רע"א 2803-23 רע"א 2803-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' מנדלבום) מיום 3.2.2023 בת"א 49635-03-21, בה הורה בית המשפט למבקשת לגלות מסמכים ספציפיים שהתבקשו על ידי המשיבים ולהשיב בתצהיר לחלק מהשאלות בשאלון שנשלח לה על ידי המשיבים; וכן דחה את טענות המבקשת להיעדר סמכות עניינית.

ההליך העיקרי והרקע לבקשה

1.עניינו של ההליך העיקרי בתביעה שהגישו המשיבים כנגד המבקשת – חברת כביש חוצה ישראל בע"מ, בה הם תובעים פיצויי הפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) בגין הפקעה של שתי חלקות בגוש 11540 שהיו בבעלותם – חלקה 187 וחלקה 146 (להלן: חלקה 187 ו-חלקה 146 בהתאמה; שתי החלקות יחד יכונו להלן החלקות). החלקות הופקעו על ידי המבקשת מכוח תת"ל 56, בהתאם להודעה שפורסמה ברשומות ביום 3.3.2020 לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, וזאת לצורך סלילת קו הרכבת הקלה חיפה-נצרת.

יצוין כי בשנת 2005 בוצעה על ידי מע"צ הפקעה נוספת משטחם של המבקשים, לטובת סלילת כביש 22 (עוקף קריות) (להלן: ההפקעה הקודמת ו-כביש 22, בהתאמה). במסגרת ההפקעה הקודמת הופקע שטח מסוים מתוך חלקה 145 בגוש 11540 (להלן: חלקה 145) הגובל בשטחה של חלקה 146. חלקה 187 היא למעשה יתרת השטח שנותר מחלקה 145 לאחר ההפקעה הקודמת. בגין ההפקעה הקודמת קיבלו המשיבים פיצוי על פי הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

2.תביעת המשיבים עוסקת בהפקעה הנוכחית. לטענתם, לאחר שהופקעה חלקה 146, העבירה המבקשת לידיהם חוות דעת שמאית מיום 3.12.2020 בה נקבע, בהסכמה, כי שווי כל מ"ר בחלקה שהופקעה הוא 400 ₪ (להלן: השמאות הראשונה). בהתאם, בגין הפקעת חלקה 146 ששטחה הכולל הוא 618 מ"ר, זכאים המשיבים לפיצוי בסך 247,000 ₪. המבקשת סברה כי מתוך סכום הפיצוי יש לקזז 33% בגין הפיצוי שקיבלו המשיבים על פי הסדר הפשרה כפיצוי בגין ההפקעה הקודמת, ולפיכך יש לשלם להם סכום של 165,624 ₪. בנוסף הציעה המבקשת למשיבים תוספת תשלום בגובה 15% כתמריץ עבור מסירת החלקות במועד המבוקש, וכן תוספת תשלום בגובה 10% כתמריץ עבור חתימה על טופס ויתור על תביעות בסוגיית גובה הפיצוי (להלן: כתב הוויתור).

המשיבים טענו בתביעתם כי בסופו של דבר המבקשת לא שילמה להם כל סכום שהוא, ובכלל זה את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת. זאת לשיטתם בשל סירובם לחתום על כתב הוויתור. כן הם טענו כי לא היה כל בסיס לדרישת המבקשת לקזז מסכום הפיצוי המגיע להם כעת את הסכומים ששולמו להם בעבר כפיצוי בגין ההפקעה הקודמת. זאת, משום שהוסכם ביניהם לבין השמאי מטעם המבקשת כי הסכום של 400 ₪ למ"ר כבר מגלם בתוכו את ירידת ערך החלקות לאור סלילת כביש 22 (במסגרת ההפקעה הקודמת). בהתאם לאמור עתרו המשיבים בתביעתם לחייב את המבקשת לשלם להם פיצויים בסך 247,200 ₪ בגין הפקעת חלקה 146, בתוספת 10% בגין מסירת הקרקע.

באשר לחלקה 187 טענו המשיבים בתביעה כי המבקשת לא שילמה להם כל סכום שהוא כפיצוי בגין ההפקעה. זאת בטענה לפיה במסגרת הפיצויים ששולמו להם בגין ההפקעה הקודמת, הם כבר זכו לפיצוי עבור כל השטח של חלקה 145 – הן השטח שהופקע בהפקעה הקודמת והן השטח שלא הופקע ושהפך לחלקה 187. בתביעתם דחו המשיבים את עמדת המבקשת לעניין זה. הם טענו כי כל ששולם להם במסגרת ההפקעה הקודמת הוא פיצוי בגין שטח של 406 מ"ר מתוך חלקה 145, ולא שולם להם כל תשלום עבור השטח שהוא כיום חלקה 187. לפיכך עתרו המשיבים בתביעתם לחייב את המבקשת לשלם להם גם פיצויים בגין הפקעת חלקה 187, בסך 186,400 ₪ (בנוסף על הפיצויים בגין הפקעת חלקה 146), בתוספת 10% בגין מסירת הקרקע.

בנוסף לפיצויי ההפקעה בגין הפקעת שתי החלקות נושא התביעה עתרו המשיבים בתביעתם לחייב את המבקשת לשלם להם ריבית על פי החוק בגובה של 5% לשנה; הוצאות לדוגמה; וכן את השווי של הפסד תוספת הוויתור על תביעות שהייתה אמורה להיות משולמת להם, ולשיטתם נמנעה מהם כתוצאה מכך שהמבקשת העלתה טענות לא חוקיות וחסרות בסיס.

3.בכתב ההגנה מטעמה טענה המבקשת כי לבית משפט קמא אין סמכות עניינית לדון בתביעה ככל שהדבר נוגע לחלקה 146. לשיטתה, מאחר שלא הושגה פשרה בינה לבין המשיבים, נותרה ביניהם מחלוקת שהיא שמאית או כספית גרידא, הנוגעת לגובה פיצויי ההפקעה שעליה לשלם בגין הפקעת חלקה 146. משמדובר במחלוקת כזאת, ועדת ההשגות במשרד המשפטים (להלן: ועדת ההשגות) היא הגוף היחיד לו מסורה הסמכות העניינית להכריע בסוגיה, בהתאם לסעיף 9א(א) לפקודת הקרקעות. לפיכך טענה המבקשת כי יש להורות על מחיקת התביעה ככל שהיא נוגעת למחלוקת בעניין חלקה 146.

