רע"א 86-23 רע"א 86-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נפתלי שילה) בת"א 9062-04-14 ות"א 3452-09-14 מיום 11.12.2022, אשר קיבלה חוות דעת שהוכנה במסגרת הליך גישור שהתקיים בין הצדדים כחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, וזאת בהתאם להסדר דיוני שנערך בין הצדדים, וקיבל תוקף של החלטה.

רקע רלוונטי לעניין

1.ביום 27.7.2010 נקשרה המבקשת, חברת יזמית בשם בלו מרבל בע"מ (להלן: המבקשת), בחוזה עם המשיבה, החברה הקבלנית רום גבס חיפוי וקירוי (1997) בע"מ (להלן: המשיבה), לצורך הקמת פרויקט מגורים ומסחר במקרקעין המצויים ברחוב דיזנגוף 94 בתל אביב-יפו, הידועים כחלקה 14 בגוש 7091 (להלן: הפרויקט). לאחר שהושלם הפרויקט, ביום 10.4.2014 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד המשיבה, בגין עיכובים נטענים בעבודות שבוצעו במסגרת הפרויקט (ת"א 9062-04-14; להלן: העיכובים). כעבור כחמישה חודשים, ביום 4.9.2014, הגישה המשיבה תביעה מצדה נגד המבקשת, לקבלת תשלום בגין עבודות נוספות אשר בוצעו לטענתה במסגרת הפרויקט (ת"א 3452-09-14; להלן: העבודות הנוספות). שני ההליכים מתבררים במאוחד.

2.ביום 9.7.2018 הודיעו הצדדים לבית משפט קמא כי התגבשה ביניהם הסכמה להפנות את מחלוקותיהם להליך גישור (להלן: הליך הגישור), אשר יתנהל במקביל להליך בבית משפט קמא, בפני המגשרים עו"ד עמוס גבריאלי ועו"ד ורד אלקבץ (להלן: עו"ד אלקבץ, ולהלן יכונו שניהם יחדיו: המגשרים). ביום 6.8.2018 הגישו הצדדים והמגשרים הודעה לבית המשפט על הסדר דיוני שנרקם בין הצדדים במסגרת הליך הגישור (להלן: ההסדר הדיוני), ולצדה בקשה למתן תוקף של החלטה להסדר זה. ההסדר, אשר אושר ונחתם אף על ידי המגשרים, קובע מנגנון מוסכם לבירור שתי המחלוקות העיקריות בין הצדדים – סוגיית העיכובים וסוגיית העבודות הנוספות – באמצעות מינוי מומחה, המהנדס ד"ר אורי שקד (להלן: המומחה). בתוך כך, ההסדר הדיוני כולל הוראות ביחס לאופן הכנת חוות הדעת על ידי המומחה (להלן: חוות הדעת) ולאופן שבו יידרשו הצדדים לנהוג בהקשר זה. ביום 12.8.2018 ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני.

3.בסעיף 6 להסדר הדיוני, נקבע כך:

לאחר קבלת טיוטת חוות הדעת והעברת התייחסותו של כל צד אליה תוך 30 ימים ממועד קבלתה, לידי המומחה, הצד שכנגד והמגשרים, תתקיים ישיבה בנוכחות הצדדים והמומחה אצל המגשרים, אשר בה יציגו הצדדים את טענותיהם ו/או השגותיהם לגבי האמור בחוות הדעת ויהיו רשאים לחקור את המומחה, כשבתוך 21 ימים לאחריה יכין המומחה חוות דעת סופית (להלן: חוות הדעת הסופית), ויעבירה לצדדים ולמגשרים (ההדגשות במקור).

4.אשר לחוות הדעת הסופית האמורה, סעיף 7 להסדר הדיוני קובע כי: "מעמדה של חוות הדעת הסופית הינו בבחינת חוות דעת מומחה בית משפט ובנסיבות בהן לא יצלח הליך הגישור תוגש חוות דעת זו במשותף על ידי הצדדים לכב' בית המשפט". בהמשך לכך, בסעיפים הבאים להסדר הדיוני נקבע כי לאחר קבלת חוות הדעת הסופית יקיימו הצדדים ישיבת גישור בנוכחות המגשרים, במסגרתה הם יישאו וייתנו ביניהם בסיועם של האחרונים וינסו להגיע להסכמות ביחס לכלל המחלוקות ביניהם (סעיף 8 להסדר הדיוני), וכן כי בסמכותם של המגשרים לזמן את הצדדים לישיבת גישור "בכל עת שיסברו כי הדבר נחוץ במהלך הכנת חוות הדעת" (סעיף 9 להסדר הדיוני).

5.בהתאם לאמור, בין השנים 2022-2018 התקיימו מספר ישיבות עם המומחה בהיעדר המגשרים, וכן מספר ישיבות גישור בנוכחותם. ואולם, בחלוף כארבע שנים, ביום 11.4.2022, הודיעה המשיבה לבית משפט קמא כי הליך הגישור לא נשא פרי. ביום 6.9.2022, במסגרת ישיבת קדם משפט, ביקשה המשיבה להגיש מסמך שהועבר לצדדים על ידי המומחה ביום 18.4.2021 (להלן: המסמך), ואשר עוסק בשאלת העיכובים, כ- "חוות דעת סופית" לעניין זה בלבד, וזאת בהתאם לסעיפים 7-6 להסדר הדיוני. המבקשת התנגדה לבקשה בטענה כי המסמך אינו מהווה "חוות דעת סופית" כאמור, כיוון שטרם קוימו ההליכים הנדרשים לצורך גיבושה. לאור זאת, התעוררה מחלוקת עובדתית בין הצדדים בנוגע לשאלה האם פגישה שהתקיימה ביניהם ובנוכחות המגשרים עובר להגשת המסמך, ביום 27.10.2019 (להלן: הפגישה מיום 27.10.2019), מהווה "ישיבה" בהתאם לקבוע בסעיף 6 להסדר הדיוני. בתוך כך, נידון גם התוקף של פיצול חוות דעתו של המומחה, שבגינו המסמך האמור מתייחס אך לשאלת העיכובים, ואינו נוגע לסוגיית העבודות הנוספות. בסופו של הדיון קבע בית המשפט כי על מנת להכריע אם המסמך מהווה "חוות דעת סופית", ומבלי להיחשף למידע החוסה תחת החיסיון החל על הליך הגישור, יש להידרש לעמדת המגשרים בעניין.

6.ביום 28.9.2022 הודיעה עו"ד אלקבץ כי היא מנועה מלמסור את עמדתה בעניין, נוכח החיסיון החל על הליך הגישור. משכך, ביום 23.10.2022 קבע בית משפט קמא כי "אין מנוס מקיום בירור עובדתי ביחס לשאלה האם חוות דעת המהנדס שקד היא חוות דעת סופית כהגדרתה בהסכם הדיוני". לצורך כך, נקבע כי המומחה ימסור את עמדתו בעניין לבית המשפט וכי הצדדים יהיו רשאים לחקור אותו, וכן כי על המשיבה והמבקשת להגיש תצהירי עדות ראשית ביחס לעניין שבמחלוקת.

