רע"א 991/15 רפיח עפר נ. אברהם צוקר

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט

כ' סעב )

בה"פ

26014-08-1 מיום 9.1.2015, במסגרתה דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים כטענת סף במסגרת בירור תביעה שהוגשה על ידי המשיבים.

רקע והליכים קודמים

1.

המשיבים הינם יורשיהם של יצחק צוקר ז"ל וישראל דוידוביץ ז"ל (להלן: הרוכשים ). לשיטת המשיבים, בשנת 1962 התחייבו אברהם רפיח ז"ל ודב בורקין ז"ל (להלן: המוכרים ) למכור לרוכשים חלקת מקרקעין בחדרה תמורת סך של 4,000 לירות. עסקה זו לא הועלתה על הכתב, וזמן קצר לאחריה הוכרזו המוכרים כפושטי רגל. בעקבות זאת, ביום 29.5.1966 פנה בא כוח הרוכשים לנאמנים בהליך פשיטת הרגל וביקש כי יעבירו את הבעלות בחלקה על שם הרוכשים. ביום 7.6.1966 השיבו הנאמנים כי "לא נוכן להסתפק בטענות שבמכתבך, אלא עלינו לדרוש הוכחות בעד תוכן מכתבך, נראה לנו גם מוזר שלא סודר בזמנו חוזה שבכתב". ביום 15.6.1966 פנה בא כוח הרוכשים לנאמנים בשנית, בניסיון להסביר מדוע לטעמו לא נערך בזמנו חוזה. כעבור ארבעה ימים השיבו הנאמנים כי המכתב מיום 15.6.1966 איננו מספק לצורך הוכחות בדבר קיומה של העסקה. ביום 21.11.1976 פנה לנאמנים עורך דין אחר מטעם הרוכשים בבקשה כי יעבירו את החלקה על שם הרוכשים. לאחר סדרה של התכתבויות, ביום 22.5.1979 דרשו הנאמנים לראות חוזה מכר.

2.

דבר קיומה של העסקה נודע למשיבים רק בשנת 1992, לאחר פטירתו של יצחק צוקר ז"ל. במסגרת הסדרת ענייני העזבון, נחשף המשיב 1 למסמכים אשר מצביעים לשיטתו על קיומה של העסקה, ובכללם שטר מכר; אישור המוכרים בדיעבד בדבר מכירת החלקה; הצהרת הרוכשים לצורך מס שבח מקרקעין; ואישור תשלום מס רכוש. משנחשפו לקיומה של העסקה, פנו המשיבים בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו פסק דין הצהרתי לפיו הם הבעלים בחלקה. כטענת סף, העלו המבקשים את טענת ההתיישנות. לטענתם, מכיוון שמדובר במקרקעין מוסדרים, תקופת ההתיישנות הינה 25 שנה בלבד, ולפיכך תביעת המשיבים התיישנה עוד בשנת 1987.

3.

החלטתו מיום 9.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההתיישנות. בפתח החלטתו קבע בית המשפט כי מכיוון שהעסקה לא נסתיימה ברישום, הרי שבידי המשיבים זכות אובליגטורית לקבל זכות במקרקעין, אשר אינה חסינה מפני התיישנות. בהתבסס על ההלכה שנקבעה בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן , פ"ד נז(5) 49 (2003) (להלן: הלכת צימבלר ) קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין עומדת למשיבים זכות קניין שביושר המקימה "נאמנות קונסטרוקטיבית", ולפיכך מרוץ ההתיישנות מתחיל רק כאשר המוכר-הנאמן כופר בנאמנותו כלפי הקונה-הנהנה. עוד נקבע כי לעניין זה יש להתחקות אחר המועד בו דבר הכפירה הובא לידי הקונה-הנהנה, להבדיל ממועד הכפירה עצמה. לאחר עיון במסמכים שצורפו על ידי הצדדים, קבע בית המשפט כי כפירת המבקשים הובאה לידיעת המשיבים רק ביום 17.7.2001, או אז הודיע בא כוח המבקשים לרוכשים כי "חלה על התביעה התיישנות והנני מייעץ למרשתי לדחותה". עוד הוסיף בית המשפט כי המבקשים לא הביאו כל ראיה המעידה על כך שהמבקשים הביאו את דבר הכפירה לידיעת המשיבים לפני שנת 2001. משעברו פחות מ-14 שנה ממועד הכפירה ועד למועד הגשת התובענה, נקבע לבסוף כי התובענה טרם התיישנה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות המבקשים

4.