לגופם של דברים, בנוגע לחלקה 146 טענה המבקשת כי הסכום של 400 ₪ למ"ר שנקבע במסגרת השמאות הראשונה, הוצע על ידיה למשיבים כחלק ממשא ומתן לפשרה. משהצעת הפשרה לא התקבלה על ידי המשיבים והמשא ומתן לא השתכלל להסכמה, ההצעה אינה מחייבת אותה יותר. כמו כן, מאחר שהמשיבים לא הגישו כל תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) בנוגע לנזק שנגרם להם בשל שינוי ייעוד הקרקע בחלקה 146, יש לחשב את הפיצוי המגיע להם לפי שווי הקרקע לאחר שינוי יעודה, קרי כקרקע המיועדת לדרך ותשתיות. בהתאם לחוות דעת שמאית מיום 23.6.2021 (להלן: השמאות השנייה), ערך הקרקע לפי יעוד זה הוא 27 ₪ למ"ר. עוד טענה המבקשת כי יש לקזז מסכום הפיצוי 33% בגין הפיצויים אשר שולמו למשיבים בעבור ההפקעה הקודמת. משכך, לכל אחד מהמשיבים מגיעים פיצויים בשווי 5,590 ₪ בתוספת ריבית והצמדה החל מהמועד בו פורסם דבר ההפקעה.

באשר לטענות המשיבים לעניין חלקה 187, טענה המבקשת כי לא מגיעה למשיבים כל תוספת פיצוי מעבר לפיצוי ששולם להם כבר בגין ההפקעה הקודמת. לגישתה, כל פיצוי נוסף יהווה התעשרות שלא כדין ותשלום עודף מכספי ציבור. ככל שייקבע כי למשיבים אכן מגיע פיצוי בגין הפקעת חלקה 187, הרי שלטענת המבקשת יש לקבוע את ערכה של החלקה המופקעת לפי יעודה כפי שאושר בתת"ל 56, קרי כחלקה המיועדת לתשתיות ודרך, בקיזוז הסכומים ששולמו בגין ההפקעה הקודמת.

לבסוף טענה המבקשת כי אין כל חובה בדין המחייבת אותה לשלם למשיבים תשלום נוסף בגין תמריצים כלשהם בנוסף על הפיצוי בגין ההפקעה. התמריצים ניתנים לשיטתה לפנים משורת הדין ובכפוף לשיקול דעתה.

הבקשה לעיון במסמכים ולמענה על שאלון

4.ביום 13.1.2022 הגישו המשיבים בקשה לחייב את המבקשת להמציא לידיהם מסמכים ספציפיים שגילויים התבקש, וכן להשיב בתצהיר לשאלות ספציפיות מתוך השאלון שנשלח לה. זאת, לאחר שלטענתם המבקשת לא העבירה לידיהם את המסמכים המבוקשים, ולא השיבה באופן מלא ומפורט לשאלות שהופנו אליה בשאלון.

בין היתר ביקשו המשיבים לקבל העתק של כל השומות שנערכו על ידי המבקשת או על-ידי מי מטעמה בקשר לחלקות 146 ו-187 ואשר טרם הומצאו על-ידיה; העתק של ההסכמות אליהן הגיעה המבקשת עם בעלי החלקות בגושים הסמוכים לגוש 11540 הנמצאות במרחק של עד 300 מטר מהחלקות (להלן: בעלי החלקות הסמוכות) ופירוט הסכומים ששולמו להם; פירוט ומסמכים של כל ההליכים המשפטיים שהתנהלו או מתנהלים מול בעלי החלקות הסמוכות; וכל מסמך הנוגע למדיניות המבקשת בהענקת תמריצים במסגרת פעילותה לקידום פרויקט הרכבת הקלה (להלן: מדיניות החברה).

באשר למענה בתצהיר לשאלון, ביקשו המשיבים כי בית המשפט יורה למבקשת להשיב באופן מלא ומפורט בין היתר על שאלות הנוגעות לשמאות הראשונה; לאופן חישוב הפיצויים ששילמה המבקשת לבעלי החלקות הסמוכות; לקיומו של הסכם שיפוי חלקי או מלא בין המבקשת לבין הרשות המקומית; להצעת הפשרה שהציעה המבקשת למשיבים בגין הפקעת החלקות; ולאופן חישוב שווי חלקה 146 בשמאות הראשונה. בבקשה טענו המשיבים כי המבקשת התחמקה עד כה ממתן תשובות ענייניות ומלאות לשאלות אלה.

כן טענו המשיבים כי המשא ומתן שהתקיים בין הצדדים אינו חסוי, ולכן חובה על המבקשת להשיב על השאלות העובדתיות הנוגעות לו ולמסור מסמכים הקשורים אליו.

5.בתגובתה מיום 10.3.2022 טענה המבקשת כי הבקשה לעיון במסמכים ולמענה על השאלון היא חסרת בסיס, וכי תכליתה היא להכביד על ההליך תוך שימוש לרעה בהליכים מקדמיים.

המבקשת אף התייחסה לדרישת המשיבים למסור לידיהם את השומות שנערכו על ידיה ביחס לחלקות 146 ו-187 לגופה. ככל שהדבר נוגע לחלקה 146 – נטען כי נערכו שתי חוות דעת שמאיות בלבד: השמאות הראשונה והשמאות השנייה. באשר לשמאות הראשונה, טענה המבקשת כי היא איננה קבילה מאחר שהיא הועברה למשיבים לצרכי משא ומתן בלבד. משכך, אסור היה למשיבים לצרפה לתביעתם והם אינם יכולים להגישה כראיה מטעמם. באשר לשמאות השנייה, נטען כי היא צורפה על ידי המבקשת לכתב ההגנה. לעניין חלקה 187 – נטען כי המחלוקת כלל לא הגיעה לבחינה שמאית, משום שכפי שפורט לעיל, התביעה לפיצויים בגין הפקעתה נדחתה על הסף על ידי המבקשת.

באשר לבקשת המשיבים להורות לה להשיב בתצהיר לשאלות הנוגעות למשא ומתן שניהלו הצדדים, טענה המבקשת כי על דברים שהוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לפשרה חל חיסיון. כן נטען כי מידע זה ממילא אינו רלוונטי להליך. בנוגע לבקשת המשיבים להורות לה להשיב על שאלות שמאיות מקצועיות, נטען כי אין מודל משפטי המאפשר להורות לנותן חוות דעת מקצועית מטעם בעל דין (שאינו בעל דין בעצמו) להשיב בתצהיר על שאלות הנוגעות לחוות דעתו. מקומן של שאלות אלה, כך נטען, הן בחקירה הנגדית.