7.לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, ולאחר דיון הוכחות בעניין, בהחלטה מיום 11.12.2022 קיבל בית משפט קמא את עמדת המשיבה שלפיה המסמך מהווה חוות דעת סופית לעניין העיכובים בלבד לפי סעיף 6 להסדר הדיוני. ראשית, בית משפט קמא עמד על הסכמתם המפורשת של הצדדים לפצל את חוות הדעת באופן שבו עמדת המומחה ביחס לכל אחת מהסוגיות שבמחלוקת תוגש בנפרד. כמו כן, נקבע כי התקיים המנגנון הפרוצדוראלי הקבוע בסעיף 6 להסדר הדיוני. בית המשפט הסתמך על עדויות המומחה והצדדים – כאשר מטעם המשיבה, העיד מר משה יונה, מנהל האזור מטעמה (להלן: מר יונה), ומטעם המבקשת העידה גב' אריאל כהן (בתו של בעל השליטה של המבקשת. להלן: גב' כהן), וכן על ראיות נוספות, וקבע כי הפגישה מיום 27.10.2019 והשאלות שהועברו למומחה קודם אליה עונים על הדרישות הקבועות בסעיף 6 האמור. בית המשפט עמד אף על חוסר תום ליבה של המבקשת, שהשתהתה בהעלאת טענותיה בדבר אי-קיום המנגנון הפרוצדוראלי, אף לאחר שהמומחה הבהיר כי המסמך – קרי, חוות דעתו ביחס לסוגיית העיכובים – הוא סופי. לאור האמור, ונוכח ראיות נוספות, נקבע כי המסמך יוגש לבית המשפט כחוות דעת סופית לעניין העיכובים, תוך ששמורה לצדדים הזכות לחקור את המומחה על חוות דעתו במהלך דיוני ההוכחות שיתנהלו במסגרת ההליך העיקרי.

8.המבקשת מלינה על החלטתו זו של בית משפט קמא, כאשר טיעוניה נסובים סביב שלושה ראשים. ראשית, נטען כי הפגישה מיום 27.10.2019 הייתה ישיבת גישור מן המניין, ולא ישיבה לפי סעיף 6 להסדר הדיוני. המבקשת מבססת טענה זו, בין היתר, על הכתרת הישיבה כ"ישיבת גישור" על ידי הצדדים בזמן אמת, על נוכחות המגשרים בישיבה, וכן על העובדה שטיוטת חוות הדעת שהוגשה על ידי המומחה לקראת הישיבה לא כללה התייחסות לסוגיית העבודות הנוספות. לשיטתה, על בית המשפט היה לתת לנסיבות אלו משקל העולה על זה שהעניק לעדויותיהם של המומחה ושל מר יונה, אשר מהן עלה כי הפגישה מיום 27.10.2019 הייתה "ישיבה" במובנה בסעיף 6 להסדר הדיוני (להלן: העדויות). המבקשת מוסיפה בהקשר זה כי מאחר שהישיבה מיום 27.10.2019 הייתה ישיבת גישור, "לא ניתן להעיד דבר בקשר לנעשה במסגרתה כפי שבית משפט קמא התיר" (פסקה 47 לבקשת רשות הערעור). שנית, ובהמשך לאמור, המבקשת גורסת כי העדויות הנזכרות אינן קבילות, בהתאם לסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), אשר קובע כי דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי. בהקשר זה נטען כי מתקיימת הפרדה הרמטית בין המתקיים במסגרת הליך הגישור לבין המתנהל במקביל בבית המשפט, וכי למעט עדכונים מסוימים שהוגשו מטעם הצדדים לבית המשפט, לא ניתנה הסכמתם לכך שחיץ זה יחצה, בוודאי לא באופן שיתיר את שמיעת העדויות כאמור. לאור זאת, טוענת המבקשת, כי בהינתן שעדויות אלו היו הבסיס העיקרי להכרעתו של בית משפט קמא, הרי שלא היה מקום לקבוע כי הפרוצדורה שקבועה בסעיף 6 להסדר הדיוני התקיימה, וממילא כי המסמך הוא חוות דעת סופית לעניין העיכובים. שלישית, המבקשת סבורה כי בית המשפט קיפח את זכויותיה הדיוניות בכך שהורה למשיבה להגיש תצהירים מטעמה לפני שהגשתם נתבקשה מהמבקשת; בכך שזימן את המומחה לדיון, חלף מתן אפשרות למשיבה לזמנו כעד מטעמה; וכן באופן ניהולו את חקירת המומחה. לשיטתה, בכל אלו נגרם למבקשת עיוות דין חמור.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבה.

10.אדרש תחילה לטענות המבקשת הנוגעות לאי-קבילות העדויות שנשמעו בבית משפט קמא ולחיסיון החל ביחס להליכי גישור. כידוע, סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט קובע כלל של אי-קבילות כלפי כל צדדי הגישור: "דברים אשר נמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי". לצד זאת, תקנות 5(ד)-(ו) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הגישור) קובעות הוראות סודיות החלות על המגשר באופן קונקרטי, כאשר תקנה 5(ה) קובעת כדלהלן: "המגשר לא יגלה כל מידע שנמסר לו במהלך הגישור למי שאינו צד לגישור". מעבר להוראות הסודיות ואי-הקבילות כאמור, ואף על פי שלא עוגן בחוק חיסיון להליכי גישור, הפסיקה הכירה בחיסיון יחסי של הליכי גישור בתובענה שהועברה לגישור לפי סעיף 79ג(ב) לחוק בתי המשפט (רע"א 4781/12 י.מ עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 3 לפסק דינו של השופט יצחק עמית (6.3.2013) (להלן: עניין עיני); רע"א 1496/15 לוי נ' דרורי, פסקה 8 (21.5.2015) (להלן: עניין לוי)). בתמצית יצוין, כי ההצדקות והאינטרסים להכרה בחיסיון כאמור, טמונים בתכליות של עידוד הפנייה להליכי גישור; הגנה על פרטיות הצדדים (אשר מטבע הדברים, חושפים במסגרת הליכי הגישור מידע החורג מזה שנמסר על ידם לבית המשפט); הבטחת הניטרליות של המגשר וכן הבטחת יחסי האמון שבין המגשר לצדדים (עניין עיני, שם).

11.זהו המקום להעיר, כי "אי-קבילות", "סודיות" ו"חיסיון" הם מוסדות משפטיים קשורים, אך שונים – הן בהצדקות העומדות בבסיסם והן בהשלכותיהם המעשיות – ועל כן, מבחינה עיונית, יש להיזהר משימוש במושגים אלו בערבוביה (להרחבה על ההבדלים שבין אי-קבילות, סודיות וחיסיון ראו יצחק עמית חסיונות ואינטרסים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי שער שלישי פרק ט"ו 575 (2021) (להלן: חסיונות ואינטרסים) וכן רע"א 6624/20 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' גולובינסקי, פסקה 25 (19.1.2021)). כלל "אי-קבילות" מופנה לבית המשפט, ומורה לו שלא לקבל כראיה בהליך משפטי מידע מסוים (בעניינו, דברים אשר נמסרו במסגרת הליך גישור); כלל "סודיות" מופנה לאדם המחזיק במידע, ומטיל עליו חובה שלא לחשוף אותו שלא בהתאם לתנאי הסודיות (בענייננו, למי שאינו צד לגישור); כלל "חיסיון" מקנה חסינות לבעל המידע מפני החובה לחשוף את המידע (בעצמו או על ידי אחר מטעמו) לצד שכנגד ולבית המשפט במסגרת הליך משפטי (בענייננו, חסינות מהחובה למסור לבית המשפט ולצד שכנגד על שאירע בהליכי הגישור). טענתה המשפטית של המבקשת ביחס למסמך היא בעיקרה מהסוג של "אי קבילות" (אין לקבל את המסמך, ואת המידע הנוגע אליו, כראיה בהליך המשפטי דנן, מאחר שמדובר בדברים שנמסרו במסגרת הליך גישור), ואולם יש בה גם היבטים של "חיסיון" (לא היה מקום לחייב את המבקשת, וצדדים שלישיים המחזיקים במידע בעבורה, לגלות את המידע הנגוע למסמך במסגרת ההליך המשפטי דנן). לפיכך נמקד מבטנו בשני אלה.

