רשות ערעור גם על החלטתו של בית משפט השלום. בהחלטתו מיום 15.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את שתי הבקשות. בית המשפט אישרר את קביעת בית משפט השלום לפיה בנסיבות העניין לא ניתן להצביע על קיומה של טעות יסודית ביישום הדין שיש בה כדי לגרום לעיוות דין. בתוך כך נקבע כי הבורר בחן כדבעי את הדו"חות והמסמכים אשר הצדדים הניחו לפניו וכי לא נפל כל דופי במסקנתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות הצדדים לבקשה

6.

המבקשים – באמצעות באי כוחם, עו"ד אסף רנצלר ועו"ד גיא ורטהים – טוענים תחילה כי הכרעתו של הבורר לא נשענה על הדין המהותי אלא על שיקולי צדק שאותם כלל לא היה מוסמך לשקול משהוכפף לדין המהותי. זאת בפרט נוכח קביעת הבורר כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה, לאורה היה עליו להיצמד לגדרי ההסכם ולא להיעזר בשיקולים שהינם חיצוניים לו. ממילא, טוענים המערערים, הסכם בעל פה שאינו מפרט את

גובה ה"תמורה" שצפוי המשיב לקבל, כלל לא יכול להיחשב כהסכם מחייב. המבקשים מוסיפים כי גם אופן יישום שיקולי הצדק על ידי הבורר היה שגוי, וכי פסק הבוררות הוביל למעשה לכך שלטובת המשיב נפסק סעד שכלל לא נתבקש, ועל יסוד עילה שלא נטענה.

7.

המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד יעקב בר-און – טוען כי פסק הבוררות דנן הוכר על ידי שתי ערכאות כמנומק ומבוסס היטב וכי אין עילה להתערב בו כעת, בפרט

כאשר מדובר בגלגול השלישי שבו מתבקש ערעור על פסק בוררות. לגופו של עניין נטען כי הבורר לא התעלם מהדין המהותי כלל ועיקר, אלא נעזר בשיקולי צדק כפי שרשאי היה לעשות. עוד טוען המשיב כי על כל פנים, אין לומר שבנסיבות העניין נגרם למבקשים עיוות דין כלשהו, ודוק – הבורר פסק למשיב כ-65 אחוזים בלבד מתוך התוספת הייחודית, בעוד שהמשיב עתר לקבל 85 אחוזים.

8.

בתשובתם לתגובתו של המשיב טוענים המבקשים כי הוא כלל אינו מתמודד עם הטענה כי הבורר התעלם בפסיקתו מהדין המהותי. עוד נטען כי לא עלה בידי המשיב לספק מענה לטענה שהבורר פסק לו סעד שלא נתבקש על יסוד עילה שלא נטענה. לבסוף טוענים המבקשים כי למרות טענותיו של המשיב, אכן נגרם להם עיוות דין. לשיטתם, אין כל הצדקה עניינית לכך שהתוספת שאותה יקבל המשיב תהיה גדולה פי חמישה מהתוספת לה יזכו אחיו. בשולי הדברים נטען כי תגובת המשיב רצופה "טענות אווירה" שנועדו אך לצייר את המשיבים כשקרנים וכזייפני חוזים, מבלי שהן מבוססות על תשתית עובדתית כלשהי.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

נקודת המוצא הרלוונטית לענייננו היא כי לפני המבקשים ניצבות שתי משוכות שחצייתן אינה קלה. ראשית , עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות, והלכה היא כי רשות ערעור בנסיבות אלה תוענק רק במקרים חריגים שבהם יוכח קיומה של שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או במקרים שבהם נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 1838/15 קדרון נ' שער הגבינות שיווק מזון בע"מ פסקה 9 (31.3.2015) (להלן: עניין קדרון ) והאסמכתאות שם ]. שנית , מדובר ברשות ערעור בגלגול שלישי, ולמעשה זוהי הפעם הרביעית שבה אחד מהצדדים מבקש כי הסכסוך יוכרע לטובתו. כידוע, בנסיבות אלה על המבקשים להראות כי במקרה דנן מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי הדין או שנדרשת התערבות של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)].

11.

