רע"א 8865/15 קאלמא ווי תעשיה שיווק אלומניום ופירזול בע"מ נ. אקסטל בע"מ

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקבי ) בהפ"ב 30672-08-15 מיום 23.11.2015, בו נדחתה על הסף בקשתה של קאלמא ווי תעשיה שיווק אלומיניום ופירזול בע"מ (להלן: המבקשת ) לביטול פסק הבוררות שניתן על ידי עו"ד פנחס וולובלסקי (להלן: הבורר ) ביום 31.10.2006 במסגרת הבוררות שהתנהלה בינה לבין אקסטל בע"מ (להלן: המשיבה ).

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 9.8.1990 נחתם הסכם הפצה בין המשיבה לבין המבקשת וחברה נוספת, בו הוסכם כי המבקשת תשמש כמפיצה הבלעדית של מוצרי המשיבה והחברה הנוספת באזור שמנתניה בצפון ועד אשדוד בדרום. לשיטת המבקשת, בשנת 2000 לערך נודע לה כי המשיבה הפרה את התחייבויותיה מכוח ההסכם. בעקבות זאת, הגישה המבקשת תביעה למוסד לבוררות עסקית. המשיבה טענה מנגד כי ההסכם בין הצדדים הינו בגדר הסדר כובל, ועל כן אין לבורר סמכות לדון בו וליתן לגביו סעד. אולם, בסופו של דבר, לאחר שניהלו מספר הליכים הנוגעים לסמכויות הבורר, שבו הצדדים לשולחן הבוררות וניהלו את ההליך לפני הבורר.

2.

ביום 31.10.2006 ניתן פסק הבוררות, במסגרתו דחה הבורר את תביעתה של המבקשת. נימוקו המרכזי של הבורר היה כי ההסכם בין הצדדים אינו אלא הסדר כובל, ומשום כך מדובר בחוזה בלתי חוקי. למען שלמות התמונה יצוין כי הבורר קבע כי אחת מהתביעות שהוגשו להכרעתו לא זכתה להתייחסות כלשהי בסיכומי הצדדים, ועל כן הנחה הבורר את הצדדים לפנות למוסד לבוררות עסקית לצורך השלמת ההתדיינות ביחס לתביעה זו.

3.

בסמוך לאחר מתן פסק הבוררות, הגישה המבקשת בקשה לביטול הפסק במסגרת ה"פ 5444/06. יוער כי בבקשה זו טענה המבקשת לקיומן של עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(1), 24(3), 24(5), 24(6) ו-24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בפסק דינו מיום 8.8.2010 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול. ביום 13.2.2011 נדחתה אף בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המבקשת לבית משפט זה במסגרת רע"א 7192/10.

4.

ביום 16.8.2015 הגישה המבקשת את בקשת הביטול השנייה, היא הבקשה מושא ההליך דנן. במסגרת הבקשה נטען כי בחלוף הזמן נתגלו למבקשת שתי עילות המצדיקות, לשיטתה, את ביטולו של פסק הבוררות מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות. העילה הראשונה היא טענת המבקשת שלפיה הבורר סבל ממחלה רפואית כדוגמת דמנציה או אלצהיימר, אשר השפיעה על תפקודו לאורך הליך הבוררות. המבקשת הדגישה כי חשדותיה בדבר כשירותו הרפואית של הבורר התעוררו כבר בעת ניהול הליך הבוררות, וביתר שאת במהלך ישיבות בוררות נוספות שהתקיימו לפני הבורר בחודש דצמבר 2011. לטענתה, ה"טריגר" שהוביל אותה לפנות לקבלת חוות דעת רפואית במטרה לאשש את חשדותיה ארע בשנת 2015, בעקבות פרסומן של מספר כתבות עיתונאיות שעסקו בכשירותם הרפואית של בוררים. העילה השנייה הינה כי התברר לה בדיעבד שבמהלך הבוררות שימש הבורר כדירקטור ובעל מניות בחברת אי.סי.סי הון לישראל בע"מ (להלן: אי.סי.סי ), שמחזיקה בכ-5% ממניות חברת אלומאיר בע"מ (להלן: אלומאיר ), אשר נמצאת בקשרי ספק/לקוח משמעותיים עם המשיבה. לטענת המבקשת, מצב דברים זה מצביע על כך שלבורר היה עניין עסקי-כלכלי מובהק במשיבה, אותו היה עליו לגלות לצדדים מבעוד מועד.

5.

בפסק דינו מיום 23.11.2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול השנייה על הסף. אשר לליקויים הרפואיים שמהם סבל הבורר לטענת המבקשת; בית המשפט קבע כי המבקשת לא הניחה תשתית לליקויים רפואיים אצל הבורר במועדים הרלוונטיים לבוררות. עוד נקבע בהקשר הזה כי המבקשת ממילא אינה יכולה להיבנות מטענות בדבר מצבו הרפואי של הבורר מקום שלא עשתה מאומה כדי לאשש או להפריך את חשדותיה בדבר מצבו הרפואי של הבורר – חשדות שהתעוררו עוד בטרם ניתן פסק הבוררות – אלא כעבור שנים רבות. כמו כן קבע בית המשפט כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה אופן השגת ה"ראיות" הרפואיות אודות הבורר מלמד כי הן פסולות מלשמש תשתית לבקשת הביטול. אשר לטענה בדבר קיומו של קשר כלכלי-עסקי בין הבורר לבין המשיבה; בית המשפט התרשם כי מדובר בקשר זניח, מרוחק ועקיף, שאינו מצדיק את ביטול פסק הבוררות. בשולי הדברים ציין בית המשפט את התרשמותו לפיה בקשת הביטול היא בקשת סרק אשר יש בה שימוש לרעה בהליכי משפט.

מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות הצדדים

6.

במסגרת הבקשה, חוזרת המבקשת על שתי העילות שנטענו על ידה בבקשת הביטול השנייה. בתוך כך טוענת המבקשת כי לעניין קשריו העסקיים של הבורר, "דין פרוטה כדין מאה", וכי ראוי להחיל על הבורר חובת גילוי מרחיבה בשם עיקרון מראית פני הצדק. אשר לטענות בדבר ליקויים רפואיים; לטענת המבקשת, לאור חוות הדעת שהגישה לעיונו של בית המשפט המחוזי לא ניתן לשלול את החשש שהבורר סבל מירידה קוגניטיבית עוד במהלך הבוררות. כן נטען כי לא היה מקום לצפות מהמבקשת להעלות את הטענות בדבר מצבו הרפואי של הבורר במהלך הבוררות, או אף בשנת 2011, בטרם איששה את חששותיה.

7.

המשיבה טוענת מנגד כי בקשת רשות הערער אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור. לגופו של עניין נטען כי שתי עילות הביטול הניצבות בבסיס בקשת רשות הערעור – ליקוי רפואי וקשר כלכלי-עסקי – נעדרות ביסוס ראייתי מספק. המשיבה מוספיה ומדגישה כי הבורר מחזיק, בשרשור, באחוז זעום ממניות אלומאיר, וכי בנסיבות העניין אין חשיבות ממשית לעובדת כהונתו כדירקטור באי.סי.סי.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובת המשיבים ובנספחיהן, נחה דעתי כי אין מקום להיעתר לבקשה.

9.

נקודת המוצא הרלוונטית לדיון בבקשה היא כמובן ההלכה שלפיה רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים שבהם עלה בידי המבקש

להצביע על קיומה של שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או לשכנע כי נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין

[ראו למשל: רע"א 475/15 פ. גורדי הנדסה בע"מ נ' קבוצת אורתם-מליבו בע"מ , פסקה 10 (25.10.2015); רע"א 1260/15 פלוני נ' פלוני , פסקה 10 (17.6.2015) והאסמכתאות שם )]. בנסיבות העניין, המבקשת כלל אינה מתיימרת לעורר שאלה בעלת היבט עקרוני, ומשכך דומה כי היא תולה את כל יהבה בעילה של מניעת עיוות דין. ברם, למקרא כלל החומר שהונח לפנַי, מתחייבת המסקנה כי לא נגרם למבקשת עיוות דין כלשהו.

10.

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי דבק פגם המצדיק התערבות.

אשר לטענה בדבר קיומו של ליקוי רפואי המצדיק את ביטול פסק הבוררות; בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בקובעו כי "מטענות המבקשת עצמה עולה כי לא הניחה תשתית לליקויים רפואיים אצל הבורר במועדים הרלבנטיים לבוררות דנן". סבורני כי קביעה זו נתמכת כדבעי בחומר ה"ראיות" שהוגש על ידי המבקשת לעניין זה. אכן, גם אם אניח כי הסתמכות על חוות הדעת הרפואיות שהוכנו לבקשת המבקשת אינה סותרת את הוראות סעיפים 2 ו-32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 – ואיני מביע דעה בעניין – הרי שחוות דעת אלה נוקטות בלשון מסויגת שלפיה "עולה החשש שייתכן והנבדק סבל מהבעיות המתוארות" ו" לא ניתן לשלול

