רע"א 5250/18 עופר פאר נ. ירדן צור

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח ) מיום 13.6.2018 בהפ"ב 18580-10-17, במסגרתו התקבלה בקשת המשיב לביטול פסק בוררות מיום 20.8.2017 שניתן על ידי הבורר עו" ד חיים קנת (להלן: הבורר ).

הרקע לבקשה

1.

בשנת 2015 הקימו הצדדים לבקשה שלפנַי (להלן: השותפים ) חברה שמטרתה הקמה וניהול של פאב ברמת גן (להלן בהתאמה: החברה ו- הפאב או העסק ). עבודות הקמת הפאב החלו ביולי 2016, אך תוך זמן קצר נתגלעו בין השותפים מחלוקות, והפאב שנפתח ביום 6.11.2016 נסגר כבר ביום 12.12.2016. כל אחד מהצדדים – המבקשים והמשיב – הפנה אצבע מאשימה אל עבר הצד האחר וייחס לו את האחריות לכישלון הפאב. הוראות הסכם ההקמה של החברה קובעות כי כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים יובא להכרעת בורר דן יחיד, ועל כן פנו הצדדים לדיון לפני בורר. בפתח הליך הבוררות הגישו המבקשים תביעה "לפירוק השותפות בחברה" ולחיוב המשיב לפצותם על כל נזקיהם, המסתכמים לכדי סך של 789,688 ש"ח. המשיב, מצדו, הגיש תביעה שכנגד בה תבע סכומים שונים, לרבות החזר השקעה ופיצוי בגין אובדן העסק, המסתכמים לכדי סך של 412,809 ש"ח.

2.

ביום 20.8.2017 ניתן פסק הבוררות. הבורר התייחס בפסקו למכתב שכתב בא-כוח המשיב לבנק ביום 13.12.2016, במסגרתו הורה לבנק כי אין לאשר כל משיכת כספים או חיוב כלשהו בחשבון החברה אלא אם ניתנה לכך הסכמה פרטנית מראש ובכתב של שלושת השותפים. מכתב זה נשלח בשל חשש המשיב מקיומם של אי סדרים בהתנהלות הכספית של החברה, והבורר קבע כי חשש זה היה מוצדק וכי לא היה מנוס בידיו של המשיב משליחתו. יחד עם זאת, הבורר מצא כי פנייתו של המשיב לבנק הייתה הגורם לקריסת הפאב. על כן, הורה הבורר למשיב לפצות את המבקשים על אובדן מלוא השקעתם בחברה (סך של 220,000 ש"ח) ועל אובדן העסק שהקימו (סך של 100,000 ש"ח). כן חייב הבורר את המשיב לשלם למבקשים את המשכורות שטרם שולמו להם (סך של 25,500 ש"ח), 45% מהוצאות חיסול חובות הפאב (סך של 16,962 ש"ח) ואת הוצאות הבוררות (37,206 ש"ח). למול זאת, הבורר דחה את התביעה שכנגד של המשיב זולת זיכויו בסך של 1,024 ש"ח. עוד יצוין כי ביום 18.9.2017 נתן הבורר "פסק בורר – תוספת", במסגרתו, בין השאר, הועלה התשלום בו חויב המשיב עבור הוצאות חיסול חובות הפאב לסך של 39,991 ש"ח.

3.

המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות בהתבסס על העילות הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4), 24(5), 24(6) ו-24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ). במסגרת הבקשה טען המשיב כי פסק הבוררות כולל סתירות מהותיות באשר לתקינות פעולות הצדדים ובאשר לחלוקת האחריות, אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת; כי הבורר לא התייחס לראיות מהותיות שהונחו לפניו, ובכללן מכתב שכתב מבקש 1 לשותפיו ביום 4.12.2016, קרי כשבוע לפני שליחת מכתב המשיב לבנק, במסגרתו הוא הודיע על סיומה של השותפות בחברה; כי הבורר הוציא "פסק בוררות – תוספת" בו הוסיף חיובים כספיים על המשיב, באופן החורג מהסמכויות המוקנות לו בסעיף 22 לחוק הבוררות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