סבורני כי לא עלה בידם של המבקשים לצלוח את המשוכות הניצבות לפניהם. אשר לשאלה האם המקרה דנן חורג מעניינם של חמשת האחים; המבקשים מנסים אמנם להציג את המקרה ככזה המעלה שאלה עקרונית בדבר סמכותו של הבורר לפסוק על פי שיקולי צדק תוך התעלמות מהדין המהותי, אך לא כך הוא. כפי שאבאר להלן, פסיקתו של הבורר במקרה דנן לא מתעלמת מהדין המהותי ואף עולה בקנה אחד עמו. משום שהבורר הסתמך על הדין המהותי, השאלה העקרונית, כביכול, ממנה מקווים המבקשים להיבנות, כלל איננה מתעוררת כאן (השוו: עניין קדרון , בפסקה 10).

12.

מסקנה זו נכונה ביתר שאת כאשר נדרשים, בבחינת למלא מן הצורך, לגופה של טענתם המרכזית של המבקשים. סבורני כי היזקקותו של הבורר לשיקולי צדק אינה מצדיקה התערבות בנסיבות העניין. פסק הבורר הושתת למעשה על יסוד הדין המהותי: הבורר דן באופן מפורש בנפקותה של דרישת הכתב המופיעה בסעיף 8 לחוק המקרקעין והכריע כי היא אינה מחייבת בעסקה לחלוקת פיצויים כגון דא, ולפיכך אין לומר כי התעלם מהדין המהותי. לאחר שהגיע למסקנה כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה לפיו בכוונת האחים להעניק למשיב חלק עודף מהתוספת הייחודית, המשיך הבורר וקבע כי לא ניתן לקבוע בדיוק מהו אותו חלק עודף. דהיינו, הבורר הסיק כי קיים חוזה בו ה"מחיר" הינו ערך בלתי ידוע הנמצא על הטווח שבין יחידת דיור אחת לבין 85 אחוזים מהתמורה הייחודית. במצב זה, לא היה כל פסול בפנייתו של הבורר לקבלת אינדיקציות שמהן ניתן לדלות את אותו "מחיר ראוי", בשים לב לתרומתו של כל אחד מהאחים לקבלת התוספת הייחודית. פנייה זו מגשימה את המטרה שלשמה הוסמך הבורר – יישוב המחלוקת בין הצדדים לאחר שהניסיונות להגיע לפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט לא צלחו – ואף עולה בקנה אחד עם הוראות דיני החוזים המהותיים לעניין פרשנות והשלמה של חוזים [עיינו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 288-283 (1991)]. ודוק – אף אם אניח, מבלי לקבוע מסמרות, כי הבורר שגה בבואו להשלים את החסר בהסכם שבין האחים – הרי שטענות המבקשים הופכות לטענות ערעוריות גרידא. בנסיבות העניין, טענות אלה אינן מצביעות על "טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין" המצדיקה התערבות בשיקול דעתו של הבורר מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות, לא כן שכן בגלגול שלישי [ראו למשל: רע"א 6749/10 ויינברג נ' רייסנר פסקה 17 (2.11.2010); רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ פסקה 26 (6.10.2010)]. מובן, עם זאת, כי ייתכנו מקרים חריגים בהם הבורר יבחר להתעלם מקביעות קודמות שלו עצמו ולהגיע לתוצאה שאולי נראית "צודקת" על פני הדברים אך בפועל נעדרת עיגון כלשהו בדין. ברם, זהו איננו אחד מאותם מקרים [עיינו והשוו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב 1079-1064 (מהדורה רביעית, 2005); רעא 6921/14 צומן נ' עיני פסקה 9 (11.1.2015)]. המסקנה היא כי עילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק הבוררות איננה מתקיימת במקרה דנן: הבורר לא פסק על סמך אינטואיציה אישית או על בסיס עקרונות של צדק שהינם זרים לסכסוך, אלא התבסס על הדין, ועל כן אינני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו.

13.

אשר לשאלת קיומו של עיוות דין; לא השתכנעתי כי פסק הבוררות גרם בנסיבות העניין לעיוות דין. נהפוך הוא, מדובר בפסק בוררות עקבי ומנומק המתייחס לתרומתם בפועל של כל אחד מהצדדים להשגת התוספת הייחודית. ניכר כי הבורר הקפיד שפסק הבוררות ישקף מהימנה את חלוקת ההשקעות והסיכונים בין האחים עובר לשינוי ייעוד הקרקע. דומה כי גם התוצאה עצמה הינה מאוזנת: הבורר לא נעתר למלוא דרישתו של המשיב, אלא העמיד את חלקו על מספר יחידות דירות נמוך יותר, בהתבסס על תשתית עובדתית ענפה הכוללת בין היתר מספר דו"חות שמאות.

14.

סוף דבר – הנני דוחה את הבקשה. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח.