רע"א 5071-23 רע"א 5071-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט ד' חסדאי) בת"א 45320-07-19 מיום 4.5.2023, בה דחה בית המשפט את בקשתו של המבקש למחוק סעיפים מכתב התביעה שהגישו המשיבים 2-1; למחוק את נספח 13 לכתב התביעה; ולמחוק סעיפים מהודעת צד ג' שנשלחה למבקש על ידי המשיבים 6-5.

הרקע לבקשה

2.ביום 18.7.2019 הגישו המשיבה 1 – חברת טיטאן בניה בע"מ (להלן: החברה) והמשיב 2 – מר שחר מזרחי, מנהל החברה (המשיבים 2-1 יכונו להלן יחדיו: היזם) תביעה כנגד המשיבים 9-3, שהיו במועדים הרלוונטיים בעלי זכויות בבניין שברחוב יהודה הלוי 123 בתל אביב (להלן בהתאמה: בעלי הדירות ו-הבניין).

עניינה של התביעה, בתמצית, הוא בטענות היזם כי בעלי הדירות הפרו הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 4.4.2013 (להלן: ההסכם). על-פי הנטען, מכוח ההסכם רכש היזם מבעלי הדירות את קומת הגג בבניין ואת הדירה המוצמדת לגג יחד עם מלוא זכויות הבניה, ובכלל זה את הזכויות לשימוש חורג לתוספות בנייה על הגג. בתמורה התחייב היזם לשלם לבעלי הדירות סכום של 1,800,000 ₪; לבצע בבניין עבודות שיפוץ, שימור וחיזוק; ולהתקין בבניין מעלית.

בתביעה נטען, בין היתר, כי בעלי הדירות חיבלו בהסכם, הפרו אותו ואף ניסו לסחוט מהיזם תמורות רבות נוספות מעבר למה שהוסכם בו. התנהגות זו של בעלי הדירות גרמה ליזם לנזקים כספיים בסך של 33,967,848 ₪, כשמטעמי אגרה הוגשה התביעה על סך של 20,000,000 ₪.

לאחר שהוגשה התביעה, הגישו חלק מהנתבעים הודעות צד ג' לגורמים שונים. בין היתר, הגישו המשיבות 6-5 הודעת צד ג' כנגד המשיב 3 – מר ירון דיסקין (הוא גם הנתבע 1 בכתב התביעה, להלן: ירון דיסקין), וכנגד בנו – הוא המבקש. לטענתן, אם ייקבע כי הן חייבות בתשלום כספים כלשהם ליזם, הן זכאיות לקבל מירון דיסקין ומהמבקש שיפוי או פיצוי בגין אותם הסכומים. זאת משום שהמעשים והמחדלים הנטענים בכתב התביעה בוצעו על-ידי ירון דיסקין; ולמעשה, חלק משמעותי מהם בוצע על-ידי בנו – המבקש.

3.במאמר מוסגר ולשם שלמות התמונה יצוין כי עובר לחתימה על ההסכם, ביום 14.5.2009, חתמו בעלי הדירות ביניהם על הסכם לפירוק שיתוף, שמטרתו הייתה לבצע חלוקה בעין של כל זכויות בעלי הדירות בדרך של רישום כבית משותף. הליך פירוק השיתוף עודו תלוי ועומד בבית משפט השלום בתל אביב יפו (ת"א 220202/02, להלן: הליך פירוק השיתוף).

במסגרת הליך פירוק השיתוף הגיש ירון דיסקין ביום 20.12.2015 בקשה לביטול ההסכם עם היזם; או לחלופין, בקשה כי בית המשפט יקבע שהקמת המעלית לא תפגע בדירתו (להלן: הבקשה לביטול ההסכם). בהחלטה מיום 13.2.2017 דחה בית המשפט (כב' השופטת ר' ניב) את הבקשה. ערעור שהגיש ירון דיסקין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א (ת"א) 44326-03-17) נדחה בהחלטה מיום 5.7.2018 (כב' סגן הנשיא השופט ש' שוחט, כב' השופטת י' שבח וכבוד השופט י' אטדגי).

בקשת המחיקה

4.ביום 15.11.2020 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה למחיקת סעיפים 60-59 מכתב התביעה; למחיקת נספח 13 שצורף לכתב התביעה (להלן: נספח 13); וכן למחיקת סעיפים 30-29 להודעת צד ג' ששלחו המשיבות 6-5 (הבקשה מיום 15.11.2020 תכונה להלן: בקשת המחיקה). בבקשת המחיקה נטען כי בסעיפים 60-59 לכתב התביעה מתוארים ניסיונות המבקש להגיע עם היזם לפשרה שתביא לסיום ההליכים המשפטיים; כי נספח 13 לכתב התביעה הוא עותק של "הצעת הפשרה", שהייתה אמור לשמש כבסיס לתחילת המשא ומתן בין הצדדים; וכי סעיפים 30-29 להודעת צד ג' מפנים לאותו הנספח. לגישת המבקש, מאחר שמדובר במסמכים ובמידע שהוחלפו בין הצדדים במהלך משא ומתן לפשרה, חל עליהם חיסיון. לכן, לא ניתן להציג מסמכים אלה כראיה בהליך משפטי, ויש להורות על מחיקתם מכתבי בית הדין.

5.היזם התנגד לבקשת המחיקה. לטענתו, נספח 13 אותו מכנה המבקש "הצעת פשרה", הוא למעשה ניסיון סחיטה, בו ניסה המבקש לקבל הטבות מפליגות בפרויקט נושא ההסכם. עוד נטען כי המבקש עשה שימוש בבקשה לביטול ההסכם שהגיש אביו כאמצעי סחיטה. הוא דרש מהיזם למלא אחר דרישותיו ולספק לו הטבות כספיות, ובתמורה הציע כי אביו יזנח את הבקשה לביטול ההסכם.

היזם הוסיף כי התביעה כלל לא הוגשה כנגד המבקש אלא כנגד ירון דיסקין, ולכן אין יריבות ישירה בין היזם לבין המבקש. כמו כן, בכתב ההגנה שהגיש ירון דיסקין במענה לתביעה, הוא ציין כי נספח 13 הוכן שלא על דעתו ושלא בידיעתו. לכן לא ניתן לקבוע שמדובר במשא ומתן בין הצדדים, והמבקש אינו זכאי לדרוש כעת את מחיקת הסעיפים מכתב התביעה. כן טען היזם כי נספח 13 גלוי לכל הצדדים מזה שנים, ועל כן אין כל בסיס לטענה כי חל עליו חיסיון.

6.המשיבות 6-5 התנגדו אף הן לבקשת המחיקה ככל שהיא נוגעת למחיקת הסעיפים מהודעת צד ג'. הן טענו כי המבקש מושתק בשלב זה מלטעון כי ניהל משא ומתן עם היזם. זאת, משום שבכתב ההגנה שהגיש במענה להודעת צד ג', הוא טען כי לא הייתה לו סמכות לנהל משא ומתן עם היזם – שכן הוא כלל לא היה צד להסכם. נוסף על כך, הן טוענות כי גם לו היה ניתן לראות את נספח 13 כמסמך שהוחלף במסגרת משא ומתן לפשרה, הרי שלא חל עליו חיסיון. זאת הן משום שהמבקש עצמו צירף את המסמך לכתב ההגנה שהוא הגיש במענה להודעת צד ג', והן משום שהוא היה גלוי לכלל הצדדים להליך מזה זמן רב.

בתשובה שהגיש המבקש, הוא דחה, בין היתר, את הטענות לפיהן המשא ומתן שניהל עם היזם היה "ניסיון סחיטה". עוד הוא טען כי היזם עצמו התייחס למבקש בכתב התביעה כצד רלוונטי. מכל מקום, בין אם המבקש פעל מטעם אביו ובין אם לאו – די בכך שנוהל משא ומתן במטרה להביא לסיום ההליכים המשפטיים, כדי לקבוע שנספח 13 והאמירות המתייחסות אליו חסויים.

החלטת בית משפט קמא

7.ביום 4.5.2023 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בבקשת המחיקה.

תחילה דן בית המשפט בטענת המשיבות 6-5 לפיה לאור טענות המבקש בכתב ההגנה להודעת צד ג', הוא מושתק מלטעון שקיים משא ומתן עם היזם. בית המשפט דחה את טענת ההשתק, וקבע כי בכתב ההגנה להודעת צד ג', המבקש טען מפורשות כי ניהל מגעים במטרה להגיע לפשרה עם היזם; וכי הציטוט מכתב ההגנה שהובא על ידי המשיבות 6-5 בהקשר זה הוא ציטוט חסר, וככזה – אפשר שיש בו ניסיון להטעות את בית המשפט.

לאחר שטענת ההשתק נדחתה, פנה בית המשפט לבחון את השאלה האם בין המבקש לבין היזם התקיים משא ומתן לפשרה שכתוצאה ממנו יש לקבוע כי על נספח 13 חל חיסיון; וכך גם על הסעיפים בכתב התביעה המתארים את הנסיבות בהן הוכן הנספח; ועל הסעיפים מהודעת צד ג' המפנים אליו. לצורך כך בחן בית המשפט את אומד דעת הצדדים וקבע כי זו מעידה שנספח 13 לא נועד לצרכי משא ומתן. זאת, בין היתר, לאור כך שהמבקש עצמו טען במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמו להודעת צד ג' כי הוא לא היה מוסמך לקבל החלטות בקשר עם ההסכם, וכי כל ההחלטות הסופיות היו של אביו – ירון דיסקין.