ביום 13.6.2018 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שבח ) על ביטול פסק הבורר. בית המשפט מצא כי נפלו בפסק הבוררות מספר פגמים. ראשית, פסק הבוררות לוקה בסתירות פנימיות ובקביעות שאינן מתיישבות זו עם זו. כך, מחד גיסא קבע הבורר כי משלוח המכתב על ידי המשיב הוא המעשה המזיק שחולל את הנזק, ומאידך גיסא קבע כי משלוח המכתב לבנק היה מוצדק וכי לא היה מנוס בידיו אלא לעשות כן. וכך, פעם אחת קבע הבורר כי המכתב היה הגורם העיקרי לקריסת העסק, פעם שנייה קבע כי אשמו של המשיב היה בבחינת אשם תורם בלבד, ופעם שלישית קבע שהנושאים באשם התורם הם המבקשים ולא המשיב. סתירות אלה, כך נקבע, אשר אינן ניתנות ליישוב במשתמע מפסק הבוררות, מקימות את העילה הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, שעניינה היעדר הכרעה של הבורר באחד העניינים שנמסרו להכרעתו.

5.

שנית, הבורר ייחס למכתב שנשלח לבנק ביום 13.12.2018 את הסיבה העיקרית לכישלון הפאב, שעה שהפעילות בפאב כבר הופסקה יום קודם לכן. נקבע כי מועד

שליחת המכתב בעל חשיבות מכרעת לעניין, וככל שהוא נעלם מעיני הבורר, יש בכך כדי להקים את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק שעניינה היעדר מתן הזדמנות לבעל דין להביא ראיותיו. לעומת זאת, ככל שמועד שליחת המכתב לא נעלם מעיני הבורר והוא סבר שהתוצאה אליה הגיע מתחייבת גם בהינתן שהמכתב נשלח לאחר שהפאב נסגר, יש בכך כדי להקים את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(6) לחוק שעניינה היעדר הנמקה של הבורר.

6.

שלישית, הבורר לא התייחס בפסקו לראיה נוספת שהובאה מטעם המשיב והיא מכתב ששלח מבקש 1 ביום 4.12.2016 למשיב ולמבקש 2, בו הוא הודיע כי קיים מחסור במזומנים לחברה וככל שלא יוזרם ההון החסר הפאב ייאלץ להיסגר ביום 9.12.2016. על יסוד מכתב זה טען המשיב כי ממילא התכוון מבקש 1 לסגור את הפאב. נקבע כי המדובר בטענה רצינית, אשר אף אם אין לקבלה, היא ראויה להתייחסות, ומשכך קמה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. בית המשפט ציין כי כל האמור מעלה חשש לעיוות דין, ומשכך אין מקרה זה נופל בגדרו של סעיף 26 לחוק הבוררות המאפשר לבית המשפט לדחות בקשת ביטול, על אף קיומה של עילת ביטול, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין כאמור. עוד נקבע כי אין להשיב את הפסק לבורר בהתאם לסעיף 26(ב) לחוק הבוררות, שכן נוכח התיקונים הנדרשים במסד הנתונים עליו נסמך עיקרו של פסק הבוררות, אשר יש בהם פוטנציאל להשליך על התוצאה הכוללת, יש להורות על ביטולו.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנַי.

טענות המבקשים

7.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט עת הורה על ביטול פסק הבוררות. ראשית, לא קיימת כל סתירה בפסק הבוררות. לעניין ההצדקה לשליחת המכתב על ידי המשיב, הבורר סקר את נסיבות המקרה סקירה מקיפה ומצא כי המשיב אכן סבר סובייקטיבית כי ישנם אי סדרים בחשבון הבנק של החברה ולכן שלח את המכתב. יחד עם זאת, הבורר מצא כי מבחינה אובייקטיבית שליחת המכתב הייתה שגויה, והמשיב יכול היה לפעול בדרך חלופית. לפיכך, אין סתירה בקביעות הבורר. לעניין האשם התורם, בית המשפט המחוזי קרא באופן שגוי את דברי הבורר כפי שהובאו בפסקו, שכן הבורר קבע כי הסיבה שעמדה מאחורי שליחת המכתב היא יכולה להיחשב כאשם תורם, אך לא עצם שליחת המכתב. לפיכך, גם בעניין זה אין סתירה בקביעות הבורר.

8.