בכל הנוגע לדרישת המשיבים לעיין במסמכים ולהשיב על שאלות בקשר להסכמי הפשרה עם בעלי החלקות הסמוכות וכן בקשר להליכים המשפטיים המתנהלים מולם, טענה המבקשת כי מידע זה אינו רלוונטי. זאת כיוון שהסכמים ונתונים אלה אינם משקפים את הפיצויים המגיעים לפי חוק למי שהופקע שטחו, אלא הם כוללים תוספות ותמריצים שונים במטרה לעודד את בעלי החלקות הסמוכות להגיע לפשרה, לוותר על הגשת תביעות ולפנות את הקרקע במועד. משכך, הם אינם מהווים אינדיקציה לגבי גובה הפיצוי המגיע למשיבים. כן נטען כי מסירת ההסכמים לעיון ומענה על שאלות ביחס אליהם תפגע בפרטיותם של בעלי החלקות הסמוכות; וכי מדובר בבקשה מכבידה שהיענות לה תדרוש הקצאת משאבים חריגים ומיוחדים.

לעניין הבקשה לעיין במסמכים הנוגעים למדיניות התמריצים של המבקשת ולהשיב על שאלות לגביה, נטען כי לאחר שהמשיבים בחרו לסרב להצעת הפשרה ולהגיש תביעה בעניין הפיצויים, מדיניות התמריצים של המבקשת – שמטרתה לעודד הסדרי פשרה – איננה רלוונטית עוד.

החלטת בית משפט קמא

6.בראשית החלטתו התייחס בית משפט קמא לטענת חוסר הסמכות שהעלתה המבקשת בכתב הגנתה. לעניין זה נקבע כי אמנם לוועדת ההשגות יש סמכות לדון במחלוקות שמאיות הנוגעות לגובה פיצויי ההפקעה בהתאם לסעיף 9א(א)(1) לפקודת הקרקעות, אך המחלוקת הניצבת בפניו בכל הנוגע לחלקה 146 אינה מחלוקת שמאית אלא מחלוקת משפטית-עובדתית. בית המשפט הדגיש כי המשיבים חוזרים וטוענים שהם אינם חולקים על שווי הקרקע כפי שנקבע בשמאות הראשונה, כך שאין מחלוקת בין הצדדים ביחס לגובה פיצויי ההפקעה שהיו אמורים להיות משולמים להם על בסיס ייעודה הקודם של חלקה 146.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת אם כן לשאלה האם סירובם של המשיבים לקיזוז הפיצויים ששולמו להם בגין ההפקעה הקודמת ולחתימה על כתב הוויתור, גורר את ביטול ההסכמה שהושגה ביניהם לעניין סכום הפיצוי שנקבע בשמאות הראשונה. בעוד שלטענת המבקשת התשובה לכך היא חיובית ויש לקבוע את סכום הפיצוי בהתאם לשמאות השנייה; המשיבים סבורים כי הם זכאים לקבל פיצוי על פי השמאות הראשונה, ללא הפחתות וקיזוזים ומבלי לחייבם לוותר על תביעות. משכך, ההכרעה במחלוקת בין הצדדים היא משפטית-עובדתית וככזו היא בסמכותו העניינית של בית המשפט.

בהמשך לכך, הבהיר בית המשפט כי מאחר שטענתם היחידה של המשיבים ביחס לשמאות השנייה היא כי שמאות זו עומדת בסתירה לשמאות הראשונה, הרי שככל שתתקבל טענתה העקרונית של המבקשת לפיה בהיעדר הסכמה מלאה בין הצדדים יש לקבוע את הפיצוי על בסיס השמאות השנייה, הוא יראה במשיבים כמי שאינם חולקים על ההערכה השמאית המופיעה בה.

7.לאחר דברים אלה, פנה בית המשפט לדון בבקשת המשיבים. באשר לעיון במסמך השמאות הראשונה ולמענה על שאלות הנוגעות למשא ומתן שהתקיים בין הצדדים בניסיון להגיע לפשרה, קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבל את טענת החיסיון שהעלתה המבקשת. זאת, משום שהיא עצמה פירטה את השתלשלות האירועים במהלך המשא ומתן בכתב ההגנה מטעמה, ומשכך יש לראותה כמי שוויתרה על כל טענה של חיסיון או אי-קבילות לגבי מידע זה.

בהקשר זה הוסיף בית משפט קמא כי ספק אם ניתן בכלל להחיל על המקרה דנן את כללי החיסיון והקבילות הנוגעים ברגיל למסמכים או תכתובות שהוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לפשרה. זאת, משום שהצעתה של המבקשת למשיבים לא הייתה הצעת פשרה שמטרתה לחסוך בהליכים משפטיים, אלא היא נועדה לשקף את הסכום שהיא סבורה שעליה לשלם בהתאם להוראות הדין. משכך, לא מתעורר החשש שמא השימוש שייעשה במסמכי המשא ומתן ירתיע את המבקשת מלהציע הצעות פשרה דומות בעתיד. לגישת בית המשפט, חזקה על המבקשת כי תמשיך לפעול לפי הוראות הדין בהגינות המחייבת חברה ממשלתית, ותציע גם בעתיד הצעות לתשלום פיצויי הפקעה על בסיס הסכומים שהיא סבורה כי ראוי לשלם.

על רקע זה, דחה בית המשפט את טענת המבקשת נגד הגשת השמאות הראשונה בהליך הנוכחי. כמו כן, חייב בית המשפט את המבקשת להשיב על שאלות בשאלון הנוגעות למשא ומתן שהתקיים בין הצדדים. עם זאת, ציין בית המשפט כי לנוכח הבהרת המבקשת כי אין בידיה שומות נוספות המתייחסות לחלקה 146 וכי לא נערכה עדיין שמאות ביחס לחלקה 187 – יש לדחות את בקשת המשיבים לקבלת שומות נוספות.

8.באשר למסמכים הנוגעים להסכמי הפשרה שערכה המבקשת עם בעלי החלקות הסמוכות, קבע בית משפט קמא כי יש לדחות את טענת המבקשת בתשובתה לבקשה לפיה מסמכים אלה אינם רלוונטיים. זאת, לאור הפרשנות הרחבה שניתנה בפסיקה למונח "רלוונטיות" ככל שהדבר נוגע להליכי גילוי ועיון. כן ציין בית המשפט כי טענת המבקשת בדבר ההכבדה שתיגרם לה הועלתה ללא כל פירוט או אסמכתא. הוא הוסיף כי בשים לב למספר החלקות המצומצם בו מדובר; לעובדה שכל הנתונים אמורים להיות מרוכזים בידי המבקשת; ולכך שמדובר בהפקעות שבוצעו בשנים האחרונות – לא אמור להיות קושי באיתור הנתונים והמסמכים הרלוונטיים.

