פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
9680/07
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המבקשת:
מגדל הזוהר לבנין בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
גוב גיא בע"מ
בקשה רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל אביב יפו בתיק ה"פ 680/07 שניתנה ביום 28.10.07 על-ידי כבוד השופטת
ד"ר מ' אגמון-גונן
בשם המבקשת:
עו"ד ד' חוטר-ישי
בשם המשיבה:
עו"ד מ' מטלון
החלטה
1.
זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן ), בה נקבע כי קיום דיון בתובענה שהגישה המבקשת מותנה בכך שהמבקשת תפקיד ערובה לקיום פסק הבוררות, כפי שהורה לה רשם בית המשפט בהחלטתו.
2.
אלה הן העובדות הצריכות לענין: בשנת 1997 חתמו המבקשת והמשיבה על הסכם, בו התחייבה המשיבה כלפי המבקשת לבנות פרוייקט מגורים בעיר לוד. בין הצדדים התגלע סכסוך באשר לתשלום המגיע למשיבה מן המבקשת. הסכסוך נדון במשך מספר שנים בפני בורר.
3.
ביום 18.4.07 ניתן פסק הבורר, בו חויבה המבקשת לשלם למשיבה כ-1.9 מיליון ש"ח, בתוספת מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.9.06 ועד למתן פסק הבורר, וכן הוצאות בסך של 200,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
4.
המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה להשלמה ולביטול חלקי של פסק הבורר (ה"פ 680/07). המשיבה, מצדה, הגישה בקשה לחייב את המבקשת להפקיד ערובה למילוי פסק הבורר בהתאם להוראת סעיף 29 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן:
חוק הבוררות ). באותה בקשה נטען, כי המבקשת חסרת פעילות בשנים האחרונות, נכסיה משועבדים, ותלויים ועומדים נגדה הליכים משפטיים שונים, בכללן בקשות לפירוק ולכינוס נכסים. לפיכך, נטען, קיים חשש כי ההליך השיפוטי יגרום להכבדה על ביצוע פסק הבורר אם לא תחוייב המבקשת בהפקדת ערובה.
5.
רשם בית המשפט המחוזי (כב' השופט איתן אורנשטיין ) קיבל את בקשת המשיבה. הוא קבע, כי המבקשת לא הרימה את הנטל להראות שסיכויי בקשתה לביטול ולשינוי פסק הבורר הינם טובים. הוא הוסיף, כי טענות המבקשת לגבי מצבה הכלכלי ויכולתה לעמוד בתשלומים שהוטלו עליה בפסק הבורר, נתמכו בתצהיר שנתן פרקליטה, אולם לא הוגש תצהיר מטעם אחד מבעלי המבקשת או נושאי התפקידים בה, כפי שהיה מצופה.
6.
לבסוף, החליט רשם בית המשפט, כי על המבקשת להפקיד בקופת בית המשפט סכום של מיליון ש"ח, או ליתן ערבות בנקאית בסכום זה, בתוך 30 יום מיום מתן החלטתו (15.10.07) (להלן: החלטת הרשם ). המבקשת הגישה ערעור על החלטת הרשם (ע"א 3736/07), ותוצאותיו לא דווחו בבקשה זו.
7.
ביום 28.10.07 התקיים דיון הקשור בתובענה העיקרית בבית המשפט המחוזי, בפני כב' השופטת מ' אגמון-גונן , והוא נסב על תגובה שהגישה המבקשת לתשובה שהוגשה על-ידי המשיבה. בתום הדיון, ניתנה החלטת בית המשפט באשר לקבלת תגובת המבקשת לתיק בית המשפט. בסוף החלטתו, הוסיף בית המשפט כך: "התיק יקבע לדיון ליום 17.2.08 שעה 11:30. ... לאור החלטתו של כב' הרשם אורנשטיין, יתקיים הדיון רק אם תופקד הערובה כפי שנקבע".
8.
על התניית המשך הדיון בתובענה העיקרית בהפקדת הערובה נסובה הבקשה שלפני.
9.
י צויין, כי המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיין מחדש בהחלטתו (ה"פ 680/07, בש"א 21408/07). בית המשפט קבע בהחלטתו כי:
"אין מקום לדון בתובענה וליתן פס"ד, אם לא ניתן יהיה לקיימו, ובדיוק לצורך זה נקבע החיוב בערובה. ... בהחלטתי לא קבעתי כי התביעה תימחק או תידחה על הסף, אלא שלא יתקיים דיון כל עוד לא תופקד ערובה. הדיון יידחה עד שתופקד ערובה, שאחרת אין טעם בדיון ובמתן פסק דין".
המשיבה מצידה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לדחיית ההליך העיקרי בשל אי-הפקדת הערובה על-ידי המבקשת. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטה בבקשה זו תינתן לאחר מתן החלטה בערעור שהוגש על החלטת הרשם, ולאור תוצאות הבקשה הנוכחית לרשות ערעור.
10.
