רע"א 7053/14 שחף השרון השקעות ופיננסי בע"מ נ. מבוא חורון מושב שיתופי של פ

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דראל ) בהפ"ב 55533-07-14 מיום 23.9.2014, במסגרתו התקבלה בקשת המשיבה לאישור פסק בורר, ונדחתה טענת המבקשת כי פסק הבורר איננו פסק בוררות חלוט, משטרם עבר המועד בו יכולה היתה לערער עליו.

1.

ביום 8.5.2012 נחתם בין הצדדים הסכם לביצוע עבודות פיתוח במקרקעין וחלוקת תמורות, במסגרתו חתמו הצדדים על הסכם בוררות, בו הוסכם, בין השאר, כי:

"פסק הבוררות יהיה ניתן לערעור על-ידי כל אחד מהצדדים בפני בורר שזהותו תוסכם על-ידם, ובהעדר הסכמה בפני בורר שיומלץ על-ידי הבורר מר צביקה אמסל [הוא הבורר המוסכם (להלן: הבורר אמסל)]... הערעור אם יוגש, יוגש תוך 14 יום מיום שקיבל המערער את פסק הבוררות...".

2.

יחסי הצדדים עלו על שרטון וביום 25.12.2013 ניתן פסק הבוררות בעניינם. המבקשת ביקשה לערער על פסק הבוררות ובין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לזהותו של הבורר בהליך הערעור. משלא הצליחו הצדדים להסכים על זהותו של הבורר בערעור, ביום 11.3.2014 המליץ הבורר אמסל על בורר שידון בערעור המבקשת, כפי שהוסכם מלכתחילה. חרף המלצתו של הבורר אמסל, המשיכו הצדדים במשא ומתן בשאלת זהות הבורר שבערעור, ובעיקר בנוגע לצורך במומחיותו בתחום ההנדסה. המשא ומתן שבין הצדדים נמשך תקופה ארוכה, ועד לתכתובת הדואר האלקטרוני האחרונה ביניהם, ביום 27.5.2014. בשל חשיבותה, להלן עיקרי ההודעה שנשלחה מבא-כוח המשיבה לבא-כוח המבקשת:

"כפי שהבהרתי במכתבי אליך אין מרשתי מתנגדת כי תבקשו מהבורר למנות מומחה והוא יחליט על-פי ש"ד [שיקול דעתו – י.ד.] לאחר שישמע את תגובת מרשתי, אם להענות לבקשה או לדחותה.

מרשתי מתנגדת כי תוכלו לחייב את מינוי המומחה שכן מדובר בהליך של ערעור ולא בפתיחת הבוררות מחדש.

אינני רואה טעם בפניה לכב' השופט זפט בהליך של גישור בסוגיה זו מהטעם הנ"ל.

...

כל הנ"ל הוא לצורך מו"מ בלבד ולא יחייב את מרשתי בכל הליך שהוא ומרשתי שומרת על מלוא זכויותיה על-פי ההסכמים ופסה"ד על-פי כל דין".

3.

לנוכח העובדה שהצדדים לא השכילו להסכים על זהותו של הבורר בערעור, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 18.6.2014, בבקשה למינוי בורר על-פי סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בית המשפט דחה את בקשת המבקשת וקבע כי עליה לערער לפני הבורר אשר הומלץ על-ידי הבורר אמסל, כפי שהנחה הסכם הבוררות, חרף הקשיים הטבועים במנגנון דיוני זה [ראו: הפ"ב 36167-06-14 שחף השרון השקעות ופיננסים בע''מ נ' מבוא חורון מושב שיתופי של פא''י להתיישבות חקלאית בע''מ (17.7.2014)].

4.

ביום 29.7.2014 פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לאישור פסק הבוררות וטענה כי משהסתיימו המגעים בין הצדדים בדבר זהותו של הבורר ביום 27.5.2014, בתכתובת הדואר האלקטרוני האחרונה, ומשלא הגישה המבקשת ערעור בתוך 14 ימים, הרי שהיא איבדה את זכות הערעור שעמדה לה. מנגד, טענה המבקשת כי לאורך כל המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, לא הזכירה המשיבה כי היא עומדת על הגשת ערעור בתוך פרק הזמן שנקבע בהסכם, וטענה זו עלתה לראשונה בתגובת המשיבה לבקשת המבקשת למינוי בורר. נטען כי המשכות המגעים בדבר זהותו של הבורר לערעור מלמדת על ויתור המשיבה מכללא על הגשת הערעור בתוך 14 ימים.