בית המשפט אף התייחס לטענותיה של המבקשת לפיהן מסירת מסמכים כאמור תפגע בפרטיותם של צדדים שלישיים (קרי, בעלי החלקות הסמוכות), וקבע כי יש לקחת בחשבון שכלל תביעות פיצויי ההפקעה פתוח לעיון הציבור, וכל הסכם פשרה המקבל תוקף של פסק דין אינו חסוי במהותו. עם זאת, מאחר שיש במסירת המידע משום פגיעה מסוימת בזכותם של צדדים שלישיים, קבע בית משפט קמא כי המבקשת תעביר את המסמכים הרלוונטיים תוך השחרת פרטיהם המזהים של בעלי החלקות הסמוכות.

לעניין בקשת המשיבים לעיון במסמכים הנוגעים להליכים משפטיים שהתנהלו או מתנהלים מול בעלי החלקות הסמוכות, קבע בית משפט קמא כי מדובר בדרישה גורפת וכוללנית העולה כדי "מסע דיג" לא מוצדק. כמו כן, נקבע כי מדובר בדרישה מכבידה שיש בה לאלץ את המבקשת להקדיש מאמצים רבים לאיתור, מיון והערכה של כלל המסמכים. עוד נקבע כי ככל שמדובר במסמכים שהכינה המבקשת לקראת הליכים משפטיים תלויים ועומדים, הרי שחל עליהם חיסיון.

9.בכל הנוגע לעיון במסמכים ולמענה על שאלות לגבי מדיניות המבקשת בהענקת תמריצים, קבע בית המשפט כי יש להיעתר לבקשת המשיבים באופן חלקי. כך, נקבע כי סוגיית מדיניות המבקשת היא רלוונטית. זאת משום שלמבקשת, כחברה ממשלתית, יש כללים אחידים שנועדו לקדם את הפרויקט של הקמת הרכבת הקלה נצרת-חיפה, ושעל פיהם נקבעו תמריצים הניתנים לפנים משורת הדין. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין מקום לקבל את דרישת המשיבים לקבלת מסמכים הנוגעים לדרך בה אושרה מדיניות המבקשת, משום שבכתב התביעה לא הועלתה כל טענה "מנהלית" באופייה לעניין זה.

10.באשר לסירוב המבקשת להשיב על שאלות שמאיות הנוגעות לאופן קביעת שווי חלקה 146 בשמאות הראשונה, קבע בית משפט קמא כי כאשר השאלון מופנה לתאגיד, יכול כל עובד בו להשיב עליו בתצהיר, ועליו להצהיר לא רק מידיעותיו האישיות אלא גם על פי בירורים שעשה עם עובדי התאגיד. לכן, ומשעה שמדובר בשאלות עובדתיות ברובן, על המבקשת להשיב לשאלות הנוגעות לבסיס העובדתי ששימש את השמאי בקביעת שווי חלקה 146, גם אם הדבר יחייב אותה לפנות לשמאי מטעמה. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין לחייב את המבקשת להשיב על שאלה הנוגעת לשינוי שחל בשווי החלקה בהתאם למידת קרבתה לכביש, שכן הדבר ידרוש ממנה לערוך חוות דעת נוספת מטעמה.

11.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. יצוין כי בעקבות הודעת המבקשת לבית משפט קמא על כוונתה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור בבית משפט זה.

טענות המבקשת

12.המבקשת עותרת לביטול החלטת בית משפט קמא. לשיטתה, שגה בית משפט קמא – הן בקביעותיו לעניין הסמכות העניינית והן בקביעותיו ביחס לעיון במסמכים ולמענה על שאלות בשאלון.

13.ראשית, המבקשת טוענת כי לבית משפט קמא כלל אין סמכות עניינית לדון בשאלת גובה הפיצוי שישולם למשיבים בגין הפקעת חלקה 146. לגישתה, מאחר שאין בין הצדדים הסכמה אשר לגובה הפיצוי שישולם למשיבים, הרי שמכוח סעיף 9א(א)(1) לפקודת הקרקעות, הסמכות לדון במחלוקת נתונה לוועדת ההשגות או לשמאי מכריע. המבקשת טוענת כי שווי הקרקע שנקבע בשמאות הראשונה, לא נקבע בהסכמה בין הצדדים, אלא כחלק מחוות דעת בה נקבע גם כי יש לקזז מסכום הפיצוי את הסכום ששולם למשיבים בעבר בגין ההפקעה הקודמת. לשיטתה, ככל שהמשיבים סברו שנפלה טעות בסכום הפיצויים המופיע בשמאות הראשונה, היה עליהם לפנות לוועדת ההשגות. כן מוסיפה המבקשת כי בחירת המשיבים שלא לחתום על הסדר הפשרה הכולל, אינה מקנה להם את הזכות לכפות על המבקשת את הצעתה הקודמת.

14.בכל הנוגע להמצאת מסמכים הקשורים למשא ומתן שהתקיים בין הצדדים ולמענה על שאלות הנוגעות לו ובפרט למתן זכות עיון בשמאות הראשונה, טוענת המבקשת כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא – היא איננה מעלה טענת חיסיון, כי אם טענת אי-קבילות. בנוסף, היא טוענת כי לא ניתן לראותה כמי שוויתרה על טענת אי-קבילות בכך שצירפה מסמכים הקשורים למשא ומתן לכתב ההגנה מטעמה, שכן היא עשתה זאת רק משום שבכתב התביעה מסרו המשיבים פרטים מתוך המשא ומתן באופן מגמתי וחלקי, ובכך למעשה כפו גם עליה למסור פרטים ביחס לנושא זה. עוד היא טוענת כי מאחר שניתן להוכיח שהמגעים שהתקיימו בינה לבין המשיבים היו חלק ממשא ומתן אמתי לצורך פשרה, המסמכים והפרטים שהוחלפו במסגרתם אינם קבילים, ועליהם להישאר מחוץ לכותלי בית המשפט.

כן טוענת המבקשת כי מסמכים אלה, כמו גם השאלות המתייחסות למשא ומתן לפשרה, כלל לא רלוונטיים להליך הנוכחי. זאת משום שלבית משפט קמא אין כאמור סמכות עניינית להכריע בשאלת גובה הפיצוי שמוצע על ידיה בגין הפקעת חלקה 146.

15.באשר להחלטת בית משפט קמא לעניין המסמכים והשאלות הנוגעים לפשרות שהושגו עם בעלי החלקות הסמוכות, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כשקבע כי נתונים אלה הם רלוונטיים. לגישתה, הסכמי הפשרה שהושגו עם בעלי החלקות הסמוכות כוללים תמריץ ויתור על תביעות המשולם לפנים משורת הדין, ולכן אין בהם כל אינדיקציה לגובה פיצוי האמת שצריך להיות משולם למשיבים. כן טוענת המבקשת כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי המצאת הסכמי הפשרה שנחתמו עם בעלי החלקות הסמוכות לא יכביד עליה. לשיטתה, חיפוש המסמכים והשחרת הפרטים בהם מכבידים עליה לא רק מבחינה כספית, אלא גם מבחינת עומס העבודה הכבד המוטל עליה.

16.בדומה, סבורה המבקשת כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי המסמכים והשאלות הנוגעים למדיניותה ביחס להענקת תמריצים הם רלוונטיים להליך דנן. בהקשר זה, נטען כי בכך שהמשיבים הגישו תביעה לפיצויים, הם למעשה ויתרו על הצעת הפשרה שהוצעה להם, ובכלל זאת על התמריצים שהוצעו במסגרתה. לפיכך אין כל רלוונטיות למדיניות התמריצים שלה – שכן הם ניתנים לפנים משורת הדין, במטרה לעודד הסכמי פשרה.

17.באשר לשאלות בשאלון הנוגעות לאופן חישוב שווי חלקה 146 בשמאות הראשונה, טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי ניתן לכלול בשאלון שאלות המחייבות אותה לפנות למומחה מטעמה. לגישתה, אין מקור משפטי המאפשר לדרוש מנותן חוות דעת מקצועית מטעם בעל דין (שאינו בעל דין בעצמו) להשיב בתצהיר על שאלות הנוגעות לחוות דעתו. מקומן של שאלות אלה, כך נטען, הוא בחקירה הנגדית.

טענות המשיבים

18.המשיבים סומכים את ידיהם על קביעותיו של בית משפט קמא. בפרט הם דוחים את טענות המבקשת לפיהן אין הצדקה לדרוש ממנה לגלות מסמכים המכילים את מדיניותה לעניין הענקת תמריצים. לשיטתם מדובר במסמכים רלוונטיים, הן משום שבתביעתם הם מעלים טענה לפיה מדיניות המבקשת היא מקפחת ובלתי סבירה; והן משום שהחלקות נמסרו על ידיהם למבקשת במועד הנדרש ללא כל עיכוב, כך שלא ברור מדוע הם אינם זכאים לתוספת בגין פינוי הקרקע במועד. המשיבים זקוקים אם כן למסמכים המפרטים את מדיניות החברה כדי לבסס את טענותיהם כאמור.

19.כן טוענים המשיבים כי אין מקום לקבל את טענות המבקשת לעניין הדרישה להשיב בתצהיר על שאלות שמאיות הנוגעות לאופן חישוב שווי חלקה 146. לגישתם, מדובר בשאלות עובדתיות פשוטות, ולכן אין כל סיבה לא להעביר לידיהם את המידע.

20.באשר לטענות המבקשת לעניין היעדר הסמכות העניינית של בית משפט קמא ככל שהדבר נוגע לחלקה 146, טוענים המשיבים כי דינה להידחות. זאת, משום שהמבקשת כלל לא הגישה כל בקשה למחיקה או לדחייה על הסף של התביעה ככל שהיא מתייחסת לחלקה 146. כן נטען כי התביעה נוגעת גם לאכיפת ההסכמות בין הצדדים והיא אינה עוסקת רק בשאלת גובה הפיצוי בגין ההפקעה.

דיון והכרעה

21.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

22.ראשית אתייחס לשאלת סמכותו העניינית של בית משפט קמא לדון בשאלת הפיצוי שישולם למשיבים בגין הפקעת חלקה 146 ולטענות המבקשת בהקשר זה. כזכור, בבקשת רשות הערעור חולקת המבקשת על קביעת בית משפט קמא לפיה יש לו סמכות עניינית לדון במחלוקת הנוגעת לחלקה 146. לטענתה, מאחר שהמחלוקת בינה לבין המשיבים נסובה על שאלה שמאית, הרי שלפי סעיף 9א(א)(1) לפקודת הקרקעות, הסמכות להכריע בה שמורה לוועדת ההשגות, ולה בלבד.

23.אני סבורה כי אין מקום לשנות מהחלטתו של בית משפט קמא בהקשר זה. סעיף 9א(א)(1) לפקודת הקרקעות קובע כדלקמן:

על אף האמור בסעיף 9, הציע שר האוצר או מי מטעמו לבעל קרקע או לבעל זכות או טובת הנאה בקרקע (בסעיף זה – בעל הזכויות) פיצויים בעד זכויותיו בקרקע ובעל הזכויות חלק על סכום הפיצויים שהוצע לו, לא ייושב סכסוך בעניין סכום הפיצויים אלא בידי שמאי מכריע או בידי ועדת ההשגות בהתאם לבחירתו של בעל הזכויות בתוך 90 ימים מיום שהובאה ההצעה לידיעתו, ובהתאם להוראות סעיף זה.

אכן, מהוראת הסעיף עולה כי הסמכות להכריע במחלוקות הנוגעות לסכום פיצויי ההפקעה שישולמו לבעל קרקע שחלקתו הופקעה, ושמתעוררות עקב הצעה לפיצויים שהציע שר האוצר או מי מטעמו לבעל הזכויות בקרקע, נתונה באופן בלעדי לוועדת ההשגות או לשמאי מכריע (וראו גם: עע"מ 4846/20 פז חברת נפט בע"מ נ' יושב ראש מועצת שמאי מקרקעין, פסקה 9 (30.8.2022)).

עם זאת, סעיף 9א(א)(3) קובע כי:

הוראות סעיף זה יחולו רק על סכסוך בעניין סכום הפיצויים כאמור בסעיף 9 ואילו סכסוך באחד העניינים המנויים בסעיף האמור שאינו סכום הפיצויים, ייושב על ידי בית המשפט ויחולו לגביו הוראות סעיף 9.

המחוקק הבחין אפוא בין מחלוקות ביחס לסכום הפיצויים שהן בסמכות ועדת ההשגות לבין כאלה שהן בסמכות בית המשפט. מחלוקת לגבי פיצויי הפקעה עשויה להתייחס לשאלות שמאיות בלבד; לשאלות המערבות שאלות שמאיות ושאלות עובדתיות ומשפטיות; או לשאלות עובדתיות ומשפטיות בלבד.