טוענת המבקשת, כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר התנה את המשך הדיון בתובענה העיקרית בתשלום הערובה. היא טוענת, כי
המשיבה עצמה לא ביקשה להתנות את קיום הדיון בהפקדת הערובה, וכי החלטת הרשם אף היא איננה קובעת התנייה כזו. נטען עוד, כי חוק הבוררות, מכוחו הוגשה הבקשה להפקדת הערובה, אינו מקנה סמכות להתנות דיון בהליך לאישור או ביטול פסק בהפקדת ערובה, וכי ההתנייה שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו עומדת בסתירה לזכותו החוקתית של כל אזרח לפנות לערכאות. החלטת בית המשפט קמא אף עומדת בסתירה, כך לטענת המבקשת, לקביעת בית המשפט העליון, לפיה סעיף 29 לחוק הבוררות איננו מסמיך את בית המשפט להורות על סילוק הבקשה העיקרית, אם בעל הדין שנגדו ניתן הסעד הזמני אינו מציית להוראה כלשהי של בית המשפט.
11.
ט וענת המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור על הסף, משני טעמים. האחד, כי ההחלטה נשוא הבקשה נוגעת לדרך ניהול המשפט על-ידי הערכאה הדיונית, ובכגון אלה, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בדרך כלל. הטעם השני הוא, כי המבקשת עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, בכך שפתחה במספר הליכי סרק במקביל, כדי לסכל את החלטת הרשם, והיא אף איננה מקיימת אחר פסק הבוררות, שניתן לפני חודשים רבים.
12.
לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות גם לגופה. על-פי ההלכה, רשאי בית המשפט להטיל כל סנקציה על מי שאיננו מקיים צו על-פי סעיף 29 לחוק הבוררות, לרבות דחיית התובענה העיקרית. עוד טוענת היא, כי זכות הגישה לערכאות, ככל זכות אחרת במשפט, הינה זכות יחסית, המוגבלת בחריגים ומחייבת איזון כנגד אינטרסים המנוגדים לה. זכות הגישה לערכאות, כך נטען, איננה כוללת את הכוח לפגוע מעבר למידה ראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד. על כן, משקבע בית המשפט המחוזי כי על המבקשת להפקיד ערובה להבטחת תשלום פסק הבוררות, והיא לא עושה כן, יש להטיל סנקציה שכנגד בגין אי-ביצוע ההחלטה, כדי להגן על האינטרסים הלגיטימיים של המשיבה.
הכרעה
13.
בחנתי את טענות הצדדים, והגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.
14.
בין הצדדים התנהל הליך בוררות, שבסופו ניתן פסק בורר. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה להשלמת פסק הבורר ולביטולו החלקי. מנגד, פעלה המשיבה במסגרת סעיף 29 לחוק הבוררות, וביקשה להטיל על המבקשת להפקיד ערובה להבטחת קיום פסק הבורר במסגרת ההליך שיזמה בבית המשפט. כך קובע סעיף 29 לחוק הבוררות:
"(א)
משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל-הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות . הבקשה יכול שתהיה בעל-פה, ורשאי בית המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה.
(ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים".
(הדגשה לא במקור).
15.
רשם בית המחוזי קיבל את בקשת המשיבה, וחייב את המבקשת להפקיד ערובה בסך של מיליון ש"ח, שהוא כמחצית מסכום פסק הבורר. החלטה זו עמדה לערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ואנו איננו נדרשים לדון בה ובהנמקותיה. משכך, לא נידרש לשאלות הנוגעות לעצם ההצדקה בהטלת חובת הפקדת הערבות, גובה הערבות, מצבה הכלכלי של המבקשת, וכיוצא באלה שאלות.
16.
נשוא הבקשה שלפני הוא החלטת בית המשפט המחוזי לעכב את הדיון בתובענה שהגישה המבקשת להשלמה ולביטול חלקי של פסק הבורר, עד שזו תמלא אחר החלטת רשם בית המשפט, ותפקיד את הערבות. השאלה העומדת להכרעה היא צרה וממוקדת, והיא - האם מוסמך היה בית המשפט המחוזי לעכב את הדיון בתובענה עד שהמבקשת תפקיד את הערבות?
17.
עמדת המבקשת היא, כי סמכות כזו אינה נתונה לבית המשפט, וכי החלטת בית המשפט להתנות את הדיון בתובענה בהפקדה כאמור פגעה בזכות יסוד שלה לפנות לערכאות.
18.
דין טענת המבקשת להידחות. פרשנות תכליתית, הגיונית ומשתמעת מאליה, ביחס לסמכותו של בית המשפט להורות על מתן ערובה למילוי פסק הבוררות, מביאה למסקנה כי סמכותו זו כוללת, מכללא ומעצם טבעה, את הכח לעכב את הדיון בתובענה, כל עוד לא מקויימת החלטת בית המשפט בענין הפקדת הערבות. כך פסק בית משפט זה ב ענין רע"א 7592/08 פי.די.די. יהלומים בע"מ נ' I.DO.Diamonds Inc. (לא פורסמה, 6.10.2008) (כב' השופט דנציגר ):
"על יסוד סעיף זה [סעיף 29 לחוק הבוררות - א.פ.] מוסמך בית המשפט לקבוע כי הפקדת ערובה כאמור הינה תנאי לדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות , כפי שאכן נעשה לא פעם" (פיסקה 16 לפסק הדין).