גם ירון דיסקין עצמו ציין בכתב ההגנה מטעמו כי הנספח הוכן על דעתו של המבקש, מבלי שהוא עצמו היה שותף לכך. יתרה מכך, מדבריו של ירון דיסקין בדיון שהתקיים ביום 30.10.2019 במסגרת הליך משפטי אחר (ה"פ 37002-06-19), עולה כי רק בשנת 2019 פנה אליו המבקש בבקשה להיות מעורב בהליכים המשפטיים המתנהלים בקשר עם הפרויקט וההסכם. בשים לב לכך שהנספח נושא את התאריך 12.3.2017 (קרי כשנתיים קודם לכן), יש קושי לקבל את הטענה לפיה כבר בשנת 2017 לקח המבקש חלק פעיל בניהול משא ומתן אל מול היזם.

לבסוף ציין בית המשפט כי גם בחינת אומד דעת היזם מלמדת כי לא היה מדובר במשא ומתן. זאת משום שהיזם לא ראה באותו המסמך "הצעת פשרה" אלא ניסיון לסחיטה. לאור כל האמור קבע בית משפט קמא כי נספח 13 לא הוכן במסגרת משא ומתן לפשרה. לכן, לא חל עליו חיסיון ואין סיבה להורות על מחיקתו או על מחיקתם של סעיפים המפנים או מתייחסים אליו מכתבי בית הדין.

על החלטה זאת הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

8.בבקשת רשות הערעור שב המבקש וטוען כי נספח 13 הועבר ליזם במסגרת משא ומתן לפשרה, ומשכך, הנספח כמו גם הסעיפים בכתב התביעה והסעיפים מהודעת צד ג' המפנים אליו – חוסים תחת החיסיון החל על הליכי משא ומתן שתכליתו לעודד צדדים לנהל מגעים לצרכי פשרה.

לטענת המבקש, בית משפט קמא שגה כשקבע כי המסמך שצורף כנספח 13 לא הועבר אל הקבלן והחברה במסגרת משא ומתן. לטענתו, המסמך נמסר על ידיו לקבלן במסגרת פגישה שתואמה מבעוד מועד, בה נקבע כי הצדדים ינסו לנהל מגעים לפשרה. אף מתוכנו של המסמך שצורף כנספח 13 עולה כי מדובר במסמך שהוכן במסגרת הליכי משא ומתן. כך, למשל, המסמך נפתח במילים "להלן מספר הצעות אשר לטעמי יכולות לאפשר לנו סיום הוגן של המאבק המשפטי" ומסתיים במילים "...גם אם הוגשה בקשה למחוזי לביטול ההסכם קיימת האפשרות להחלפתה בתביעה אחרת או ניתן לבטלה לחלוטין בהתאם לתוצאות המו"מ".

9.עוד התייחס המבקש לקביעת בית משפט קמא לפיה העובדה שהמבקש ציין בכתב ההגנה שהוא לא היה מוסמך לקבל החלטות ושהסמכות הייתה ונותרה של אביו – ירון דיסקין, מעידה על כך שלא הייתה באפשרותו לנהל משא ומתן. לשיטתו, מדובר בקביעה חסרת בסיס, משום שאין חולק כי ניתן לנהל משא ומתן באמצעות נציג, והעובדה שהוא ניהל משא ומתן כנציג בשמו של בעל הדין – ירון דיסקין, אינה מצדיקה הפקעה של החיסיון או קביעה כי לא מדובר במשא ומתן. המבקש הוסיף כי גם העובדה שירון דיסקין לא ידע על קיומו של הנספח בזמן אמת, אינה גורעת מהאפשרות שהמבקש ניהל בשמו משא ומתן במטרה לסיים את ההליכים המשפטיים.