שנית, בית המשפט שגה בקבעו כי הבורר התעלם מהעובדה שהמכתב שכתב המשיב נשלח יום לאחר סגירת פעילות הפאב. שכן, בנוסף למכתב מיום 13.12.2016, המשיב עצמו שלח מכתב דומה לבנק כבר ביום 12.12.2016, אשר קיבל ביטוי מובהק בפסק הבורר. יתרה מכך, אף בהתעלם מהמכתב מיום 12.12.2016, נפלה שגיאה בקביעתו של בית המשפט המחוזי. שכן, הבורר הבחין בפסקו בין המועד שבו נסתיימה פעילות העסק לבין המועד שבו קרס העסק. כך, העסק אמנם הפסיק לפעול ביום 12.12.2016, אולם הפסקה זאת הייתה אמורה להיות הפסקה זמנית בלבד. ברם, בשל מכתבו של המשיב לבנק העסק קרס וההפסקה הזמנית הפכה לקבועה. משכך, לא קיימת כל סתירה בין מועד שליחת המכתב למועד סגירת הפעילות.

9.

שלישית, משעה שקבע הבורר כי מכתב המשיב לבנק הוא שגרם לקריסת העסק, כלל לא היה צורך להתייחס למכתב מבקש 1 מיום 4.12.2018. כל מטרתו של מכתב זה הייתה להזהיר את המשיב ולהוביל לכך שהעסק דווקא ימשיך לפעול. ולראיה, העסק המשיך לפעול גם לאחר שליחת המכתב ואף נערכו מגעים בין הצדדים בעניין. משמע, המכתב לא נגע לסגירת העסק. כך גם סבר הבורר ולכן לא התייחס אליו בפסקו. משכך, ומשעה שמדובר בראיה שאינה משמעותית, לא ברורה קביעתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה. רביעית, שגה בית המשפט משקבע כי המקרה אינו נופל בגדרו של סעיף 26 לחוק הבוררות. אין ולא יכול להיגרם עיוות דין בהותרת פסק הבורר על כנו שעה שהבורר קבע באופן חד-משמעי כי מקור הנזק והאחריות למצב העסק רובצים לפתחו של המשיב. כמו כן, סעד של ביטול פסק יש ליתן כמוצא אחרון, ובענייננו ברי כי מדובר בסעד מרחיק לכת.

10.

המבקשים סבורים אפוא כי בנסיבות המתוארות לעיל יש מקום ליתן רשות ערעור. לטענתם, הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום להם אי-צדק ועיוות דין משוועים, שכן נשלל מהם הסעד אשר ניתן להם במסגרת הליך תקני ומנומק בשל שגגה של בית המשפט. המקרה דנן מעורר תחושת צדק כה חזקה המצדיקה מתן רשות ערעור גם בנסיבות שאינן באות בגדרי הכלל. כמו כן, התערבות בית משפט זה נדרשת על מנת שלא יפגע מוסד הבוררות כפי שעוגן בדברי המחוקק ובפסיקה.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב.

12.

התערבות שיפוטית בפסק בוררות היא צרה ומוגבלת, וככלל יעדיף בית המשפט ליתן לו תוקף על פני ביטולו ( רע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית , פסקה 10 (6.5.2018) ; רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ''ד נז(6) 605 , 616 (2003)). יחד עם זאת, ביטול פסק בוררות כשלעצמו אינו מצדיק מתן רשות ערעור והתערבות של בית משפט זה (רע"א 758/08 האוסף חברה לשירותים בע"מ נ' עיריית אופקים , פסקה 32 (15.4.2008)). רשות ערעור בעניין כגון דא תינתן, כידוע, במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין ( רע"א 4453/18 דעדוש נ' אגודת גורן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ , פסקה 10 (15.7.2018); רע"א 2911/18 חביב נ' גרון , פסקה 13 (30.4.2018); רע"א 9600/17 רשף נ' רשף , פסקה 12 (15.4.2018)). המקרה שלפנַי אינו נופל בגדר מקרים אלה.

13.

הבקשה שלפנַי אינה מעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, והמבקשים אף אינם טוענים לכך. הבקשה מבוססת בעיקרה על הטענה כי הכרעתו של בית המשפט רצופת שגיאות ועל כן גורמת למבקשים "עיוות דין" ומעוררת "תחושת צדק כה חזקה המצדיקה מתן רשות ערעור". אלא שעיון בפסק הבוררות מעלה מסקנה שונה. ואבהיר.