מחלוקת שעניינה שאלות שמאיות-מקצועיות גרידא היא בסמכותה הייחודית של ועדת ההשגות, כפי שנקבע בסעיף 9א(א)(1). ועדת ההשגות היא ועדה מקצועית המורכבת משני בעלי מקצוע בתחום השמאות. כך עולה מסעיף 9א(ב) לפקודת הקרקעות הקובע כי הוועדה תמנה שלושה חברים: יו"ר שהוא עובד מדינה הכשיר להיות שופט בבית משפט שלום; השמאי הממשלתי הראשי או שמאי אחר מטעמו ובלבד שהוא עובד מדינה הרשום בפנקס שמאי המקרקעין חמש שנים לפחות; ושמאי מכריע שימונה בידי יושב ראש מועצת שמאי המקרקעין. מדובר אם כן בוועדה בעלת יתרון יחסי ברור בתחום השמאות, והיא יכולה לכן להכריע במחלוקות שמאיות אודות סכום הפיצוי בכלים שמאיים-מקצועיים.

מנגד, כאשר מדובר במחלוקת שכלל איננה נוגעת לשאלה שמאית, הסמכות להכריע בה אינה נתונה לוועדת ההשגות, אלא בית המשפט הוא בעל הסמכות העניינית לדון בה. כך עולה מסעיף 9א(א)(3). זאת מאחר שבבסיסה, מחלוקת כזו איננה מחלוקת על סכום הפיצויים אלא, למשל, על פרשנות ההסכמות בין הצדדים; על עצם הזכות לקבל את הפיצוי ועוד כיו"ב נושאים.

אינני רואה לנכון לחוות דעה במסגרת החלטה זו בשאלת הסמכות לגבי מקרים המערבים שאלות שמאיות עם שאלות עובדתיות ומשפטיות, שההכרעה ביחס לסמכות העניינית לדון בהם איננה הכרחית למקרה דנן.

24.לאור האמור לעיל, השאלה הדורשת הכרעה בענייננו היא אפוא האם יריעת המחלוקת ביחס לחלקה 146 כוללת מחלוקת שמאית הנוגעת לסכום הפיצויים שישולם למשיבים בגין הפקעתה; או שמא מדובר במחלוקת שאין לה היבטים שמאיים כלל, אלא היא נוגעת רק לסוגיות עובדתיות או משפטיות בלבד. כאמור, במצב כזה הסמכות להכריע בשאלה תהיה מסורה לבית המשפט. כפי שיפורט להלן, אני סבורה שבמקרה דנן מדובר במחלוקת מהסוג האחרון, קרי – מחלוקת הנוגעת לסוגיות עובדתיות או משפטיות שאין להן נגיעה להערכה שמאית.

בענייננו, אין מחלוקת כי המבקשת הציעה למשיבים פיצויים בגין ההפקעה הנוכחית. בתביעתם טוענים המשיבים כי לאחר שהופקעה חלקה 146, הם הסכימו להצעה שהוצעה להם על ידי המבקשת בהתאם לשמאות הראשונה, לפיה שווי כל מ"ר בחלקה הוא 400 ₪. עם זאת, הם חלקו על עמדת המבקשת לפיה יש לקזז מסכום הפיצויים את הסכומים ששולמו להם בגין ההפקעה הראשונה, וכן לא הסכימו לחתום על כתב הוויתור.

לגישתם, חרף היעדר הסכמתם לחלק מהרכיבים שנכללו בהצעת הפשרה שהציעה המבקשת, יש עדיין תוקף להסכמה לגבי שווי חלקה 146 כפי שהוא נקבע בשמאות הראשונה. המשיבים טוענים כי מכוח ההסכמה האמורה, ומאחר שמדובר במחיר הראוי שיש לשלם להם בעבור החלקות, יש לחייב את המבקשת לשלם להם פיצויים לפי שווי זה.

המבקשת טענה מנגד כי לאחר שהמשיבים סירבו להצעת הפשרה על מכלול רכיביה, הצעה זו איננה מחייבת אותה עוד, ולכן המשיבים אינם זכאים לפיצוי על פי השווי שהוערך בשמאות הראשונה. שווי זה הוצע, כך נטען, רק לצורכי פשרה, והוא אינו משקף את פיצוי האמת המגיע למשיבים לאור שינוי הייעוד של הקרקע.

25.מתיאור טענות הצדדים לעיל עולה אפוא כי המחלוקת ביניהם איננה מחלוקת שמאית הנוגעת להערכת שיעור הפיצוי לו זכאים המשיבים, אלא כפי שקבע בית משפט קמא – זוהי מחלוקת משפטית ועובדתית. בפרט מעלה המחלוקת את השאלה האם סירובם של המשיבים לחלק מרכיבי הצעת הפשרה של המבקשת, קרי לקיזוז הפיצויים בגין ההפקעה הקודמת ולחתימה על כתב הוויתור, מביא לביטול ההסכמות בין הצדדים לעניין שווי הקרקע שנקבע בשמאות הראשונה; או שמא יש לחייב את המבקשת בתשלום פיצויים בהתאם לשווי המוסכם בשמאות הראשונה חרף סירוב המשיבים לחלק מרכיבי הצעת הפשרה.

אכן, מטבע הדברים, ההכרעה במחלוקת זו צפויה להשפיע על סכום הפיצוי שישולם בסופו של דבר למשיבים בגין ההפקעה הנוכחית. עם זאת, אין מדובר כאמור במחלוקת שמאית ביחס לסכום הפיצוי, כי אם במחלוקת משפטית-עובדתית הנוגעת לתוקף ההסכמות בין הצדדים ולפרשנותן.

26.יתרה מכך, גם אם טענת המבקשת ביחס לשמאות הראשונה תתקבל, לא תהיה בין הצדדים מחלוקת שמאית. זאת מאחר שבית משפט קמא קבע בהחלטתו כי אם תתקבל עמדתה העקרונית של המבקשת לפיה בהיעדר הסכמה מלאה בין הצדדים לכל רכיבי הצעת הפשרה, לא יהיה תוקף להסכמה לפיצוי לפי השווי שנקבע בשמאות הראשונה, הרי שאז ייראו המשיבים כמי שאינם חולקים על השווי שנקבע בשמאות השנייה, ושווי הקרקע ייקבע לפי שמאות זו.

העולה מכך הוא כי בית המשפט אינו צפוי להידרש במסגרת ההליך שלפניו למחלוקות שמאיות הנוגעות לשווי הקרקע שבהתאם לו יש לקבוע את סכום הפיצוי הראוי, והוא יקבע את השווי לפי אחת משתי השומות כמות שהן: או לפי השמאות הראשונה או לפי השמאות השנייה, וזאת כנגזרת של הכרעתו בשאלה העובדתית-משפטית הנוגעת לתוקפן של ההסכמות בין הצדדים.

מטעמים אלה, לא ראיתי מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה יש לו סמכות עניינית לדון בתביעה ככל שהיא נוגעת לחלקה 146.

27.נוסף על כך, אני סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות גם באשר לסוגיית גילוי המסמכים והמענה על השאלות בשאלון מהטעמים שיפורטו להלן.

