רע"א 2530/12 מנחם ברקוביץ נ. שגיא אורי

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.2.2012 (ע"א 53040-06-11, סגנית הנשיאה, כב' השופטת ש' וסרקרוג ), אשר בגדרו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 6.4.2011 (ת"א 8291-08-08, סגן הנשיא א' סלאמה ).

תמצית גרסאות הצדדים והליכים קודמים

2.

המבקש, המתגורר בכפר ביאליק ומשמש כקבלן עבור האגודה השיתופית כפר ביאליק, והמשיב, חבר באגודה ותושב הכפר, מסוכסכים ביניהם מזה זמן, מסיבות שאינן נוגעות לענייננו. בבית משפט השלום התבררו שתי גרסאות שונות בתכלית לתקרית שהתרחשה בין השניים ביום 26.6.2008. לפי הנטען בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום על ידי המשיב, ביום האירוע נסעו המשיב ואחד מעובדיו (להלן: העובד ) ברכבו של המשיב למתחם "מרכז המזון" בכפר ביאליק. לאחר שנכנסו למתחם, המבקש (שלטענת המשיב היה שותף לניסיונות שונים לפגוע בו בעבר), אשר עבד על פיגום במתחם, ירד מן הפיגום והתנפל על הרכב. הוא תקף את הרכב בעזרת אבנים גדולות אשר גרמו לריסוק חלק משמשות הרכב, ותוך שהוא מונע מן המשיב לצאת ממנו. לבסוף, כשהמשיב הצליח להניע את רכבו ולהתרחק, השליך המבקש לעבר הרכב אבנים אשר ניפצו גם את השמשה האחורית. בכל מהלך האירוע, קילל המבקש את המשיב ואיים עליו. בעקבות האירוע, תבע המשיב מהמבקש סכום של 52,495 ש"ח בגין הנזק שנגרם לרכב לפי חוות דעת שמאי, שכר טרחת שמאי, חיוב חדר מיון, גרירת רכב, הפסד השתכרות של המשיב ושל העובד, הוצאות ועגמת נפש.

3.

המבקש, לעומת זאת, הציג גרסה שונה בתכלית. לטענתו, המשיב מתנכל לו מזה זמן על רקע עבודתו עבור האגודה השיתופית עמה מסוכסך המשיב. לגרסתו, ביום האירוע הוא ניגש לרכב על מנת להזהיר את המשיב מכך שמתבצעות עבודות בנייה בגובה ועליו להתרחק מהאזור. מכיוון שלא נענה על ידי המשיב, התקשר לשיטור הקהילתי, ואז החל המשיב בנסיעה פראית לאחור תוך שניסה לפגוע במבקש ואף עלה עם אחד מגלגלי הרכב על כף רגלו הימנית. כשהמשיב ניסה להמשיך ולפגוע עם רכבו במבקש, קפץ המבקש על הרכב ועשה שימוש באבן להגנה עצמית ובתוך כך פגע בשמשות הרכב.

להשלמת תיאור הרקע למעשים, יש לציין שמספר ימים קודם לאירוע, ביום 23.6.2008, התפרץ המבקש לחצר המשיב בעת שנערכה שם פגישה עסקית בה נכחו המשיב, העובד ושני אחרים, והאשים אותו בגניבת שרשרת. לטענת המשיב, המבקש התנפל עליו תוך איומים על גופו וחייו, בטרם סולק על ידי האנשים שנכחו במקום. בגין אירוע זה הגיש המשיב תלונה במשטרה. המבקש טוען כי תקרית זו התרחשה לאחר שקודם לכן באותו היום ראה את המשיב משתהה ליד השער של "מרכז המזון", ומכיוון שהמשיב מתנכל לו מזה זמן, דיווח לשיטור הקהילתי על נוכחותו במקום. לאחר מכן, כשהמבקש ואחד מעובדיו ביקשו לעזוב את המקום, נוכחו שנעלמה השרשרת המשמשת לנעילת השער, והסיקו, לאור הנוכחות הדלה במקום, כי המשיב הוא שהעלים אותה. על כן, ניגש לביתו של המשיב כשהוא כעוס, דרש את המנעול והשרשרת שנעלמו, והתרה במשיב לבל ימשיך "לעשות לו צרות".