5.

בית המשפט המחוזי קבע כי המשא ומתן בין הצדדים הסתיים ביום 27.5.2014, ולכן המועד להגשת ערעור על פסק הבוררות היה בחלוף 14 ימים ממועד זה – 10.6.2014. נקבע כי המנעות המבקשת מלהגיש ערעור לבורר שעליו המליץ הבורר אמסל בתוך התקופה שנקבעה בהסכם, מביאה אל המסקנה שחלף המועד להגשת הערעור. זאת, אף אם תיראה הבקשה למינוי בורר ככזו שעוצרת את מרוץ הזמן או מהווה הגשת ערעור כשלעצמה, ומבלי לדון אם אכן כך.

6.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המשא ומתן בין הצדדים לקביעת זהות הבורר בערעור הסתיים ביום 27.5.2014, משתכתובת הדואר האלקטרוני מלמדת כי המשיבה קיבלה חלקית את הצעת המבקשת בנוגע לאפשרות למינוי מומחה הנדסי לצד הבורר שבערעור. עוד טוענת המבקשת כי אף אם תידחה הטענה דלעיל, וייקבע כי היא הגישה את ערעורה באיחור – ככל שאכן ניתן לראות בבקשה למינוי בורר כהגשת ערעור – הרי שאין איחור זה מפקיע את זכותה לערער על פסק הבוררות והיא עותרת כי בית משפט זה יורה על הארכת המועד להגשת הערעור. זאת, לנוכח חשיבותה של זכות הערעור והגישה לערכאות, ומן הטעם שבזמן אמת ובתום לב, לא ידעה למי מהבוררים עליהם דנו הצדדים במשא ומתן עליה להגיש את ערעורה.

7.

לטענת המשיבה, המבקשת החמיצה ארבע הזדמנויות להגשת ערעור: האחת, עד ליום 25.3.2014, משהמליץ הבורר אמסל, לבקשת הצדדים, על הבורר לפניו ידוֹן הערעור; השניה עד ליום 10.6.2014, משהסתיים המשא ומתן בין הצדדים ללא הסכמה על בורר חלופי לזה שהומלץ על-ידי הבורר אמסל; השלישית, עד ליום 31.7.2014, משדחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת למינוי בורר, תוך שקבע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הבורר שידון בערעור הוא זה שהומלץ על-ידי הבורר אמסל, בהתאם להסכמת הצדדים; הרביעית, באמצעות תקיפת ההחלטה הדוחה את הבקשה למינוי בורר ועצירת מרוץ הזמנים. כן טוענת המשיבה כי ממילא לא עומדת למבקשת הזכות להארכת המועד להגשת הערעור, הן מן הטעם שבקשה שכזו כלל לא הונחה לפתחו של בית המשפט קמא, ולא ניתן להעלותה לראשונה בבקשת רשות הערעור, והן מן הטעם שטענות המבקשת באשר לנסיבות האיחור – שהן פרשנותה הסובייקטיבית המוטעית למצב המשפטי ולמציאות העובדתית – אינן מהוות טעמים מיוחדים המצדיקים העתרות לבקשה, ודאי כאשר מושא בקשת רשות הערעור הוא הליך בוררות, בו קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיומו באופן מהיר ויעיל.

8.

דין בקשת רשות הערעור להדחות.

9.

סבורני כי בקשת רשות הערעור דנן אינה מעלה שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או שהיא דורשת את התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין. במקרה דנן מדובר בטענות פרטניות הנוגעות לעמידתה או אי עמידתה של המבקשת בסד הזמנים להגשת ערעור על פסק הבוררות, כפי שנקבע בהסכם הבוררות בין הצדדים. משכך, טענות הצדדים במקרה דנן הן פרטניות ואינן חורגות מדל"ת אמותיה של המחלוקת הנוכחית. כמו כן, לא מצאתי כי התקיים במקרה זה עיוות דין המצדיק את התערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [ראו למשל: רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו , פסקה 8 (23.10.2014)].

10.

בשולי הדברים, אך לא למעלה מן הצורך אבקש להוסיף כדלקמן. השאלה המרכזית המונחת לפני במקרה דנן היא מהו המועד בו היה על המבקשת להגיש את ערעורה על פסק הבוררות והאם מועד זה חלף? כפועל יוצא, השאלה המשנית היא האם מתקיימים במקרה דנן טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכתו של מועד זה?