14.

בניגוד לטענת המבקשים, לא מצאתי בפסק הבוררות ולו התייחסות אחת למכתב מיום 12.12.2016, לא לתוכנו ולא לעצם קיומו. המבקשים מבססים טענתם לעניין זה על כך שפעם אחת מתייחס הבורר למכתב שנשלח על ידי המשיב עצמו ופעם אחרת מתייחס הבורר למכתב שנשלח על ידי בא-כוחו של המשיב , אולם אין בידי לקבל זאת. תמים דעים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה משעה שהבורר תלה את הסיבה להפסקת פעילות ולקריסת העסק במכתב המשיב מיום 13.12.2016 ולא למכתב מיום 12.12.2016, יש חשיבות מכרעת לעובדה שפעילות העסק הופסקה עובר למועד שליחת המכתב מיום 13.12.2016. משכך, מוטב היה להתייחס למכתב במפורש, או ליתן הסבר אחר למסקנה כי אין השפעה לפער הזמנים המתואר. אף לא מצאתי בפסק הבורר כל עיגון לטענת המבקשים להבחנה בין מועד סיום פעילות העסק לבין מועד קריסת העסק. להיפך, נמצא כי אף הבורר עצמו התייחס במקרים מסוימים למועד הפסקת הפעילות ולמועד קריסת העסק כמקשה אחת. כך למשל, בהזדמנות אחת ציין הבורר כי "אין ספק, כי פועלו של ירדן [המשיב] בעצם שליחת המכתב לבנק וסירובו לשחרר את הכספים מהבנק לאחר מכן , היו הגורם

לנפילה ועצירת העסק ..." (עמ' 24, שורות 18-17).

15.

משכך, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט כי יש בשתיקת פסק הבוררות לעניין זה כדי להקים את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות (וראו לעניין זה: רע"א 5546/13 אחים שגראוי ייזום ובניה בע"מ נ' ועקנין , פסקה 7 (22.8.2013); רע"א 1407/09 Michraz 95 Reakty Ltd.

נ' שרם , פסקה 14 (22.6.2009)), או למצער את זו הקבועה בסעיף 24(6) לחוק.

16.

זאת ועוד, אין ממש בטענת המבקשים לפיה לא היה צורך לדון במכתבו של מבקש 1 מיום 4.12.2018. משעה שהמכתב נשלח עובר למועד שליחת מכתב בא-כוח המשיב לבנק מיום 13.12.2018, ומשעה שצוין בו כי במצב הדברים הנתון העסק ייאלץ לסגור את שעריו ביום 9.12.2018, לא ניתן לומר באופן חד-משמעי שהוא חסר השפעה על השתלשלות האירועים. שתיקת פסק הבוררות באשר למכתב זה מעוררת גם היא קושי, ואף אם יש ממש בטענות המבקשים באשר לנפקות המכתב, היה מקום ליתן לכך ביטוי בפסק הבוררות. בהיעדר התייחסות כאמור, מקובלת עליי הכרעת בית המשפט המחוזי כי גם בכך יש כדי להקים את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות.

17.

הנה כי כן, אף בהתעלם מהסתירות שמצא בית המשפט המחוזי בפסק הבוררות, לא נפלה טעות במה שפורט לעיל. עוד יש להזכיר כי בית המשפט לא הכריע במחלוקת לגופה ולצדדים פתוחה הדלת לנקוט בהליכים חדשים האחד כנגד השני.

משכך, ובראי ההלכה לפיה טענת עיוות דין אינה מתקבלת כדבר שבשגרה ( רע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' קטן , פסקה 12 (12.4.2016)) ו רשות ערעור מטעמים של תחושת הצדק תינתן במשורה (ראו: רע"א 2530/12 ברקוביץ נ' שגיא , פסקה 8 (6.5.2012); רע"א 8164/09

ש.י.א. אור למיסוי בע"מ נ' ביטון , פסקאות ה-ו (19.1.2010); והשוו: בע"מ 3984/15 פלונית נ' פלוני (13.9.2016); רע"א 9623/05 אבו קוטב נ' אגודת האבות המרוניטים ביפו (16.5.2006) ), אין מקום ליתן רשות ערעור במקרה דנן.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.