4.

בית משפט השלום קבע, כי נמצאו סתירות מהותיות בגרסאותיהם של המשיב והעובד. נוכח מכלול עדויות ההגנה והתביעה, נפסק על-ידו כי מעשיו של המבקש היו התגוננות מפני שימוש בכוח שלא כדין מצד המשיב, והתקיימו כל יסודות ההגנה העצמית שבסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לפיכך, נדחתה תביעת המשיב. בית משפט השלום לא מצא לנכון לחייב את המשיב בהוצאות על אף דחיית תביעתו.

5.

המשיב ערער על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וחייב את המבקש לפצות את המשיב בסכום של 33,571 ש"ח (לאחר שהפחית 15% עקב אשם תורם של המשיב), בצירוף הוצאות בסך 15,000 ש"ח.

בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה דנן קיימת הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, כיוון שאלו אינם מתיישבים עם כלל חומר הראיות, ולשיטת בית המשפט לא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות שיקולי הגיון. לאחר ניתוח הממצאים העובדתיים, קבע בית משפט קמא, כי בית משפט השלום שגה בכמה מקביעותיו העובדתיות. נקבע כי המבקש הוא שיזם את התקרית ללא התגרות מצד המשיב וכי חומר הראיות אינו עולה בקנה אחד עם גרסת ההגנה העצמית שהעלה המבקש. בתוך כך, קבע בית המשפט כי עדויותיהם של העדים שהעידו למבקש כוללות סתירות שונות ואי התאמה לראיות אחרות, ולא ניתן לקבוע ממצאים על פיהן, לבטח לא כאלו המחזקים את גרסת המבקש. בית המשפט המחוזי גם ניתח בפירוט את יסודות טענת ההגנה העצמית לפי סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין והגיע למסקנה כי זו אינה עומדת למבקש. לצד זאת, בית המשפט ייחס למשיב אשם תורם בשיעור של 15%, כיוון שידע שהמבקש עובד ב"מרכז המזון" ולמרות אמירות המבקש בתקרית שאירעה כמה ימים קודם לכן, לא נמנע מלהגיע לאתר.

בקשת רשות הערעור

6.

המבקש מבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא בהתערבותו בממצאים עובדתיים חד-משמעיים שקבע בית משפט שלום, אשר נסמכו על התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים. התערבות זו הובילה, לשיטת המבקש, לשורה של טעויות וקביעות שגויות של בית המשפט.

במסגרת זאת, פורש המבקש שורה ארוכה של השגות וטענות על קביעותיו השונות של בית משפט קמא. מבלי להיכנס לפרטי פרטים, לשיטת המבקש בית משפט קמא ניתח את העדויות באופן מגמתי, תוך שהוא מגמד או אפילו מתעלם מסתירות בעדותו של המשיב, בעודו קובע, שלא בצדק, שישנן סתירות בעדויות ההגנה. בית המשפט שלל בכמה עניינים את גרסת המבקש, בניגוד מובהק לחומר הראיות החד-משמעי ולקביעות המהימנות של בית משפט השלום, ותוך הסתמכות מוגזמת על נימוקים תיאורטיים העוסקים בשאלה מהי הפעולה שהגיוני היה לעשותה (נטען כי בית המשפט שם עצמו במקומו של המבקש או של עדי הראייה מטעמו). בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט ייחס חשיבות יתר לכך שהמבקש ירד מן הפיגום כדי לגרום למשיב לעזוב את המקום, שעה שהיה עליו לייחס חשיבות דווקא לעצם הופעתו של המשיב במתחם ולנסיעתו הפראית.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות, אף בלא שתידרש תשובת המשיב.