11.

ראשית , אין בידי לקבל את טענת המשיבה כי היה על המבקשת להגיש את ערעורה עד ליום 25.3.2014, בחלוף 14 ימים מהיום בו המליץ הבורר אמסל על זהות הבורר לפניו ידוֹן ערעור המבקשת, בהתאם להסכמת הצדדים. משניהלה המשיבה משא ומתן עם המבקשת בדבר זהות הבורר אף לאחר המלצתו של הבורר אמסל, ואף לאחר שחלף יום ה-25.3.2014, ועד ליום 27.5.2014, הרי היא מושתקת מלטעון כי היה על המבקשת להגיש את ערעורה עד ליום 25.3.2014 לבורר שהומלץ, משהציגה למבקשת מצג כאמור והמבקשת מצידה הסתמכה על מצג זה, ובצדק.

12.

שנית , אין בידי לקבל את טענת המבקשת כי המשא ומתן בין הצדדים בדבר זהות הבורר לפניו ידוֹן הערעור לא הסתיים ביום 27.5.2014. משך כארבעה חודשים ניהלו הצדדים משא ומתן בעניין זהות הבורר אשר ידוּן בערעור והחליפו תכתובת דואר אלקטרוני ערה למדי. ביום 27.5.2014 שלחה המשיבה את עמדתה בנושא האמור למבקשת, ולא הונחה לפני כל ראיה כי המבקשת ענתה באופן כלשהו לתכתובת הדואר האלקטרוני שנשלחה אליה, או כי היא המשיכה במגעים כלשהם עם המשיבה לאחר מועד זה. לו אכן סברה המבקשת כי המשא ומתן טרם הסתיים, הרי שהיה מצופה ממנה להגיב להודעת המשיבה ולהציג לפניה את עמדותיה הנוכחיות בהתאם לתכתובת האחרונה. הגם שסבורני כי המשא ומתן בין הצדדים הסתיים בהודעת הדואר האלקטרוני ששלחה המשיבה למבקשת, אין לומר כי המשא ומתן הסתיים בהצלחה או בהסכמה כלשהי בדבר זהות הבורר, אליו צריכה היתה המבקשת לפנות בחלוף 14 ימים מיום 27.5.2014. ההיפך הוא הנכון. גם במועד זה נשארו הצדדים חלוקים בדבר זהותו של הבורר לפניו ידוֹן הערעור ובשאלה האם יצטרף אליו מומחה הנדסי. גם במועד זה לא נמצא עמק השווה בין עמדות הצדדים, ובהודעת הדואר האלקטרוני הבהירה המשיבה כי היא מתנגדת לפניית הצדדים לשופט זפט לצורכי גישור, וכי היא מתנגדת למינוי מומחה להליך הערעור, הגם שאיננה מתנגדת כי תוגש בקשה למינוי מומחה לפני הבורר שלפניו יתברר הערעור. באשר לשאלה מהו המועד בו מתחיל מרוץ הזמנים להגשת הערעור; מועד זה תלוי – מטבע הדברים – בנסיבותיו של כל מקרה, אך המשותף לכל המקרים הוא שבמועד זה יודעים הכל כי נפל דבר, כגון: המועד בו ניתן פסק הבוררות; או המועד שבו הוסכם על זהותו של הבורר לפניו יתברר הערעור; או המועד בו הבהיר צד למשא ומתן כי המשא ומתן על זהות הבורר הסתיים, והמלצת הבורר אשר דן בהליך העיקרי היא שמחייבת; או שהתקבלה החלטה המחייבת את הצדדים בדבר זהות הבורר – כפי שהתרחש בענייננו בסופו של יום.

13.