10.לבסוף טוען המבקש כי היה על בית המשפט לבחון האם הנספח מקיים את ההגדרה הקבועה בדין ל"סחיטה באיומים". לגישתו, לו היה בית המשפט בוחן טענה זאת מבחינה מהותית, הוא היה מוצא כי אין מדובר בסחיטה באיומים כמשמעה בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). משכך, המסקנה המתבקשת היא שמדובר במשא ומתן, ולכן יש להורות על מחיקת הנספח והסעיפים המתייחסים אליו.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני סבורה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

12.סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי בית משפט זה ייעתר לבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי אם שוכנע "כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית. כך, בפרט כאשר מדובר בהחלטות דיוניות הנוגעות לאופן ניהול ההליך (ראו, מיני רבים: רע"א 867/17 פנינת הצומת בע"מ נ' ש. שלמה מכירת רכב (2000) בע"מ, פסקה 10 (22.3.2017); רע"א דוד צוקר ובניו חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' צוקר, פסקה 12 (1.1.2015); רע"א 8966/20 מוהנא נ' סולימאן, פסקה 9 (17.1.2021)).

13.אני סבורה כי המקרה שלפניי אינו נופל בגדר המקרים שבהם קיימת הצדקה לחרוג מהכללים האמורים ולהתערב בהחלטה הדוחה את בקשת המחיקה. כפי שיובהר להלן, נספח 13 אינו מסמך שחל עליו חיסיון, אלא לכל היותר ניתן יהיה לקבוע כי הוא אינו קביל; ולא ייגרם נזק למבקש או להליך אם הוא ייוותר בשלב זה כחלק מתיק בית המשפט כפי שקבע בית משפט קמא בהחלטתו.

בהתייחס לשאלת קבילותו של המסמך (ושל ההפניות אליו בכתבי הטענות), הרי שהכרעה ביחס לכך מחייבת – כפי שעולה מההחלטה – בירור של מספר שאלות עובדתיות שבית משפט קמא התייחס אליהן. מובן כי הכרעה סופית בשאלות הללו תוכל להתקבל רק לאחר שחומר הראיות במלואו יהיה מונח לפני בית המשפט (קרי – יוגשו תצהירים מטעם הצדדים ותתאפשר חקירה נגדית של המצהירים). לכן, הותרת הנספח וההפניות אליו בשלב זה בתיק בית המשפט לא תגרום לעיוות דין או לנזק בלתי הפיך – לא להליך ולא למבקש.

להלן אפרט בקצרה עניינים אלה.

חיסיון והעדר קבילות

14.יש להבחין בין המושגים "חיסיון" ו"קבילות". טענת המבקש היא כזכור כי יש להורות על מחיקת נספח 13 וההפניות אליו שכן מדובר במסמך שחל עליו חיסיון. אולם מסמך שהוכן בין הצדדים לצורכי פשרה אינו יכול, מעצם טבעו, להיות חסוי בפני אחד הצדדים לאותו משא ומתן (להבדיל מצדדים שלישיים). זאת מאחר שמסמך זה נמסר לאותו צד בעבר במסגרת המשא ומתן (ראו רע"א 2803/23 חברת כביש חוצה ישראל בע"מ נ' וולר, פסקה 34 (29.6.2023) (להלן: עניין כביש חוצה ישראל); יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים: הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 400-399 (2021) (להלן: עמית חסיונות)).

עם זאת, ככלל, מסמכים או אמרות שהוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לפשרה אינם קבילים. משמעות הדבר היא כי הם אינם יכולים לשמש כראיה במשפט המתנהל בין הצדדים. זאת בשל ההנחה לפיה כשמתנהל משא ומתן לפשרה, הצדדים לו עשויים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות שטמון בהם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, אם יחששו שוויתור כזה ישמש כראייה לרעתם בהליך המשפטי (ראו עניין כביש חוצה ישראל, שם; רע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה, פ"ד מז(1) 311, 334 (1993)). כלל "אי-קבילות" מופנה למעשה לבית המשפט, ומורה לו שלא לקבל כראיה מידע מסוים בהליך משפטי, בעוד שכלל ה"חיסיון" מקנה חסינות לבעל המידע מפני החובה לחשוף את המידע (ראו: רע"א 86/23 בלו מרבל בע"מ נ' רום גבס חיפוי וקירוי (1997) בע"מ, פסקה 11 (13.2.2023)).

15.טענות המבקש ביחס לנספח 13 ולסעיפים בכתבי הטענות המתייחסים אליו, יכולות אם כן להיות טענות של "אי-קבילות" ולא טענות של חיסיון. כל הצדדים בהליך נחשפו למסמך אף ללא קשר לצירופו כנספח לכתב התביעה: נספח 13 נשלח כזכור מטעם המבקש ליזם, לטענתו לצורך הליכי משא ומתן לפשרה; המסמך היה מוכר מזה זמן רב גם למשיבות 6-5; ויתרה מכך, המסמך אף צורף על-ידי המבקש עצמו לכתב ההגנה מטעמו להודעת צד ג' (באופן שעשוי כשלעצמו להשליך בנסיבות מתאימות על סוגיית הקבילות).