12.לצד ההבדלים ביניהם, ישנם גם קווי דמיון בין כללי אי-קבילות וחיסיון. אחד מהם נוגע לסוגיה בה עסקינן – יכולת ההתניה. בפסיקה נקבע ביחס לחיסיון החל על הליכי גישור כי הוא דיספוזיטיבי, קרי, ניתן לוויתור על ידי הצדדים לא רק בדיעבד, אלא גם מראש (ראו רע"א 4416/09 גבאי אדריכלות ובנין ערים בע"מ נ' א.רובין אדריכלים בע"מ, פסקאות 10-9 (3.9.2009) (להלן: עניין גבאי), וראו, ביחס להחלטה זו, חסיונות ואינטרסים, בעמ' 584; עניין לוי, בפסקה 8). באופן דומה, נהוג לראות באי-הקבילות החלה על הליכי הגישור ככזו החלה בין הצדדים לדיון, כך שאלו "יכולים להתנות על ראיה בלתי קבילה ולהסכים להגישה ובכך להכשירה" (חסיונות ואינטרסים, בעמ' 579). מהאמור עולה כי ככל שבהליכי גישור עסקינן, הרי שהגם שחלים עליו הן כללי אי-קבילות והן מוסד החיסיון היחסי יציר-הפסיקה, שניהם כפופים להסכמת הצדדים, הרשאים לא רק להסכים למחול עליהם בדיעבד, אלא גם לוותר עליהם מראש.

13.האם במקרה דנן ויתרו הצדדים מראש על המגבלות החלות על העברת מידע מהליך הגישור לבית המשפט בכל הנוגע למעמדה של חוות הדעת? בטרם אשיב על שאלה זו, אעיר, ממעוף הציפור, בנוגע למעמדו של הסדר הביניים בענייננו. בעוד שתקנות הגישור מסדירות אפשרות של מתן תוקף של פסק דין להסדר גישור (שהוא "התוצר הסופי" של הליך הגישור. ראו תקנה 9(א) לתקנות הגישור; בע"ם 8769/08 פלוני נ' פלונית, פסקאות י"ח-י"ט (31.12.2008) (להלן: עניין פלוני)), ועל כן הוא בר-אכיפה, הן אינן מסדירות מצב בו ניתן תוקף של החלטה להסדר ביניים בגישור. ואולם, שאלת מעמדם ואפשרות אכיפתם של הסכמים מסוג זה נידונה בהרחבה במסגרת רע"א 5273/19 אביבי נ' אסולין (19.12.2019) (להלן: עניין אסולין), שם נעשתה הבחנה בין הסכמי ביניים שנכרתו במסגרת הליך גישור שניתן להם תוקף של החלטה (כבענייננו), לבין הסכמי ביניים כאמור שלא ניתן להם תוקף כזה. בתמצית יבואר, כי אף ביחס למקרה האחרון – שהוא, מטבע הדברים, המקרה "החלש" יותר מבחינת ההצדקה למימוש רצונם של הצדדים – השופטת יעל וילנר ציינה כי "נראה כי אכיפה חוזית של הסכמי ביניים בגישור היא רצויה, אך זאת רק במקרים בהם הצדדים הסכימו באופן מפורש כי להסכם יהיה תוקף ומעמד אף מחוץ לחדר הגישור, וזאת אף אם הליך הגישור כולו לא יצלח" (ההדגשות במקור. שם, בפסקה 28). אומנם איני נדרש לשאלת אכיפתם של הסכמי ביניים שהושגו במסגרת הליך גישור במסגרת הבקשה שלפניי, אך לשיטתי, יש באמור לעיל כדי לשפוך אור על הדיון המשפטי באיזון הראוי שיש לערוך בין תכליותיו של הליך הגישור בכלל – וביניהם כללי אי-הקבילות והחיסיון החלים לגביו – לבין עקרונות יסוד מתוקף דיני החוזים, כפי שיפורט כעת (ויובהר כי שאלת קבילותם של הסכמי ביניים כאמור לא נידונה בעניין אסולין. ראו שם, בפסקה 33).