המבקשים – באמצעות בא כוחם, עו"ד רענן צפניה – טוענים כי הנאמנים בפשיטת הרגל של המוכרים כפרו בחובותיהם כלפי הרוכשים עוד בשנת 1966 ולכל אורך ההתכתבויות בין הצדדים, שנמשכו עד לשלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת. בתוך כך נטען כי הרוכשים נתקלו בסירוב חוזר ונשנה של הנאמנים להשלים את העסקה ברישום, וכי אין ראיה חותכת מכך לקיומה של כפירה.

5.

המשיבים – באמצעות באת כוחם, עו"ד סמדר איתן זיסמן – סומכים את ידיהם על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, בית המשפט התייחס כדבעי לכלל האסמכתאות שהונחו לפניו, ואין כל הצדקה להתערב במסקנותיו בנסיבות העניין.

דיון והכרעה

6.

בפתח הדברים אציין כי חרף הסכמת הצדדים לא ראיתי מקום להפעיל את הסמכות המוקנית לבית משפט זה מכוח תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהיא כידוע סמכות שברשות. לאור זאת ולאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובנספחיהן של השתיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות.

7.

על פי הרציונאל העומד בבסיסו של סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המועד להשיג על "החלטה אחרת" של הערכאה הדיונית הינו בתום הדיון בתובענה כולה, בכפוף לכך שלאותה "החלטה אחרת" אין השפעה מכרעת על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון. לצד זאת, ככל שיתברר בסופו של הדיון שאכן התקיימו הליכים מיותרים או כי נגרם כתוצאה מההחלטות נזק, ניתן יהיה לפצות על כך את הצד הנפגע באמצעות פסיקת הוצאות או באמצעות מתן סעד מתאים אחר [(ראו למשל: רע"א 6733/13 פקיד הסדר מקרקעין נ' אבולוף פסקה 9 (6.11.2013) (להלן: עניין אבולוף ) והאסמכתאות שם ]. לאחר ששקלתי בדבר, סבורני כי המקרה דנן איננו מצדיק סטייה מן הכלל, וזאת משני טעמים.

8.

אשר לטעם

הראשון ; ישנה חשיבות רבה לכך שההחלטה מושא הבקשה דנן הינה דחייתה של טענת סף ועל המשך בירורו של ההליך. כבר נקבע בבית משפט זה כי על דרך הכלל, לא יהיה מקום להפעיל ביקורת ערעורית בשלב כה מוקדם של ההליך אלא יש לאפשר בירור של ההליך לגופו. כלל זה אף עולה בקנה אחד הן עם העיקרון לפיו בית המשפט יורה על סילוק תובענה על הסף במקרים קיצוניים בלבד והן עם האפשרות לפצות את הנתבע, במידת הצורך, בדרך של השתת הוצאות [ראו: עניין אבולוף , בפס' 10]. במקרה דנן, הצדדים לא הניחו לפנַי כל טעם מיוחד אשר מצדיק את מניעת בירור התובענה לגופה.

9.

אשר לטעם השני ; בנסיבות העניין התרשמתי כי המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת בעלת מימד עובדתי משמעותי. אכן, נדמה כי הכל מסכימים כי יש לבחון את המקרה דנן לאורה של הלכת צימבלר וכי השאלה היחידה שעודנה שנויה במחלוקת היא שאלת מועד הכפירה. התשובה לשאלה זו טמונה בתשתית הראייתית שהוצגה לפני הערכאה הדיונית. אין זה מפתיע, אם כן, כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר מועד הקביעה הינה מסקנה המתבססת על המסד הראייתי שהונח לפניו. כאשר החלטתו של בית המשפט המחוזי הינה בעלת גוון עובדתי מובהק, ניתן להקיש מן ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים וקיצוניים, בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו למשל: רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו פסקה 13 (23.10.2014) והאסמכתאות שם ]. אמנם בית המשפט לא עסק במחלוקת לגבי עצם המצב העובדתי אלא במחלוקת לגבי הפרשנות שיש להעניק לו, אך הגיונה של הלכה זו יפה גם לענייננו. על פני הדברים, ממצאיו של בית המשפט אינם נטולי בסיס ומשכך אינם נכנסים לגדרם של אותם חריגים המצדיקים התערבות. אדרבא, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, התרשמתי כי מסקנותיו של בית המשפט מעוגנות כדבעי בחומר הראיות.

10.

סוף דבר – דין הבקשה להידחות. משנתבקשה תשובה לבקשה, יישאו המבקשים בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח.