רע"א 4416/09 גבאי אדריכלות ובנין ערים בע"מ נ. א.רובין אדריכלים בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.4.2009 בה.פ. 944/07 ובה.פ. 1217/07 (כבוד השופט נ' ישעיה ), שבמסגרתה אישר את פסק הבוררות שנתן השופט (בדימוס) שאול אלוני (ז"ל) ביום 10.7.2007 ודחה את בקשתה של המבקשת לביטולו החלקי של פסק הבוררות (להלן בהתאמה: פסק הבוררות

ו בקשת הביטול ).

העובדות הצריכות לעניין

1.

תחילתה של הפרשה בהסכם שותפות שבמסגרתו חברו המבקשת והמשיבה לשם הקמת שותפות לא רשומה אשר הפעילה וניהלה משרד תכנון. מספר שנים לאחר מכן (בעיצומה של שנת 1998) החליטו הצדדים על פירוק השותפות, אשר נעשה, בהסכמה, בדיעבד ליום 1.1.1998 (להלן: היום הקובע לפירוק השותפות ).

בין הצדדים נתגלעו סכסוכים כספיים בקשר עם פירוק השותפות שהתמקדו בעיקר בתנועות כספיות הנוגעות לתקופה שבין היום הקובע לפירוק השותפות, לבין מועד סיומו בפועל. על כן, מונה עו"ד אברהם ויינס (ז"ל) כמגשר בין הצדדים. על פי ההסכם שבמסגרתו הוסכם על העברת הסכסוך לגישור (להלן: הסכם הגישור ), נקבע כי אם לא יצליח עו"ד ויינס לגשר על כל הפערים בין הצדדים עד לחתימתו של הסדר גישור, יכריע באשר לכל השאלות במחלוקת בין הצדדים כבורר. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות במסגרת הליך הגישור וזה נפסק. עם זאת, על אף האמור בהסכם הגישור, החליט עו"ד ויינס שהוא אינו מעוניין להמשיך להכריע בסכסוך כבורר. על כן, פנו הצדדים בתביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר מינה, בהסכמת הצדדים, את השופט (בדימוס) שאול אלוני (ז"ל) כבורר בין הצדדים (להלן: הבורר ) . לעניינו של הליך הבוררות הסכימו הצדדים כי זה יתנהל בהתאם לדין המהותי ודיני הראיות

וכי פסק הבוררות שינתן יהיה מנומק , תוך שהבורר פטור מכללי סדר הדין האזרחי.

2.

הליך הבוררות נמשך מספר שנים (מועד מינוי הבורר אינו ידוע על פי המסמכים שצורפו לבקשתה שבכותרת) ובמסגרתו נערכו מספר ישיבות אשר במסגרתן אף נשמעו עדויות. ביום 10.7.2007 נתן הבורר פסק בוררות מנומק, המשתרע על פני 34 עמודים, שעל פיו חויבה המבקשת בסך 1,492,259 ₪ לטובת המשיבה, והמשיבה חויבה בתשלום למבקשת בסך של 623,197 ₪. לאחר קיזוז החיובים הנ"ל, נקבע כי בסופו של יום חייבת המבקשת למשיבה סך של 869,062 ₪ בתוספת מע"מ. חלוקה זו נסמכה, בין היתר, על קביעתו של הבורר כי ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים במסגרת הליך הגישור, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקולים של ישיבות הגישור (להלן: הפרוטוקולים ), מהווה הסכמה מהותית לעניין חלוקת נטל ההוצאות בין המבקשת והמשיבה. פרוטוקולים אלו, שצורפו לכתבי הטענות שהונחו לפני הבורר, מעידים כי בין הצדדים שררה הסכמה מהותית שלפיה חלוקת נטל ההוצאות יחול באופן כזה שהמבקשת תשא בסך 75% מסך ההוצאות וב-25% הנותרים תשא המשיבה. בנוסף לסכומים האמורים, חויבה המבקשת במסגרת פסק הבוררות אף בהוצאות המשיבה בסך 150,000 ₪.