הותרת הנספח וההפניות אליו לא יגרמו לנזק בלתי הפיך או לעיוות דין

16.מאחר שמדובר כאמור במסמך שלכל היותר ניתן יהיה לקבוע כי הוא אינו קביל, הותרתו בשלב זה בתיק בית המשפט ודחיית ההכרעה לגבי קבילותו לשלב הבא של הדיון, לא תגרום נזק למבקש ואף לא לעיוות דין. החלטתו של בית המשפט נושא בקשת רשות הערעור היא החלטת ביניים שמבחינה אופרטיבית דחתה את הבקשה להוצאת הנספח מתיק בית המשפט ומחיקת ההתייחסות אליו מכתבי בית הדין.

17.כאמור, המסמך מוכר לצדדים כולם ולכן צירופו לכתבי בית הדין כשלעצמה איננה גורמת לנזק. יתרה מכך, ממילא אין די בצירוף הנספח לכתב התביעה כדי לקבוע כי המסמך הוא קביל וכי הוא יהווה חלק מחומר הראיות. מסמך הופך לקביל רק אם הוא מוגש כדין כראייה, ואין די לשם כך בצירופו לכתב בית דין. גם מבחינה זו לא ייגרם נזק מהעובדה שנספח 13 יישאר חלק מתיק בית המשפט ולא יוצא ממנו. למעשה, ככלל, כאשר שאלת קבילותם של מסמכים מחייבת בירור עובדתי, הותרת ההכרעה בסוגיה זו לאחר שלב ההוכחות היא בדרך כלל הדרך הנכונה והיעילה.

18.למעלה מן הצורך יובהר כי מסמכים ואמרות הנוגעים לפשרה לא יהיו קבילים בבית המשפט אם בית המשפט נוכח שאכן מדובר במסמכים ואמרות שהם פרי מגעים אמיתיים לפשרה בין הצדדים (רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פסקה 16 (27.6.2006). היינו, על הטוען לאי-קבילות להוכיח כי אכן היו מגעים אמיתיים בין הצדדים, וכי המסמך או האמרה היו חלק ממגעים אלה. זאת ניתן לבחון, בין היתר, על רקע התנהגות הצדדים ונסיבות העניין (עמית חסיונות, בעמוד 399; ע"א 440/75 זנדבק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 275-274 (1976)).

כפי שצוין גם לעיל, מהחלטתו של בית משפט קמא עולה כי לגישתו השאלה האם המסמך שצורף כנספח 13 מהווה חלק ממשא ומתן, כרוכה במספר הכרעות עובדתיות (בכלל זה ומבלי לקבוע מסמרות ביחס לרלוונטיות של כל אחת משאלות אלה – השאלה האם המבקש ניהל את המגעים עם היזם כשליח של ירון דיסקין; האם היה ירון דיסקין שותף להכנת הנספח; והאם היווה הנספח ניסיון לסחיטה). שאלות אלה הן שאלות עובדתיות שניתן יהיה להכריע בהן לאחר שבית המשפט ייחשף לחומר הראיות במלואו. לכן, מובן כי קביעותיו של בית משפט קמא ביחס לכך בשלב הנוכחי של הדיון – כאשר הוגשו לתיק כתבי בית הדין בלבד; ובטרם הוגשו תצהירי עדות ראשית והתקיימו חקירות – אינן הכרעות סופיות ומחייבות.

הקביעות העובדתיות בהתייחס לנסיבות עריכת נספח 13 והאם הוא היה חלק מהליכי משא ומתן לפשרה, יצטרכו ממילא להיבחן על ידי בית המשפט לאחר בירור הרקע העובדתי במלואו. רק בשלב זה יוכל בית המשפט לקבל החלטה המבוססת על מכלול הראיות (ראו: רע"א 6062/19 ברונר נ' ברונר פסקה 7 (4.3.2021)). גם מטעם זה אין לטעמי מקום להתערב בשלב זה בהחלטה, שכאמור משמעותה האופרטיבית היחידה היא הותרת הנספח בתיק בית המשפט והותרת ההפניות אליו בכתבי בית הדין; כאשר שאלת קבילותו של הנספח תיבחן – ככל שיהיה בכך צורך – בשלב הבא של הדיון.

19.סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אין בנסיבות המקרה דנן הצדקה למתן רשות ערעור ביחס להותרתו של נספח 13 והסעיפים המתייחסים אליו בתיק בית המשפט, וטענות המבקש ביחס לקבילות נספח 13 שמורות לו. משכך, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

משלא התבקשו תגובות, אינני עושה צו להוצאות.