ככל שהדברים נוגעים להחלטת בית משפט קמא לחייב את המבקשת להשיב על שאלות בשאלון שנשלח אליה על ידי המשיבים – הרי שמדובר בהחלטה הנמנית עם סוג ההחלטות עליהן לא תינתן רשות ערעור, בהתאם לסעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). כיום יש לראות את ההוראה בסעיף זה כהפניה לפרק ט' בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (ראו: רע"א 1583/22 חייט נ' סנסוליק בע"מ, פסקה 6 (27.3.2022)). די בכך כדי להביא לדחיית טענות המבקשת לעניין זה. כן יודגש כי המבקשת הבהירה בבקשת רשות הערעור שהיא אינה מעלה טענת חיסיון ביחס לשאלות הנוגעות למשא ומתן לפשרה שהתקיים בין הצדדים, כך שאין אנו מצויים בגדרי החריג הקבוע בסיפא של סעיף 1(10) לצו בתי המשפט.

למעלה מן הצורך, אציין בקצרה כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשת כי לא היה מקום לחייבה להשיב לשאלות הנוגעות לאופן חישוב שוויה של חלקה 146 בשמאות הראשונה מהטעם שיהיה עליה לפנות לשמאי מטעמה כדי להשיב על שאלות אלה. השאלונים הנשלחים על ידי הצדדים בשלבים המקדמיים של הדיון מופנים לבעלי הדין בלבד. משכך, המבקשת היא אכן זו שאליה מופנה השאלון, והיא זו שתידרש, באמצעות מי מטעמה, להשיב עליו בהתאם לעמדתה ולפי מכלול המידע הידוע לה. לצורך כך לא חלה עליה חובה לפנות לשמאי. ככל שהמבקשת, באמצעות מי שישיב מטעמה, לא תוכל להשיב על השאלות – כולן או חלקן – יתכן שהמשיבים יבקשו להוסיף ולברר את התשובות במסגרת חקירה נגדית של השמאי.

28.בכל הנוגע להחלטת בית משפט קמא להורות למבקשת להעביר לעיונם של המשיבים מסמכים ספציפיים – הרי שמדובר בהחלטה המוחרגת מסעיף 1(10) לצו בתי המשפט. יחד עם זאת, כידוע, החלטות העוסקות בהליכי גילוי ועיון במסמכים הן החלטות המצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. משכך, תימנע בדרך כלל ערכאת הערעור מלהתערב בהן, ותעשה כן רק במצבים חריגים בהם ההחלטה אינה מתקבלת על הדעת, או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן (ראו, למשל רע"א 2960/22 פ.ד מלונאות בע"מ נ' מנו הולידייס בע"מ, פסקה 10 (11.7.2022); רע"א 1208/23 בק נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל, פסקה 7 (23.2.2023); רע"א 1533/23 א.מ גליל גרופ בע"מ נ' בון-תור בע"מ, פסקה 12 (23.3.2023) (להלן: עניין גליל גרופ)).

במקרה דנן אינני סבורה כי נדרשת התערבות כזו. עם זאת, למען הבהירות, אתייחס לטענות הצדדים ובכלל זה למסמכים המבוקשים ולמידע שהוחלף בין המבקשת לבין המשיבים במסגרת המשא ומתן לפשרה. בתוך כך אתייחס גם להבחנה בין המושגים "חיסיון" ו"אי-קבילות" בהקשר זה.

29.כזכור, המבקשת מעלה שתי טענות עיקריות: ראשית, היא טוענת כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי המסמכים שהמצאתם התבקשה – ובכלל זה המסמכים הנוגעים להסכמות שגובשו עם בעלי החלקות הסמוכות ולהליכים המשפטיים המתנהלים מולם; למדיניות החברה ביחס להענקת תמריצים; ולמשא ומתן שהתקיים עם המשיבים – הם רלוונטיים. שנית, היא סבורה כי בית המשפט שגה כשקבע כי ניתן להורות לה למסור מסמכים ופרטים הנוגעים למשא ומתן שהיא ניהלה עם המשיבים במסגרת הניסיונות לגבש הסדר פשרה לגבי הפיצוי שישולם להם בגין ההפקעה הנוכחית, שכן מדובר במסמכים שאינם קבילים. אתייחס לכל אחד משני הנושאים הללו בנפרד.

רלוונטיות המסמכים

30.מטרת העל של הליכי הגילוי והעיון היא חקר האמת בסכסוך בין הצדדים. לפיכך, תנאי בסיסי לגילוי ולעיון, הוא שהמסמך שיש לגלותו יהיה רלוונטי לזירת המחלוקת כפי שהיא נתחמה בכתבי הטענות. בעל דין אינו נדרש לגלות מסמך שאינו רלוונטי, ובית המשפט לא ייתן צו לגילוי או לעיון במסמך כזה (ראו עמית חסיונות, בעמ' 59).

יחד עם זאת, הפסיקה חזרה והדגישה כי נקודת המוצא בהתדיינות אזרחית היא גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי, וזאת במטרה לקדם את חקר האמת וכדי שההליך יתנהל ב"קלפים פתוחים" (ראו עניין גליל גרופ, פסקה 13; רע"א 2555/20 די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ נ' אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ, פסקה 17 (16.7.2020); עמית חסיונות, עמ' 59). לאור זאת, התפתחה בפסיקת בית המשפט גישה ליברלית ומרחיבה בנושא הרלוונטיות.

לפי גישה זו, הרלוונטיות האפשרית של מסמך מסוים אינה חייבת להיות ודאית. לעיתים, בעל הדין אינו יודע בשלב בקשת הגילוי ובטרם ראה את המסמך אם המסמך שאת גילויו ואת העיון בו הוא מבקש הוא אכן רלוונטי. לכן נקבע כי די להוכיח כי ישנו יסוד סביר לכך שלמסמך עשויה להיות רלוונטיות בהמשך ההליך, כדי שבית המשפט יורה על גילויו, וכי יש להכריע בשאלת הרלוונטיות ב"רוחב לב" ולא ב"יד קפוצה" (ראו רע"א 8761/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (20.1.2021); רע"א ;; רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 196 (2002); עמית חסיונות, בעמ' 60).

31.לאור האמור לעיל, ובשים לב לשיקול הדעת הרחב של הערכאה הדיונית בעניינים כאלה, אינני סבורה כי טענות המבקשת לעניין היעדר הרלוונטיות של המסמכים מצדיקות התערבות בהחלטת בית משפט קמא. כך למשל, גם אם לא ניתן לקבוע בשלב זה כי המסמכים הנוגעים להסכמות שהושגו עם בעלי החלקות הסמוכות יהיו רלוונטיים לשאלה שבמחלוקת בהליך דנן באופן ודאי, הרי שדי בכך שהם עשויים להיות רלוונטיים או לסייע, גם אם בעקיפין, למשיבים לבסס את תביעתם ואת עמדתם ביחס לפרשנות ההסכמות שלהם עם המבקשת, כדי להצדיק את גילויים.

