רע"א 8293/14 יובלוי נדל"ן והנדסה בע"מ נ. יפים פרידמן ובניו חברה להנדסה ול

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' ברנר ) בפר"ק 23302-09-12 מיום 11.11.2014, בה דחה בית המשפט את בקשת המבקשת למתן הוראות לבורר.

1.

המבקשת היא חברה יזמית והמשיבה היא חברה קבלנית, המצויה בהליכי חדלות פרעון. בין המבקשת לבין המשיבה התגלע סכסוך בקשר לעבודות בניה שביצעה המשיבה עבור המבקשת. ביום 31.10.2012 חתמו הצדדים על "הסדר פשרה", אשר קיבל תוקף של החלטה. בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים להעביר את המחלוקות שביניהם להכרעת בורר, אשר יכריע "בסוגיות המשפטיות הנוגעות לפרויקט". עוד הסכימו הצדדים על מינוי מומחה הנדסי אשר "יכריע לגבי הסכומים המגיעים לחברה מהיזם" וכן יכריע "בסוגיות הנדסיות אשר לגביהן קיימת מחלוקת בין הצדדים".

הצדדים הוסיפו וקבעו בהסכם הפשרה מתווה דיוני להליך הבוררות, ולפיו הבורר יכריע בטענות המשפטיות של הצדדים רק לאחר קבלת החלטות המומחה ההנדסי. כך נקבע בעניין זה בהסכם הפשרה:

"לאחר קבלת החלטות המומחה ההנדסי, יכריע הבורר בטענות המשפטיות אשר יש להן השלכה על הנושאים הכספיים...

המהנדס יתן החלטתו תוך 30 יום ממועד סיום המדידות, והבורר יהיה מחויב ליתן הכרעתו תוך 60 יום ממועד קבלת החלטת המהנדס..."

2.

בהתאם להסכמה זו החלו הצדדים להתדיין לפני הבורר והמומחה ההנדסי. אולם, בשלב מסוים התגלעו ביניהם מחלוקות וזאת על רקע הודעת המומחה ההנדסי לפיה שעות העבודה אשר יידרשו לצורך עבודתו צפויות לעלות על מכסת השעות אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. המשיבה ביקשה לפצל את הבוררות, באופן בו המומחה ההנדסי ידון תחילה רק בחלק מהסוגיות שבמחלוקת, ואלה ימסרו להכרעת הבורר עובר להכרעת המומחה ההנדסי בכל הסוגיות העומדות על הפרק. ביום 12.12.2013 קיבל הבורר את הבקשה והורה על פיצול הבוררות, וזאת

חרף התנגדות המבקשת (להלן: החלטה הראשונה ).

ביום 19.3.2014 נתן הבורר החלטה נוספת, בה נקבע כי בשלב הראשון ידון המומחה במספר נושאים, אשר צויינו בהחלטה, ויבחן ביחס לסוגיות אלה את אחריות הצדדים מבחינה הנדסית, ללא בחינת העלויות. כן הורה הבורר לצדדים להודיע האם לדעתם נדרשת בשלב הנוכחי הכרעה של המומחה ההנדסי בשאלות נוספות (להלן: ההחלטה השנייה ). המבקשת הגישה תגובה להחלטה זו, בה היא טענה כי החלטת הבורר ניתנה בחוסר סמכות שכן היא עומדת בניגוד לקבוע בהסכם הפשרה. ביום 8.5.2014 נתן הבורר החלטה נוספת בה הוא דחה את טענת חוסר הסמכות שהעלתה המבקשת (להלן: ההחלטה השלישית ).

3.

ביום 13.7.2014 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה למתן הוראות", בה עתרה להורות לבורר "לפעול בהתאם להוראות שנקבעו בהסכם הפשרה", ולחלופין להורות על ביטול הליך הבוררות, זאת לנוכח חריגת הבורר מסמכותו. בבקשתה טענה המבקשת כי החלטתו הראשונה של הבורר ניתנה בחוסר סמכות מאחר שהיא מנוגדת למוסכם בהסכם הפשרה, אשר קבע מתווה דו-שלבי לשמיעת הבוררות. עוד טענה המבקשת כי המתווה שקבע הבורר בהחלטותיו השנייה והשלישית איננו מוצדק, שכן חלק מטענות ההגנה העיקריות שלה לא נכללו ברשימת הנושאים אשר הועמדו לבחינת המומחה ההנדסי בשלב הראשון.