לפיכך ו שלישית , סבורני כי היה על המבקשת להגיש את ערעורה עד ליום 31.7.2014, 14 ימים מיום שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, הדוחה את בקשת המבקשת למינוי בורר לערעור, חלף הבורר שהומלץ על-ידי הבורר אמסל. החלטת בית המשפט האמורה ניתנה ביום 17.7.2014 והיא סתמה את הגולל על המשא ומתן הממושך שהתנהל בין הצדדים עד לאותו מועד. בהחלטה זו הובהר, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הבורר אליו על המבקשת להגיש את ערעורה הוא הבורר שהומלץ על-ידי הבורר אמסל, כפי שהוסכם על-ידי הצדדים, ומתוך כוונתם לקיים הליך ערעור מהיר ויעיל. משכך, החל מיום 17.7.2014 לא יכולה היתה המבקשת להמשיך ולטעון כי המשא ומתן המתנהל בדבר זהות הבורר מאיין את הדרישה כי הערעור יוגש תוך 14 ימים מיום מתן פסק הבוררות או כי זהותו של הבורר לפניו ידון הערעור אינה ידועה לה או שטרם הוכרעה. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת למינוי בורר חלף הבורר שהומלץ, ובמועד זה ברור היה כשמש כי הבורר שהומלץ הוא אשר ידון בערעורה. עוד אעיר כי אף שלפני המבקשת פתוחה היתה הדרך להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשתה למינוי בורר, ובכך לעצור את מרוץ הזמנים, היא לא עשתה כן. בקשה שכזו לא הוגשה בתוך תקופת 14 הימים שמיום מתן ההחלטה, והמבקשת אף לא הודיעה, בהתנגדותה לבקשת אישור פסק הבוררות – אשר הוגשה ביום 29.7.2014 – כי בכוונתה לפנות בבקשה כאמור, וכי על בית המשפט המחוזי להמתין עד להכרעתו של בית משפט זה בבקשה. ההיפך הוא הנכון. לאחר שהגישה המשיבה את בקשת אישור פסק הבוררות מושא בקשת רשות הערעור דנן, פנתה המבקשת למשיבה והודיעה כי היא "מוכנה לנהל הליך ערעור בפני מר אלי קולן" – הוא הבורר שהומלץ – ובכך הביעה כי היא מקבלת את הכרעת בית המשפט אשר דחה את בקשתה למינוי בורר. כך גם ציינה המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפני כי " הסכינה עם קביעת בית המשפט קמא, והסכימה על אתר , לגבי זהות הבורר [אליו] עליה להגיש את ערעורה" [ההדגשות הוספו – י.ד.]. ללמדך כי מעולם לא היה בכוונת המבקשת להשהות את מרוץ הזמנים ולהגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשתה למינוי בורר.

14.

בנוסף, אין בידי לקבל את טענת המבקשת, לפיה הגשת הבקשה למינוי בורר ביום 18.6.2014 כמוה כהגשת ערעור. כלל לא ברור, והמבקשת גם לא טרחה להבהיר, מה בין בקשה למינוי בורר ובין הגשת ערעור לפני בורר על פסק בוררות. לכל היותר, לו היה מרוץ הזמנים להגשת הערעור מתחיל בטרם הוגשה הבקשה למינוי בורר, היה בכוחה של בקשה זו לעצור את מרוץ הזמנים, אך אין זה המקרה שלפנינו. משקבעתי כי מרוץ הזמנים להגשת הערעור החל רק ביום 17.7.2014, ממילא בקשת המבקשת למינוי בורר, אשר הדיון בה הסתיים זה מכבר, היא חסרת נפקות לעניין המועדים.

15.

לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה איחרה המבקשת את המועד להגשת ערעור על פסק הבוררות, הגם שהגעתי למסקנה זו מטעמים שונים מאלו של בית המשפט הנכבד.

16.

לבסוף, לא מצאתי כי מתקיימים במקרה דנן טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת ערעור, ואין בידי לקבל את טענת המבקשת כי האיחור האמור נגרם מאחר שלא היה ידוע למבקשת לפני מי עליה לערער. כאמור, החל מיום 17.7.2014 ידעה המבקשת כי עליה להגיש את ערעורה לבורר שהומלץ על-ידי הבורר אמסל, ואינני סבור כי בשלב זה נותר מקום לספק באשר לזהות הבורר אשר יידון בערעור. משכך, אינני סבור כי קיים במקרה דנן טעם בעל עצמה מיוחדת, המצדיק לסטות מהסכמות הצדדים ומן האינטרס הציבורי בתקינות ויעילות הליכי השיפוט. הדברים נכונים אף יותר מקום שעסקינן בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי לסיום ההליך במהירות, ואף יותר מכך במקרה דנן, כאשר הסכמת הצדדים החריגה את עניינם מתחולת חוק הבוררות באשר למניין הימים הקבוע בתוספת השנייה להגשת ערעור לפני בורר, וצמצמה את משך הזמן העומד לצדדים מ-30 ל-14 ימים בלבד [ראו למשל: רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו , פסקה 5 (5.4.2007).

17.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בהליך דנן בסך 10,000 ש"ח.