ואכן, יתכן שיהיה במסמכים אלה כדי לשפוך אור על אופן ההתנהלות של המבקשת במתן פיצויים, באופן שעשוי להשליך על טענות המשיבים. כזכור, טענותיהם של המשיבים אינן נוגעות למחלוקת השמאית בין הצדדים, והתנהלותה של המבקשת עשויה להיות רלוונטית לפרשנות ההסכמה ביניהם, אם כי מובן שאינני קובעת מסמרות בנושא זה.

לפיכך טענותיה של המבקשת לעניין היעדר הרלוונטיות של המסמכים אותם הורה לה בית המשפט להעביר לעיון המשיבים – נדחות.

32.לשלמות התמונה אוסיף כי לא מצאתי גם ממש בטענת המבקשת לעניין ההכבדה שתיגרם לה מהמצאת מסמכים אלה. טענה זו, כפי שציין בית משפט קמא, הועלתה ללא פירוט וביסוס מספקים.

חיסיון או אי קבילות של מסמכים ומידע שהוחלפו במסגרת משא ומתן בין המבקשת למשיבים

33.כזכור, בית משפט קמא דחה את טענת המבקשת נגד הגשת מסמכים שהוחלפו בינה לבין המשיבים במסגרת המשא ומתן. הוא ציין כי המבקשת אינה יכולה לטעון כי המסמכים והמידע שהוחלפו בין הצדדים במסגרת המשא ומתן שהתקיים ביניהם, ובפרט השמאות הראשונה שהועברה למשיבים במסגרתו, הם חסויים, ובאותה נשימה לצרף מסמכים ונתונים מתוך המשא ומתן לכתב ההגנה מטעמה. לפיכך, נקבע כי יש לראות במבקשת כמי שוויתרה על כל טענה שעניינה חיסיון או אי-קבילות ביחס למידע ולמסמכים אלה.

עוד קבע בית משפט קמא כי הרציונל המצדיק חיסיון ואי-קבילות של מסמכים שהוחלפו במסגרת משא ומתן אינו חל במקרה דנן. זאת משום שחזקה על המבקשת, כחברה ממשלתית, כי תמשיך לפעול לפי הוראות הדין וההגינות המחייבות חברה כזו, ותציע גם בעתיד הצעות לתשלום פיצויי הפקעה על בסיס הסכומים שהיא סבורה כי ראוי לשלמם.

בבקשת רשות הערעור מחדדת המבקשת כי היא אינה טוענת לחיסיון של המידע והמסמכים הללו כי אם לאי-קבילותם. לגישתה, מאחר שמדובר במידע ובמסמכים שהוחלפו בין הצדדים במסגרת המשא ומתן, הם אינם קבילים ולא ניתן לעשות בהם שימוש בהליך.

34.ראשית יובהר כי מסמך שהוחלף בין צדדים במסגרת משא ומתן לפשרה שקדם להליך משפטי אינו יכול, מטבעו, להיות חסוי בפני אחד הצדדים למשא ומתן (בשונה מצדדים שלישיים). זאת, משום שהצד השני יודע על אודותיו ומכיר את תוכנו, שהרי הוא נשלח אליו בעבר (ראו עמית חסיונות, בעמ' 400-399).

עם זאת, המשפט הישראלי הכיר בכלל לפיו מסמכים או אמרות שהוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לפשרה אינם קבילים. זאת לאור ההנחה לפיה כשמתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עשויים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות שטמון בהם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שוויתור כזה ישמש כראייה לרעתם בהליך משפטי עתידי שעשוי להתנהל בין הצדדים (ראו ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה, פ"ד מז(1) 311, 334 (1993)). לפיכך, מתוך הרצון לעודד צדדים להגיע להסכמות ופשרות, הכיר המשפט באי-קבילותם של מסמכים כאלה, כך שהם לא יוכלו לשמש כראיה במשפט המתנהל בין הצדדים (ראו למשל רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פסקה 16 (27.6.2006) (להלן: עניין שירי)).

מהאמור לעיל עולה כי סוגיית החיסיון כלל אינה מתעוררת במקרה זה, ומשכך אין מקום לקבל את הטענה לפיה האמרות שהוחלפו בין המבקשת לבין המשיבים במסגרת המשא ומתן הן חסויות בפני המשיבים, ואין לקבוע גם כי המסמכים שהוחלפו ביניהם הם חסויים.

35.המבקשת יכולה לטעון כי המסמכים והאמרות שהוחלפו בין הצדדים במשא ומתן לפשרה אינם קבילים. אולם גם בהנחה שהמסמכים אינם קבילים, אין פירוש הדבר כי המבקשת רשאית להימנע מלמסור אותם לידי המשיבים במסגרת הליך גילוי המסמכים. זאת מאחר ש"קבילות לחוד וחיסיון לחוד". העובדה שמסמך אינו קביל, אין משמעותה כי הוא חסוי מפני הצד שכנגד (ראו למשל רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 64 (1995); עניין שירי, פסקה 17). יתרה מכך, לבעל הדין שכנגד עשוי להיות אינטרס לעיין בראיה גם אם לא יוכל להגיש אותה במשפט כחלק מראיותיו (ראו עמית חסיונות, בעמ' 392). לכן גם בהנחה שהמסמכים המבוקשים אינם קבילים, אין בכך כדי לשנות ממסקנתו של בית משפט קמא ביחס לגילויים ומתן אפשרות לעיין בהם. בשלב זה אין אפוא גם צורך לבחון את שאלת הקבילות, אשר תידון, ככל שיהיה בכך צורך, במהלך הדיון בתביעה לגופה.

לכן, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה על המבקשת למסור למשיבים מסמכים ולהשיב על שאלות בנוגע למשא ומתן שניהלו הצדדים במטרה להגיע לפשרה, ובפרט למסור להם את השמאות הראשונה. לאור האמור אין גם מקום להידרש לקביעת בית משפט קמא לפיה לא מתקיים במקרה דנן הרציונל לחיסיון מסמכים שהוחלפו במסגרת משא ומתן.

36.סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תמציא לידי המשיבים את המסמכים המבוקשים ותשיב בתצהיר לשאלות בהתאם להחלטת בית משפט קמא. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בגין בקשה זו בסך 5,000 ₪.