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי בהחלטתו הראשונה פעל הבורר בניגוד להסכמת הצדדים בהסכם הפשרה, ועל כן ניתנה החלטה זו בחוסר סמכות. ואולם, בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקשת לא העלתה את טענת החריגה מסמכות בהזדמנות הראשונה, אלא השתהתה עד לאחר קבלת החלטתו השנייה של הבורר. לפיכך, נקבע כי יש לראות את המבקשת כמי שהשלימה עם ההחלטה הראשונה והסכימה למתווה הדיוני החדש אשר נקבע בה. כן ציין בית המשפט כי המבקשת השתהתה כחודשיים ממועד קבלת ההחלטה השלישית ועד להגשת הבקשה לבית המשפט, וקבע כי מדובר בשיהוי אשר פועל אף הוא לחובת המבקשת. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשת באשר לפגיעה אשר צפויה להיגרם לה כתוצאה מההחלטות השנייה והשלישית וכן באשר להוצאות שייגרמו לה כתוצאה מהמתווה הדיוני שנקבע. כן ציין בית המשפט כי ספק אם חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) מסמיך את בית המשפט ליתן לבורר הוראות לגבי אופן ניהול הבוררות.

5.

בד ובד עם בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מושא הבקשה. ביום 7.12.2014 דחיתי את הבקשה מחמת השיהוי בהגשתה ומשום שמצאתי כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת.

טענות המבקשת

6.

המבקשת – באמצעות באי כוחה עו"ד שלום גולדבלט ועו"ד מור לוי – טוענת כי משעה שקבע בית המשפט המחוזי כי החלטות הבורר ניתנו בחוסר סמכות, היה עליו להורות על קבלת הבקשה למתן הוראות. לטענתה, אין טעם להמשיך ולקיים את הבוררות במתווה זה, שכן, לשיטתה, פסק הדין הסופי יהיה ניתן לביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי משעה שהיא הביעה התנגדות למתווה הדיוני עובר למתן פסק הבוררות אין לראות בהתנהלותה משום שיהוי. כן טוענת המבקשת כי פסקי הדין אליהם הפנה בית המשפט המחוזי אינם רלוונטיים לענייננו, שכן הם עוסקים בבקשות לביטול פסק בוררות ולא בבקשה למתן הוראות. עוד טוענת המבקשת

כי לאחר מתן ההחלטה הראשונה לא נעשתה התקדמות מהותית בהליך הבוררות, ועל כן אין לראות באי הגשת ההתנגדות משום שיהוי. המבקשת מפנה בעניין זה לרע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ , פ"ד מה(4) 497 (1991) (להלן: עניין ולקו ).

המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא הורה על הסרת מגבלת השעות שנקבעה לעבודת המומחה ההנדסי, באופן שיאפשר ניהול הבוררות בהתאם למתווה שנקבע בהסכם הפשרה.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

8.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במשורה ובמקרים חריגים, כאשר מעוררת הבקשה שאלה עקרונית או כאשר היעתרות לבקשה נדרשת משיקולי צדק או במטרה למנוע עיוות דין [ראו למשל: רע"א 2488/14 עו"ד יוסטר נ' עו"ד סגלוביץ , פסקה 16 (31.12.2014); רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו , פסקה 8 (23.10.2014)]. נטייה זו שלא להיעתר לבקשות רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות נכונה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות העוסקות באופן ניהול הבוררות להבדיל מהשגות לגבי פסק הבוררות עצמו. במקרים מעין אלו עלולה ההתערבות השיפוטית באופן ניהול הבוררות להכביד על הבוררות ולפגום ביעילותה. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 4628/05 בית אוצר צפורן נ' ראובן פלד בניה ושימור2001 בע"מ (4.12.2005):