3.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות ואילו המבקשת, שלא השלימה עם פסק הבוררות, הגישה בקשה לביטולו, בהסתמך על שתי טענות מרכזיות: הראשונה, כי הבורר התעלם מהוראות הדין המהותי וחרג מסמכותו כאשר עשה שימוש בפרוטוקולים מישיבות הגישור, וזאת בניגוד לסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן:

חוק בתי המשפט ). לטענת המבקשת, משעה שהליך הגישור לא צלח ועו"ד ויינס החליט שלא להמשיך בתפקידו כבורר, אין עוד תוקף להסכמות הקודמות שבין הצדדים. לפיכך, טוענת המבקשת כי קמה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיפים 24(3) ו-24(7) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). השנייה, כי הבורר התעלם מעדויות שסתרו את אופן חלוקת נטל ההוצאות שעליו הוסכם במסגרת הליך הגישור. לטענת המבקשת, התעלמותו של הבורר מן הראיות שהונחו לפניו מקימה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיפים 24(2), 24(5) ו-24(6) לחוק הבוררות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת ואישר את פסק הבוררות. בהתייחס לטענה בדבר חלוקת נטל ההוצאות, קבע בית המשפט המחוזי כי הבורר לא התעלם ביודעין מהוראות הדין אלא סבר, אף אם בטעות, כי הסכמות אלה מחייבות את הצדדים אף אם הליך הגישור לא צלח. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם מדובר בטעות בהחלת הדין על ידי הבורר, הרי שזו אינה מקימה עילה כשלעצמה לביטול פסק הבורר. כמו כן, בהתייחס לטענה בדבר אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות, קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שלכאורה לא התייחס הבורר באופן פרטני לעדויות אשר הובאו בפניו, לא הייתה בכך משום הודאה לעניין התעלמותו מן הדין, ואף לעניין טענה זו הרי שניתן לראות בכך לכל היותר טעות של הבורר. משכך, לא קמה עילה לביטול אף מכח טענה זו. בית המשפט המחוזי דחה אף את יתר טענות המבקשת בדבר חריגה מסמכות והיעדר הנמקה של פסק הבוררות, משלא מצא בהן משום עילה לביטולו של פסק הבוררות. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות ואף השית על המבקשת הוצאות בסך של 30,000 ₪ לטובת המשיבה.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

הטענות בבקשה

6.

במסגרת הבקשה שלפניי שבה המבקשת ומעלה טענות זהות לאלה שהעלתה לפני בית המשפט המחוזי, תוך שהיא מדגישה כי טעותו של הבורר נסבה על הסתמכותו על ההסכמות לעניין חלוקת נטל ההוצאות שהתקבלו בהליכי הגישור והתעלמותו מהוראת החוק שבסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט. טעות זו, לדידה של המבקשת, אינה משום טעות ביישום הדין, אלא מדובר בהתעלמות מהדין ובחריגה מסמכות. בנוסף, טוענת המבקשת כי עניינה של בקשת רשות ערעור זו חורגת מעניינם של הצדדים, שכן מדובר בשאלת נפקותה של הסכמה שנתקבלה בהליכי גישור שלא צלחו, ותקפותה במסגרת הליכים מאוחרים לו. כמו כן, טוענת המבקשת כי הבורר התעלם מן העדויות שנשמעו במסגרת הליך הבוררות ואשר סותרות לכאורה את הסכמות הצדדים. לטענתה, התעלמות זו יש בה הן משום חריגה מן הסמכות אשר הוענקה לו בהסכם הבוררות והן משום פגיעה בזכות הטיעון והבאת הראיות. לטענת המבקשת, אין צורך בהודאה מפורשת של הבורר בהתעלמות כאמור, אלא ניתן להסיק על זו מתוך קריאת פסק הבוררות . כמו כן, משעה שהבורר נפטר זמן לא רב לאחר מתן פסק הבוררות, הרי שאין בידה להשיג את אישורו לעניין התעלמותו מן העדויות בפסיקתו.

דיון והכרעה

7.