את העובדה שהנבדק החל לסבול ממצב של ירידה קוגניטיבית" (ההדגשות שלי – י.ד.). אם לא די בכך, יש לזכור כי מדובר בחוות דעת שגובשו אך ורק על סמך מסמכים שהוגשו על ידי המבקשת, מבלי שהיתה לרופאים גישה לתיקו הרפואי המלא של הבורר. אוסיף ואציין כי גם נימוקו החלופי של בית המשפט מקובל עלי: מדבריה של המבקשת עולה כי חשדה בירידה בתפקודו הקוגניטיבי של הבורר עובר למתן פסק הבוררות, ולכל המאוחר בשנת 2011 – כארבע שנים עובר להגשת בקשת הביטול השנייה. המבקשת לא הציגה כל הסבר משכנע לעיכוב המשמעותי שחל בהצפת חששותיה ובניסיון לאששן, ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

אשר לטענה בדבר קיומו של קשר כלכלי-עסקי בין הבורר לבין המשיבה; במסגרת חוות דעתי ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (5.12.2010) (להלן: עניין ארט-בי ), עמדתי על טיבה והיקפה של חובת הגילוי החלה על בוררים:

" סבורני, כי חובת הגילוי המוטלת על בורר הינה מלאה . לגישתי, כאשר ישנה פנייה לאדם לשמש כבורר, עליו לוודא, בטרם יקבל על עצמו את התפקיד, שאין לו או למי משותפיו או עובדיו קשר קודם עם מי מהצדדים או עם נושא הבוררות. קשר עם הצדדים יכול שיהיה קשר משפחתי, קשר עסקי או קשר של קרבה ממשית אחרת" ( שם , פסקה 122; ההדגשה במקור – י.ד.).

האם בנסיבות העניין היה על הבורר לגלות לצדדים אודות קיומו של הקשר הכלכלי-עסקי בינו לבין המשיבה? לדידי, התשובה היא חיובית. אמנם שיעור האחזקות האישי של הבורר באלומאיר – שנטען שהיא ספקית ולקוחה מרכזית של המשיבה – הוא זעום ביותר, ועומד על פחות מאלפית האחוז, אך יחד עם זאת יש לזכור כי הבורר הוא גם דירקטור באי.סי.סי, שהיא בעלת המניות השלישית בגודלה באלומאיר, עם נתח של כ-5% ממניותיה. נוכח תפקידו כדירקטור באי.סי.סי, נראה כי ניתן היה לצפות כי הבורר יהיה ער לקשרים העסקיים בין אלומאיר לבין המשיבה ויעדכן את הצדדים בפרט זה.

ברם, לא כל הפרה של חובת גילוי מובילה באופן אוטומטי למסקנה כי יש לבטל את פסק הבוררות (ראו: עניין ארט-בי , פסקה 128). בנסיבות העניין, סבורני כי הכף נוטה דווקא לטובת המסקנה כי אין בהפרת חובת הגילוי כדי להביא לביטול הפסק. הטעם לכך הוא כי

לא שוכנעתי שהפרת חובת הגילוי מקימה חשש ממשי למשוא פנים (השוו: עניין ארט-בי , פסקה 125), וזאת נוכח טיבו של הקשר הכלכלי-עסקי שלו טוענת המבקשת: לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בקשר עקיף ביותר (הבורר מכהן כדירקטור באי.סי.סי, שהיא בעלת מניות באלומאיר, שנטען כי היא ספקית ולקוחה מרכזית של המשיבה), קשר שעוצמתו אינה גבוהה על פני הדברים (אי.סי.סי מחזיקה בכ-5% בלבד מאלומאיר). יתרה מכך, לא הונחו לפני הערכאה הדיונית נתונים כלשהם המצביעים על עסקיה ועל היקף פעילותה של אי.סי.סי. אשר על כן, לא ניתן לשלול את האפשרות כי החזקתה בכ-5% מאלומאיר אינה אלא חלק קטן מהפורטפוליו של אי.סי.סי, דבר אשר עשוי להפחית באופן משמעותי את זיקתו של הבורר למשיבה. כך או כך, איני סבור כי בנסיבות המקרה דנן פוגם אי הגילוי בשורש הסכמת הצדדים, באופן שעשוי להצדיק את הסעד הנדיר של ביטול פסק הבוררות [השוו: רע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ , פסקה 23 (1.12.2015)] .

בנוסף. מוצא אני טעם רב במשקל שנתן בית המשפט המחוזי למועד שבו הועלתה לראשונה הטענה בדבר קיומו של קשר כלכלי-עסקי בין הבורר לבין המשיבה – כתשע שנים לאחר שניתן פסק הבוררות, וכחמש שנים לאחר שנדחתה בקשת הביטול הראשונה. בנסיבות המקרה דנן, ובשים לב לטיבו ועוצמתו של הקשר הנטען, מהווה חלוף הזמן כשלעצמו שיקול נוסף המטה את הכף לטובת הותרת פסק הבוררות על כנו.

11.

סוף דבר – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, המבקשת תישא בהוצאות המשיבה על הצד הנמוך בסך 5,000 ש"ח.