19.
אכן, כטענת המבקשת, רשם בית המשפט המחוזי בהטילו על המבקשת להפקיד ערובה, לא היתנה את הדיון בתובענה בהפקדת הערובה. אולם אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין סמכות בית המשפט בדונו בתובענה לגופה, להתנות כך מכוח הסמכות הנתונה לו בגדרו של סעיף 29 להורות על עצם הפקדת ערובה, ואף מכוח סמכותו הטבועה, שאם לא כן עשויה התכלית העומדת ביסוד הטלת הערובה להיות מסוכלת. אילו נתקבלה עמדת המבקשת, היתה נותרת ההחלטה בעניין הטלת הערבות כהמלצה בלבד, אשר ברצות החייב על-פי ההחלטה – יציית לה, וברצותו – יפר אותה, וחרף זאת יזכה ליומו בבית המשפט, ויוכל להביא את עניינו לבירור בפני בית המשפט. קבלת פרשנות לפיה בית המשפט איננו מוסמך להורות על התנאת הדיון בתובענה בהפקדת הערובה, מותיר כאות מתה גם את הוראת הרשם בענין לוחות הזמנים להפקדת הערובה.
20.
המבקשת טוענת עוד, כי בית משפט איננו מוסמך להורות על סילוקו של ההליך עקב אי קיום חובת הפקדת הערובה שהוטלה על פי סעיף 29 לחוק הבוררות. בענייננו, שאלת נכונותה של טענת המבקשת בענין זה כלל איננה מתעוררת, שכן, חרף בקשת המשיבה להורות על סילוקה של התובענה בגין אי-הפקדת הערבות, בית המשפט המחוזי לא נעתר לכך, ונמנע מלהורות על דחיית ההליך, והסתפק ב עיכוב הדיון בו , וההבדל בין השניים ברור ונהיר על פניו .
21.
אין לקבל גם את טענת המבקשת, לפיה התנאת הדיון בתובענה בהפקדת הערובה פוגע בזכות הגישה לערכאות הנתונה לה. על אף היותה זכות חוקתית, זכות הגישה לערכאות איננה זכות מוחלטת, והיא מתמודדת כנגד אינטרסים חשובים אחרים שנדרש איזון ביניהם. התמודדות זו מצמיחה מגבלות שונות המוטלות על זכות הגישה כאמור. מגבלות כאלה ניתן למצוא, למשל, בהטלת חובת תשלום אגרה בפתיחתו של הליך משפטי, המגלמת בחובה הגבלה מסוימת על הגישה לערכאות. כמו כן, בתקנה בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), נקבע כי בית המשפט רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע; ובתקנה 427 לתקנות אלה, ניתן לחייב מערער לערוב להוצאות המשיב. הוראות אלה מגלמות את האיזון הנדרש בין זכות הפנייה לערכאות הנתונה ליוזם ההליך, לבין עניינו של הצד שכנגד בהבטחת זכויותיו מפני ניהול הליך סרק, ותוך התחשבות בצרכיה של מערכת השיפוט מבחינת האינטרס הציבורי הכללי ( רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח(5) 865 (2004) (השופט גרוניס); רע"ע 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל , פיסקה 8
(לא פורסמה, 18.10.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין האזרחי 11-9
(מהדורה עשירית, 2009)) . חשוב להדגיש עוד, כי ההסדרים השונים המחייבים בעל דין בהפקדת אגרה, ערובה להוצאות, או עירבון להוצאות בערעור מורים, ככלל, כי אי ההפקדה במועד תגרור את דחייתו של ההליך. כך נקבע לגבי אגרה בסעיף 2 לתקנות בתי המשפט (אגרות) , התשס"ז-2007, כי לא יזקק בית המשפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה, או שניתן פטור בגינה; תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם לא ניתנה ערובה להוצאות במועד, כי אז התובענה תידחה, אלא אם כן התובע הורשה להפסיקה; ותקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, "יירשם הערעור לדחייה". התוצאה של דחיית ההליך על פי התקנות בודאי טומנת בחובה את הסמכות המתונה יותר להשהות את בירור ההליך ולהתלותו עד לקיום חובת ההפקדה, כפי שארע במקרה זה.
22.
במקרה זה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לנהל דיון בתובענה העיקרית בטרם תופקד הערובה, וכל זאת בכפוף לתוצאות הערעור שהוגש ביחס לעצם הטלת הערובה וגובהה.
23.
לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בשכ"ט עו"ד המשיבה בסך 15,000 ₪.
ניתנה היום, ו' בטבת התש"ע
(23.12.2009).
ש
ו פ ט ת