הלכה ידועה היא כי רשות ערעור על פסקי דין והחלטות בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים בלבד, שבהם מתעוררת סוגיה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק ולמניעת עיוות דין [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 615 (2003); רע"א 2798/09 מצליח נ' רוטשטיין מערכות מידע (1986) בע"מ (לא פורסם, 23.6.2009) (להלן: עניין מצליח ); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן (לא פורסם, 27.3.2006) (להלן: עניין ארסד )]. הלכה זו מקבלת משנה תוקף שעה שמדובר בבקשה שעניינה אישור או ביטול פסק בוררות, שכן לא אחת נפסק כי רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבקשה לאישור או לביטול פסק בוררות, תינתן במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד (ראו: עניין מצליח , לעיל). כידוע, מוסד הבוררות הוא מנגנון חילופי ליישוב סכסוכים השואב את עיקר כוחו מרצון הצדדים, כאשר הליכי הבוררות מגשימים רצון זה (ראו: עניין מצליח ; עניין ארסד ). לפיכך, לא בנקל יתערב בית המשפט בסוגיה של אישור או ביטול פסק בוררות. הגישה המנחה היא כי אין להשלים עם מצב שבו צד אשר פנה בהסכמה למוסד הבוררות, ינסה להביא לביטולו של פסק הבוררות רק בשל אי שביעות רצונו מהתוצאה אליה הגיע הבורר.

8.

עיינתי בבקשה על צרופותיה ולא מצאתי בה כל טענה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, קל וחומר שאלה בעלת אופי עקרוני. כל טענותיה של המבקשת בדבר הפגמים שנפלו, לכאורה, בפסק הבוררות מתמקדות בנסיבות המקרה הפרטי.

9.

אמנם, נכונה היא טענת המבקשת כי על פי סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט, דברים שנמסרו בהליך הגישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, ובכלל כך נכללים אף מסמכים שהוכנו במסגרת הליך הגישור וכן הצהרות הצדדים אשר נמסרו במהלכו [ראו: רונן סטי דרך גישור להסכם 102 (2001) (להלן: סטי )]. הרציונאל העומד ביסוד כלל זה הוא עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כתלי בית המשפט והרצון לעודד ולחזק קיומן של מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין [ראו: רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי ( לא פורסם, 27.6.2006)]. פרשנות המאפשרת הצגת מסמכים אלו עלולה לחתור תחת הרציונאל של חיזוק ועידוד מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים, משום שהצדדים עלולים לחשוש כי הצהרות, המצגים וויתוריהם כלפי הצד השני עלולים לשמש ראיה כנגדם בהליך משפטי. בכך, עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע [ראה: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה בע"מ , פ"ד מז(1) 311 (1993); ע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ (לא פורסם, 25.9.2001)]. עם זאת, חיסיון זה על מסמכי הגישור הוא דיספוזיטיבי ועל כן ניתן הוא לויתור בהסכמת שני הצדדים להליך הגישור [ראו

סטי לעיל, עמ' 108; בע"מ 8579/05 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 6.2.2006)]. בענייננו, ניתן ללמוד מפסק הבוררות כי הצדדים ויתרו על החיסיון על הפרוטוקולים, וזאת משעה שצירפו אותם לכתבי הטענות השונים אשר הוגשו והונחו בפני הבורר. מפאת חשיבותן של קביעות אלה של הבורר, אביאן כלשונן:

"מתוך הראיות עדים אנו למספר מסמכים, המהווים במהותם, הסכמות בין הצדדים. בין מסמכים אלו ישנם – פרוטוקול הישיבה השנייה של ההליך הקודם [הליך הגישור - י.ד] (נספח ה' לכתב התביעה), פרוטוקול הישיבה השלישית של ההליך הקודם (נספח ח' לתצהיר צבי), סיכום הכתוב בכתב יד בין גבאי לרובין (נספח א'2 לכתב התשובה) ומכתבו של אבי הממוען לבורר בהליך הקודם, המפרט, בין היתר, החלטות והסכמות אליהן הגיעו הצדדים (נספח ט' לתצהיר צבי). מסמכים אלו מופיעים מספר פעמים בכתבי הטענות השונים". (סעיף 9 לפסק הבורר).

10.

שני הצדדים להליך הבוררות צירפו את ההצהרות, המסמכים והאמרות שנמסרו במסגרת הליך הגישור מרצונם לידי הבורר. בעשותם כן, ויתרו באופן משתמע על החיסיון החולש על מסמכים אלו. הגשת המסמכים במסגרת הליך הבוררות, ולכל הפחות שתיקתה של המבקשת בנוגע להגשתם, מהווה משום השתק שיפוטי המונע ממנה לטעון לחיסיון המסמכים לאחר שכבר ניתן פסק הבוררות [ראו והשוו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ , פ"ד נט(6) 625 (2005)] .

11.

