רע"א 4869/22שגיא בנתאי, עו"ד נ. אושרת שוקר, עו"ד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח , סג"נ, י' אטדגי ו- ש' יעקובוביץ ) מיום 26.6.2022 בע"א 65676-10-21, ע"א 28135-10-21 ו-ע"א 21153-10-21. במסגרת פסק הדין נדחה ערעורם של המבקשים והתקבל ערעורם של משיבים 2-1 על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט הבכיר א' דפדי ) מיום 30.6.2021 בהפ"ב 36820-04-20.

הרקע לבקשה

1.

הרקע למחלוקות בין הצדדים פורט בהחלטתי מיום 2.5.2019 ברע"א 2207/19, בה נדחתה בקשה אחרת מטעם המבקשים. כפי שציינתי שם, מבקשים 3-1 הם עורכי דין והשותפים העיקריים במשרד עורכי הדין "פורת בנתאי אילין ושות'" (להלן: המשרד ), בו קיימת מחלקה העוסקת בייצוג חברת הביטוח מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: המחלקה ). כל אחד מהמשיבים החזיק, בשלב מסוים, ב-10% מהזכויות במחלקה. תחילה, היה זה משיב 3 אשר החזיק ב-10% מהזכויות ואף ניהל את המחלקה. בשנת 2016 הוא מכר למשיבה 1 את זכויותיו במחלקה בתמורה לסך של 200,000 ש"ח, והיא הפכה למנהלת המחלקה. זמן קצר לאחר מכן רכש משיב 2 מהמבקשים 10% נוספים מהזכויות במחלקה, והוא הצטרף לעבודה בה.

2.

בשלב מסוים היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, עד שלבסוף במהלך חודש אוגוסט 2017 פרשו משיבים 1 ו-2 (להלן יכונו יחדיו: המשיבים ) מהמשרד, בטרם הוסדרו המחלוקות הכספיות וטרם נערכה התחשבנות סופית בעקבות פרישתם. בשל אותן מחלוקות כספיות ביקשו המשיבים להגיש תביעות נגד המבקשים, ובשל תניית בוררות בהסכמים שבין הצדדים התביעות הועברו לדיון לפני בורר, עו"ד אליעזר פני-גיל (להלן: הבורר ). בעקבות תביעות אלו הגישו המבקשים תביעה שכנגד וכן הודעת צד ג' נגד משיב 3.

3.

ביום 15.2.2018 ניתן על ידי הבורר צו גילוי מסמכים, על פיו הצדדים יעבירו זה לזה תצהירי גילוי מסמכים בתוך 15 ימים. צו זה גרר בקשות והחלטות רבות בשל אי-קיומו על ידי המבקשים, ובכללן החלטה בה חויבו בהוצאות בגין התנהלותם. בעקבות החלטה זו והחלטות נוספות הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה להעברת הבורר מתפקידו. בקשה זו נדחתה, ובקשת רשות ערעור שהגישו נדחתה על ידי כאמור, תוך הבעת ביקורת על התנהלותם של המבקשים. אלא שגם לאחר מכן לא השכילו המבקשים לשנות את דרכם ובסופו של דבר, ביום 28.10.2019 הורה הבורר על מחיקת כתבי הטענות של המבקשים (להלן: החלטת המחיקה ). הבורר ציין באריכות את התנהלות המבקשים אשר "משכו" את הליך העיון במשך תקופה של למעלה משנה וחצי, ולמעשה כלל לא איפשרו למשיבים עיון בכל התיעוד הרלוונטי. הבורר גם ציין כי המבקשים הצהירו פעמים רבות כי העבירו לידי המשיבים את כל החומר המצוי בידיהם, ובכל פעם שהרגישו כי "החבל עלול להיכרך סביב צווארם", מצאו לפתע מסמכים נוספים. הבורר גם עמד על האזהרות השונות שניתנו למבקשים ועל ההזדמנויות הרבות שניתנו להם לתקן את דרכם, אולם הם לא השכילו לעשות כן, ולמעשה עד למועד מתן החלטתו קיים תיעוד נוסף שלא גולה למשיבים. נוכח כל האמור, ובשים לב לנזק הראייתי שנגרם למשיבים בעקבות התנהלות המבקשים, סבר הבורר כי מתקיימים התנאים הקבועים בפרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ) לצורך מחיקת כתבי הטענות של המבקשים. הבורר הדגיש בהחלטתו כי הוא ער לכך שמחיקת כתבי טענות כאמור היא סנקציה קיצונית וחריפה שיש להשתמש בה במקרים יוצאי דופן בלבד, אולם מדובר במקרה המצדיק זאת.

4.

בהמשך להחלטה זו, משנמחקו כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד מטעם המבקשים, הגישו המשיבים בקשות למתן פסיקתות בעניינם המחייבות את המבקשים בתשלום מלוא הסכומים שנתבעו על ידם וכן בהוצאות. הבורר הורה על הגשת תגובת המבקשים לסכומים הנקובים בבקשות המשיבים, אולם אלה הודיעו כי אין בכוונתם להגיב לגופו של עניין "שכן הבורר החליט לדון ולפסוק מבלי לתת [למבקשים] אפשרות להתגונן...". על רקע זה, ביום 15.3.2020 ניתן פסק בוררות המורה כי המשיבים זכאים לסכומים הנקובים בפסיקתות שהוגשו לחתימתו.

5.

המבקשים הגישו לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק הבוררות, החלטת המחיקה והחלטות ביניים נוספות. ביום 30.6.2021 נעתר בית משפט השלום לבקשה בעיקרה והורה על ביטול החלטת המחיקה וכפועל יוצא מכך גם על ביטול פסק הבוררות. זאת שעה שלא ניתנה למבקשים הזדמנות להתמודד עם טענות המשיבים בתביעתם לגופו של עניין, ובכך נפגעה זכותם לקבל הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם. מטרתם של הליכים משפטיים היא לברר את המחלוקות העיקריות הקיימות בין בעלי הדין, ואילו ההליכים המקדמיים נועדו לסייע ולקדם את בירורן היעיל של מחלוקות אלו. אלא שבענייננו, המשיבים הצליחו לבלבל את היוצרות ולהביא את הבורר ליתן את פסק הבוררות בהיעדר הגנה בגין ההליכים המקדמיים, תוך קיפוח זכותם של המבקשים לקיים דיון ענייני במחלוקות העיקריות שבין הצדדים. יצוין כי במסגרת פסק הדין נדחתה בקשת המבקשים לביטול יתר החלטות הבורר שצוינו על ידם (ובכלל זה החלטות ביניים של הבורר שהשיתו חיובים כספיים על המבקשים), ובתוך כך נדחו טענותיהם לחוסר סמכות הבורר לתתן ונדחתה בקשתם להעברת הבורר מתפקידו. כמו כן, המשיבים חויבו בתשלום הוצאות המבקשים בסך של 10,000 ש"ח.

6.

נגד פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו שלוש בקשות רשות ערעור: אחת על ידי המבקשים שהופנתה בעיקרה נגד ההחלטה שלא להעביר את הבורר מתפקידו ונגד ההחלטה שלא לבטל החלטות ביניים שניתנו על ידי הבורר בהן הושתו עליהם חיובים כספיים שונים; ושתיים נוספות על ידי המשיבים שהופנו נגד ההחלטה להורות על ביטול החלטת המחיקה ועל ביטול פסק הבוררות.

7.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 1.3.2022 הסכימו הצדדים למתן רשות ערעור ביחס לשלוש הבקשות ולהעברת ההליך לדיון לפני מותב תלתא. לאחר דיון נוסף שהתקיים במעמד הצדדים ביום 9.5.2022, ניתן ביום 26.6.2022 פסק הדין מושא הבקשה שלפנַי בו הורה בית המשפט על דחיית ערעורם של המבקשים ועל קבלת ערעורם של המשיבים. בית המשפט קבע כי המשמעות האופרטיבית של הפעלת הסנקציה הקבועה בפרט ט' לתוספת הראשונה לחוק היא אכן שהמחלוקת העיקרית אינה מתבררת לגופה, ומכאן ברי שקטיעת הבוררות טרם קיום דיון ענייני במחלוקות העיקריות שבין הצדדים, כדברי בית משפט השלום, אינה יכולה לשמש בסיס לביטול פסק הבוררות. שאם לא כן, תתרוקן הסנקציה האמורה מתוכן ותאבד ממשמעותה. השאלה שהיה על בית משפט השלום לשאול היא לא אם ניתנה למבקשים ההזדמנות לטעון את טיעוניהם ולהציג ראיותיהם בקשר להליך העיקרי, אלא אם ניתנה להם הזדמנות לטעון את טיעוניהם ולהציג ראיותיהם בקשר לבקשת המשיבים למחוק את כתבי טענותיהם נוכח מחדל הגילוי והעיון. נקבע כי בענייננו אכן ניתנו למבקשים הזדמנויות רבות להשמיע טיעוניהם, והאפשרות שיימחקו כתבי טענותיהם מחמת מחדליהם לקיים כהלכה את צו הגילוי והעיון הייתה כל העת על המדוכה. מעבר לנדרש הוסיף בית המשפט כי החלטת הבורר הייתה נכונה ומתבקשת, ואף ניתן היה לתתה עוד קודם לכן לנוכח התנהלותם של המבקשים.

8.

מכאן הבקשה שלפנַי, שלוותה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לעמדת המבקשים, מספר טעמים מצדיקים מתן רשות ערעור בעניינם. ראשית, קיימת סתירה בין החלטותיהן של הערכאות קמא ונדרש שבית משפט זה יכריע ויתרום לאחידות ההלכה. שנית, הבקשה מעוררת שאלה בעלת השלכות רוחב והיא האם החלטת בורר למחוק כתב הגנה וליתן פסק בוררות בהיעדר הגנה היא בגדר שיקול דעתו הלגיטימי שאין מתערבים בו, או בגדר ניהול הליך הבוררות בניגוד לעקרונות הצדק הטבעי שבית המשפט יתערב בו. שלישית, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית הנוגעת למתח הקיים בין הצורך לעודד בעלי דין לפנות להליכי בוררות, לבין הרתעתם לעשות כן בשל התוצאות הדרסטיות שעלולות להיות לכך. בהקשר זה גם נשאלת השאלה האם הבורר רשאי להימנע מבירור המחלוקת לגופה על ידי מתן פסק בוררות על פי כתב התביעה בלבד. המבקשים הוסיפו כי פסק הבוררות אשר הותר על כנו גרם להם עיוות דין חמור אותו יש לתקן, והעלו טענות רבות גם לגופו של עניין.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתשובה. מתן רשות ערעור בענייני בוררות ייעשה במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או במקרים בהם ההתערבות נדרשת משיקולי צדק או לצורך מניעת עיוות דין חמור (ראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 4136/22 קים לוסטיגמן ייזום ובנייה בע"מ נ' משה סטולר בע"מ , פסקה 10 (30.6.2022); רע"א 4094/22 דוד נ' גרוסי , פסקה 8 (22.6.2022)). דברים אלה נכונים ביתר שאת במקרים שבהם מדובר בבקשת רשות ערעור במעין "גלגול רביעי", כאשר פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בשבתו כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום שהוא עצמו יושב כערכאה המבקרת את החלטות הבורר (וראו: רע"א 3135/22 מסיקה נ' להב , פסקה 8 (20.6.2022); רע"א 2227/22 מוהדב נ' מגדיש , פסקה 4 (20.6.2022)). מקרה זה אינו בא בקהלם של המקרים המצדיקים התערבות. חרף ניסיונם של המבקשים לעטות על בקשתם אצטלה עקרונית, לא מתעוררת בענייננו כל שאלה בעלת השלכות רוחב, ודאי לא כזו המצריכה הכרעה בעת הזו. למותר לציין כי עצם העובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט השלום אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 1838/15 קדרון נ' שער הגבינות שיווק מזון בע"מ , פסקה 9 (31.3.2015); ובהקשרים אחרים: רע"א 7075/21 יצחק נ' בלו ליס בע"מ , פסקה 5 (21.12.2021); רע"א 2734/20 גלעד מאי חברה להשקעות בניה ופיתוח בע"מ נ' אוחיון , פסקה 7 (1.6.2020)).

10.

פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות מקנה לבורר סמכות להורות על מחיקת כתבי טענות של בעל דין מקום בו הוא לא מילא אחר צו שנתן הבורר. בענייננו, בשים לב להתנהלותם של המבקשים כפי שהיא מתוארת בהחלטת המחיקה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ועליה עמדתי גם אני כאמור בהחלטתי מיום 2.5.2019 ברע"א 2207/19), לא נפל כל פגם בהחלטת הבורר לעשות שימוש בסמכות זו ולהורות על מחיקת כתבי טענותיהם. לא למותר להוסיף כי הסמכות הנתונה לבורר בפרט ט' לתוספת הראשונה לחוק נועדה לאפשר את ניהולו התקין של הליך הבוררות, למנוע מצב שבו אחד הצדדים להליך יסכלוֹ על ידי חוסר היענות לצווים שניתנו על ידי הבורר ולהגביר את ההגינות הדיונית בין הצדדים (רע"א 6437/21 זהבי, בלאו ושות', עורכי דין נ' אלפרד , פסקה 11 (7.11.2021); רע"א 4572/20 שמש נ' גגות וחיפויים בע"מ , פסקה 11 (23.9.2020)). בשים לב לתכליות אלו, אין כל הצדקה למנוע מהבורר לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בדין גם בשלבים מוקדמים של ההליך, עוד טרם התבררה המחלוקת לגופה. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו המדוקדק והמנומק, מסקנה אחרת עשויה להביא לריקונה מתוכן של הסמכות האמורה.

הבקשה נדחית אפוא, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.