8.

הלכה היא שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת אך ורק כשהבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מתוצאות הסכסוך המשפטי בין הצדדים ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)) . המקרה שלפני אינו כזה, ובא כוחו של המבקש אף לא טען אחרת. הטענות שהועלו, הן העובדתיות והן המשפטיות, הן נקודתיות לסכסוך הנדון, ואינן מעלות שאלות כלליות. בהתאם, אפילו אם נכונות טענותיו של המבקש, ואכן שגה בית משפט קמא בניתוחו ובקביעותיו (ואיני קובע זאת), עדיין אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור (להרחבה בנושא ראו רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (לא פורסם, 26.5.1996); ח' בן-נון, הערעור האזרחי, עמ' 319 (2004); ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 186 בעמ' 181 (להלן: תורת הפרוצדורה האזרחית )). נכון הדבר, "כי קיימים מקרים נדירים ביותר שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו, לחרוג מהכללים, לתת לאינטרס הפרט משקל גדול יותר מכפי שמקובל בבקשות מהסוג הנדון, ולתת למבקש רשות לערער" ( תורת הפרוצדורה האזרחית , סעיף 187 בעמ' 182; וכן ראו רע"א 9623/05 אבו קוטב נ' אגודת האבות המרוניטים ביפו (לא פורסם, 16.5.2006)), אולם אינני סבור כי המקרה שלפני הוא מקרה שכזה. טענותיו של המבקש כי בית משפט קמא התערב בצורה מוגזמת בממצאי עובדה תוך שהתעלם מקביעותיו של בית משפט השלום, ככל שיש בהן ממש, מצביעות לכל היותר, לשיטת המבקש, על שגיאה לכאורה מצד בית המשפט המחוזי, אך לא על הלכה מוטעית או שאלה משפטית כללית שמתעוררת ( ראו תורת הפרוצדורה האזרחית, סעיף 185 בעמ' 180). כמובן שעצם העובדה שערכאת הערעור הסיקה מן העובדות מסקנות הפוכות לאלו שהסיקה הערכאה הדיונית לא מהווה סיבה ליתן רשות ערעור.

9.

למעלה מן הדרוש, לאחר בחינת עובדות המקרה והכרעתו של בית המשפט המחוזי, סבורני כי התוצאה אליה הגיע אינה בלתי סבירה ואף מסתברת יותר ממסקנת בית משפט השלום לפיה עומדת למבקש טענת הגנה עצמית. מפסק דינו המנומק לעילא ולעילא של בית המשפט המחוזי, עולה, כי הגיע למסקנותיו לגבי השתלשלות האירועים, היקף הנזק, ומידת האשם של כל אחד מן הצדדים לתקרית, לאחר בחינה מעמיקה ומדוקדקת של העדויות השונות בתיק. בית המשפט הסביר היטב מדוע היתה הצדקה להתערב בממצאי בית משפט השלום, ותמך את ממצאיו-שלו בשיקולי הגיון ושכל ישר. אכן, מדובר היה באירוע מהיר וסוער. לבעלי הדין יש יריבות קודמת ומרה. קיומן של סתירות, כשלעצמן, אינו דבר בלתי צפוי בנסיבות אלה. משכך, הראייה הכוללת של האירוע והפעלת שיקולי ההיגיון המאפיינים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי היו במקומם. כאמור, גם אם יש ממש בחלק מטענות המבקש ובהשגותיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וגם אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת בנוגע לקביעות מסוימות בפסק הדין, ואינני סבור כך, אין זה מצדיק ליתן רשות ערעור. פרטי האירוע נבחנו לפני ולפנים על ידי שתי ערכאות ואין מקום להמשיך את ההתדיינות גם בערכאה זו.

10.

הבקשה נדחית. מכיוון שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.