לכך יש להוסיף, כי הצדדים מלכתחילה הסכימו, במסגרת הסכם הגישור, כי אם הליך הגישור לא יצלח, אותו אדם שכיהן כמגשר יתפקד כבורר בהליך. משכך, ברור שההתנהלות בהליך הגישור תהיה ידועה לו וכל מסמכי הגישור יהיו חשופים בפניו. כלומר, הסכמת הצדדים מראש העידה על כך שאין מניעה מבחינתם שהבורר יהיה מודע לכל מה שקרה במסגרת הליך הגישור, במידה וזה האחרון לא יצלח. אמנם, בענייננו, מי שכיהן כמגשר בחר בעצמו שלא להמשיך לכהן כבורר, אולם סבורני כי הרציונאל ממשיך לחול גם על הבורר החליף.

12.

ודוק: אף הבורר קובע (סעיף 11 לפסק הבוררות) כי לשאלת סיומו של הליך הגישור ואי אישורו על ידי גורם מוסמך, אין נפקות לעניין שלפנינו משעה שנקבע כי ההסכמות בין הצדדים בעלות תוקף מחייב. וזו לשונו של הבורר לעניין זה:

"אקדים ואציין, שהשאלה, אם מדובר בבוררות או בגישור, היא חסרת חשיבות לחלוטין. הצדדים לסכסוך יכולים להגיע לכלל הסכמה, שמקבלת את ביטויה בפרוטוקולים, יהיה אופי הדיון אשר יהיה, והסכמה זו אינה מחייבת אישור של גורם כלשהוא.... אין ספק שבפנינו הסכם תקף. בניגוד לכך, אין לטענתו של גבאי כל גיבוי הסכמי – לא במסמכים אלה, ולא במסמכים אחרים. תוקפו של ההסכם שנערך בפרוטוקול הישיבה השנייה, מתחזק על ידי אזכורו בסיפא של פרוטוקול הישיבה השלישית"

על כן, אף אין לומר אף כי הבורר לא נימק את החלטתו זו ליתן תוקף מחייב לשאלת חלוקת נטל ההוצאות בהתבסס על ההסכמות שהושגו בהליך הגישור.

13.

אשר על כן, לא מצאתי כי בטענות אלה של המבקשת משום עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולביטול פסק הבוררות מכח סעיף 24(7) או 24(3).

14.

אשר לטענת המבקשת כי הבורר התעלם מן העדויות השונות בפסק הדין, אשר לכאורה סתרו את אופן חלוקת נטל ההוצאות כפי שהוסכם במסגרת הליך הגישור, הרי שלא מצאתי טעם אף בטענה זו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין בעובדה שהבורר לא פירט את העדויות השונות בפסק הבוררות, משום ראיה לכך כי התעלם מהן. יתרה מזאת, הבורר אף מפנה בפסק הבוררות לעדויות אשר היו נראות לו הכרחיות לקביעותיו. ויוער, כי בכל מקרה קבע הבורר כי חלוקת נטל ההוצאות תחושב על פי ההסכמות כפי שהן עולות מן הפרוטוקולים להליך הגישור, ומשקבע זאת, הרי שלא עלה הצורך לדון בטענות המבקשת לעניין אופן חישוב חלוקת נטל ההוצאות בשנית. נכונות לעניין זה קביעותיו של בית המשפט המחוזי שלפיהן: "הבורר אלוני נימק את החלטותיו ללא שהודה או אישר, אף לאחר מתן פיסקו... כי עדותם של רו"ח גרינברג ורובין נעלמו מעיניו.... המרב שניתן להניח, אם כך, הוא כי הבורר בחן את כל העדויות שהונחו בפניו (אף אלה של רובין ורו"ח גרינברג) ופסק את שפסק בין אם מתוך טעות ובין אם לאו. לא ניתן איפה לייחס לבורר התעלמות מעדות זו או אחרת ולא ניתן לבטל את הפסק מכח סעיף 24(4)" [ראו השוו לעניין זה: רע"א 1407/09 MICHRAZ95 REALTY LTD נ' משה שרם (לא פורסם, 22.6.2009)]. אשר על כן, הרי שלא מצאתי בטענותיה של המבקשת ככאלה המקימות עילה אף על פי סעיף סעיפים 24(4), 24(5) ו-24(6) לחוק הבוררות.

15.

סוף דבר: לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי והבקשה, אפוא, נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבה אין צו להוצאות.