14.בענייננו, ההסכם הדיוני, שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, מתייחס באופן מפורש למעמדו ולתוקפו מחוץ להליך הגישור, בראש ובראשונה במסגרת ההסכמה לפיה אם הליך הגישור לא יצלח, תוגש חוות הדעת הסופית של המומחה לבית המשפט, כאשר תוקפה יהא כתוקפה של חוות דעת מומחה מטעמו (סעיף 7 להסכם הדיוני). לטעמי, בהסכמתם זאת הצדדים לא רק הביאו בחשבון כי בית המשפט ינהל דיוני הוכחות על סמך חוות הדעת שתוגש, במקרה שהליך הגישור לא יצלח – אלא אף התכוונו לכך באופן פוזיטיבי. במסגרת דיונים אלה, ברי כי הצדדים צפו שהמומחה ייחקר על טווח רחב של נושאים הנוגעים לחוות דעתו, אשר נתגבשה, הן מבחינה מהותית והן מבחינה פרוצדוראלית – במסגרת הליך הגישור ביניהם. בכך ויתרו הצדדים על מניעת חשיפתה של חוות הדעת של המומחה בפני בית המשפט, וזאת בין אם נראה בהסכמה זו חריג לחיסיון החל על הליכי גישור, ובין אם נראה בה חריג לכלל אי-הקבילות שבסעיף 79(ג) לחוק בתי המשפט. משעשו כן, ממילא נתנו הסכמתם גם לכך שבית המשפט יערוך בירור עובדתי – במקרה שיידרש לכך ולפי מיטב שיקול דעתו – הנוגע לחוות הדעת, ובכלל זאת, יידרש לשאלה האם היא "חוות דעת סופית" לפי סעיף 6 להסדר הדיוני. לשיטתי, לא רק שפרשנות זו מתיישבת עם השכל הישר וההיגיון הבריא, אלא היא אף עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד המקובלים בדיני החוזים: הן עם העיקרון הפרשני לפיו "זכות שהוענקה בחוזה כוללת גם את הזכויות הנלוות ההכרחיות למימושה וכן זכויות שמקובל לראות ככרוכות בזכות זו" (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 275-274 (2003). והשוו גם לניתוחה של פרופ' נילי כהן את פרשנות חוזה "ליטרת הבשר" במחזהו הידוע של ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה": נילי כהן משפטים ומילים – החיים בין משפט לספרות 17 (2022)); הן עם עיקרון תום הלב המחייב במשא ומתן חוזי כמו גם בהליך גישור (ראו תקנה 6(1) לתקנות הגישור; סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; וראו גם עניין אסולין, בפסקאות 25-24).

15.ומכאן להשגות המבקשת ביחס לקביעה כי ההליכים הקבועים בסעיף 6 להסדר הדיוני התקיימו ומשכך כי חוות הדעת שהוגשה במסגרת הליך הגישור איננה "חוות דעת סופית" במובנו של הסעיף האמור. כפי שעולה מהחלטתו של בית משפט קמא, מדובר בסוגיה הנטועה, רובה ככולה, בממצאים שבעובדה, ולא בכדי עיקרי טענות המבקשת בבקשה שלפניי נוגעות לבירור עובדתי זה. בהינתן הסכמת הצדדים לכך שבית המשפט יברר את העניין כמפורט לעיל, הרי שהפררוגטיבה המסורה לו בקביעות עובדתיות מסוג זה היא רחבה ביותר, לאור התרשמותו הישירה מהממצאים והעדים שהובאו בפניו, וכידוע, לא בנקל תתערב בה ערכאת הערעור (ראו מני רבים רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 15 (10.9.2017); רע"א 6595/22 י.ר אחים עזרא חברה לבניין בע"מ נ' הנאמן לביצוע הסדר נושים (6.12.2022)). החלטתו של בית המשפט קמא בענייננו מנומקת ומבוססת, ודומה כי במסגרתה נסקרו כלל טענותיה של המבקשת. כך, בית משפט קמא קבע כי פיצול חוות הדעת הייתה מוסכמת על ידי הצדדים, כי השאלות שנשלחו למומחה לקראת הפגישה מיום 27.10.2019 היו חלק מההסדר הדיוני שנקבע בסעיף 6 להסדר הדיוני, וכי המומחה נחקר על חוות דעתו במהלך הפגישה מיום 27.10.2019. בית המשפט ביסס את קביעותיו אלו על העדויות ששמע, על התכתבויות בין הצדדים ועל ממצאים עובדתיים נוספים. לאור האמור, לא מצאתי כי המקרה שלפניי נמנה עם המקרים החריגים שמצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.