"יעילותה של הבוררות כמוסד ליישוב סכסוכים עלולה להיפגם באם תרבינה במהלכה פניות לבית המשפט העלולות לפגוע בניהולה התקין ובתכליתה העיקרית להביא לסיום הסכסוך בדרך מקוצרת ומהירה. מגמה זו משתקפת בבירור בחוק הבוררות, המבקש להבטיח את הגשמת תכלית זו של הבוררות תוך הותרת הפיקוח השיפוטי לגביה, במידת האפשר, לשלב הסופי שלאחר מתן הפסק... הדברים אמורים במיוחד באותם מקרים בהם יכול בעל דין להעלות את השגותיו לגבי הבוררות לאחר סיומה בלא שזכויותיו המהותיות תפגענה" [ שם , פסקה 7].

דברים אלו יפים אף לגבי טענות בעניין חריגת הבורר מסמכותו, אותן ראוי להעלות, ככלל, לאחר מתן פסק הבוררות. כותבת השופטת פרוקצי'ה :

"וכך, באשר לטענת חריגה מסמכות בורר, אף שניתן להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך ביניים, על פי רוב ייטב לעשות אם העלאתה, בכפוף לצורך, תשאר לשלב הסופי של הבוררות כדי שלא לפגוע במהלכה המהיר והתקין העלול לסכל את תכליתה, וזאת אגב מתן ביטוי מפורש להשגת בעל דין בשאלת סמכות הבורר בעת ניהולה כדי שלא ייחשב כמי שמחל על טענתו... אין פירוש הדבר כי לעולם מנוע בעל דין מלהעלות טענה כנגד סמכות הבורר בעוד הבוררות תלויה ועומדת, ולפנות לשם כך לקבל סעד גם מבית המשפט. אולם ראוי להותיר פניות כאלה לנסיבות מיוחדות בהן בירור מיידי של שאלת הסמכות נדרש למניעת חשש לפגיעה ולנזק ממשי העלול להיגרם באם ההכרעה בענין הסמכות תידחה לאחר סיומם של הליכי הבוררות" [ שם ].

דברים דומים נקבעו בעניין ולקו , אליו הפנתה המבקשת. כותב הנשיא מ' שמגר :

"נראה לנו שהגישה הדוחה את מועד העימות נותנת ביטוי טוב יותר לאחת ממטרות היסוד בדיני הבוררות להביא את הצדדים לחיסול הסכסוך ביניהם, תוך היזקקות מינימאלית לבית המשפט... אם נאמר, כי על הצד המוחה כנגד חריגת הבורר מסמכותו לפנות בהקדם לבית המשפט, אם במישרין ואם בעקיפין... נביא לכך שהדיון בבוררות יבוא בשערי בית המשפט במהלך הבוררות" [ שם , עמ' 516].

עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי ובטענות המבקשת אינו מגלה עילה למתן רשות ערעור. טענות המבקשת אינן מעוררות שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית והן אינן חורגות מד' אמות הצדדים. בנוסף, החלטות הבורר מושא הבקשה עוסקות באופן ניהול הבוררות ולא בגופן של המחלוקות, ואיני סבור כי ייגרם למבקשת נזק של ממש אם תישמע הבוררות לפי המתווה שנקבע, אשר אך דחה את הדיון בחלק מטענות המבקשת לשלב מאוחר יותר של הבוררות מבלי שייתר את הדיון בטענות אלה. כמו כן, אינני סבור כי המשך שמיעת הבוררות במתווה זה יוביל לעיוות דינה של המבקשת.

9.

בשולי הדברים אציין כי אף אם החלטתו הראשונה של הבורר חרגה מהסכמת הצדדים, עדיין היה על המבקשת להעלות את טענת החריגה מסמכות בהזדמנות הראשונה, שאם לא כן עשויה היא להיות מושתקת מלהעלות טענה זו [ראו: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד , פ"ד מז(5) 94, 102-101 (1993)]. בית המשפט המחוזי קבע, כממצא, כי שתיקת המבקשת בשלושת החודשים שלאחר מתן ההחלטה הראשונה ביססה השלמה עם החלטת הבורר ומצדיקה את השתקתה, ואיני רואה הצדקה להתערב בממצא זה במסגרת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים של בורר.

10.

סוף דבר – הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.