16.לבסוף, סבורני כי אף דין הראש השלישי של טענות המבקשת להידחות, בהיותן מופנות כלפי החלטות דיוניות הנוגעות לניהול ההליך ולסדרי דין בהן, ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור. למעשה, נראה כי דין טענות אלו לדחייה שכן ההחלטות שהן תוקפות חוסות תחת צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו). את עמדתי בעניין תכליתו ומשמעותו של הצו הבהרתי ברע"א 3099/18 אברהם נ' קרן קיימת לישראל (21.5.2018) בזו הלשון:

[לצו] תכלית כפולה: ראשית, לשמר את הפררוגטיבה הניהולית של הערכאה המבררת בנושאים דיוניים-טכניים באופיים; שנית, להגן על ערכאת הערעור מפני ריבוי התדיינויות בעניינים שעלות בירורם כהליך ביניים צפויה לעלות על התועלת שתצמח מכך.

הגשמת תכליות הצו מחייבת כי בעניינים המנויים בו לא תינתן רשות ערעור, וזאת מבלי שיבחנו כלל השאלות האם להחלטה המותקפת עשויה להיות השפעה על תוצאות ההליך והאם מבחינה עניינית צדקה הערכאה המבררת בהחלטתה. אם תאמר אחרת – מה הועילו חכמים בתקנתם?

דברים אלה יפים גם לענייננו.

17.הצו מורה כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה "בעניין קביעה ושינוי של מועדי דיון ומועדים להגשת [...] סיכומים ותצהירים" (סעיף 1(1) לצו), וכן על החלטה "בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות [...]" (סעיף 1(6) לצו). בענייננו, כפי שציינה המבקשת בעצמה, מתן הוראה למשיבה להגיש תצהירים מטעמה בטרם שהגשתם נתבקשה מהמבקשת היא החלטה דיונית מובהקת הנכנסת בגדרי הצו (ראו רע"א 2868/12 פולק נ' Allianz Versicherungs AG, פסקה 9 (9.5.2012); רע"א 1583/22 חייט נ' סנסוליק בע"מ, פסקאות 8-7 (27.3.2022)). בהמשך לכך, זימון המומחה לדיון כעד מטעם בית המשפט חלף מתן אפשרות למשיבה לזמנו כעד מטעמה, לא רק שהוא מהלך מתבקש בנסיבות המקרה, אלא שהוא, כמו גם כל החלטה הנוגעת לאופן ניהול חקירת המומחה, חוסה תחת סעיף 1(5) לצו: "החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים [...]" (רע"א 6368/17 מייזלס נ' סמט, פסקה 19 (01.11.2017); רע"א 195/18 בן פורת נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ, פסקה 4 (23.1.2018); רע"א 7463/20 אובצ'ינקוב נ' סופר, פסקה 4 (10.12.2020)). לכן דינן של טענות המבקשת אף בעניין זה לדחייה.

18.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 2,500 ש"ח. בקביעת סכום זה על הצד הנמוך, הבאתי בחשבון את העובדה שלא נתבקשה תשובה.