רע"א 8164/09 ש.י.א. אור למיסוי בע"מ נ. לאון ביטון ואח'

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיאה ארד, סגן הנשיא חשין והשופט סובל) מיום 16.9.09 בתיק ע"א 3308/09, בו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ברקלי) מיום 19.4.09 בתיק א' 8109/05.

ב.

המבקשת היא חברה העוסקת במתן שירותי חשבונאות וייעוץ כלכלי. המשיבים הם קבוצת בעלי מניות בחברת שארל מלונאות בע"מ. בשנת 2005 הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה נגד המשיבים לשכר טרחה, בסדר דין מקוצר. התביעה התבססה על "הסכם חוב שכר טרחה" (מיום 16.3.05; להלן ההסכם ) בו התחייבו המשיבים לשלם למבקשת שכר טרחה בשיעור מינימלי של 100,000 דולר. ביום 19.4.09 קיבל בית משפט השלום את התביעה, ודחה את טענת המשיבים לגבי אי התקיימות חלק מתנאי ההסכם, ואת טענות ההונאה שהעלו נגד המבקשת. תביעה שהופנתה לצדדים אחרים נדחתה.

ג.

ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי התקבל ביום 16.9.09. בית המשפט התייחס לקשיים בגירסת המבקשת, אך בסופו של יום קיבל את הערעור, בנימוק שלא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 4 להסכם, והוא "שיא (המבקשת - א"ר) תמציא למשפחת ביטון אישור כי שכר הטרחה כולל בתוכו שכ"ט ע"פ הסכם עם עו"ד בן פורת יורם". מטעם אחרון זה נדחתה התביעה.

ד.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, ובצדה בקשה להוספת ראיה חדשה - תצהיר של עו"ד בן פורת, המאשר כי שכר הטרחה לפי ההסכם אכן כולל את שכרו. בין היתר נטען, כי בית המשפט המחוזי ביטל את חובם של המשיבים משל מעולם לא רכשו שירותים מהמבקשת, ונטען כי יש לאפשר למבקשת לרפא את הפגם שעליו הצביע בית המשפט המחוזי באמצעות קבלת התצהיר. נטען, כי מדובר בעיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 3497/98 רזין נ' המגן, חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם); רע"א 9623/05 אבו קוטב נ' אגודת האבות המארוניטים ביפו (לא פורסם)). סוף דבר, המבקשת עותרת להורות על קבלת הראיה החדשה ועל השבת פסק דינו של בית משפט השלום על כנו, ולחלופין להורות על השבת התיק כולו לבית משפט השלום.

ה.

לאחר העיון לא אוכל להיעתר למבוקש. המדובר בבקשה שעיקרה עובדתי וכמובן ממוקד במחלוקת הצדדים, ובכגון דא אין ככלל מקום לרשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, במקרים חריגים נשקלת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שאינה עומדת בכללים המקובלים, כדי למנוע עיוות דין:

"ייתכנו מקרים - אף כי חריגים - שבהן ראוי יהיה ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי גם בנסיבות שאינן באות בגדרי הכלל. כותב ד"ר ש' לוין ( תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד , סעיף 187 בעמ' 182(כיום במהדורה שניה מ-2008 סעיף 186 בעמ' 216-א"ר)), כי 'קיימים מקרים נדירים ביותר שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערעור מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו לחרוג מהכללים, ולתת לאינטרס הפרט משקל גדול יותר מכפי שמקובל בבקשות מהסוג הנדון, ולתת למבקש זכות ערעור'" (עניין אבו קוטב ; ראו גם רע"א 6858/06 מדינת ישראל נ' אבו שקיר (לא פורסם)).

ואמנם, בעניין אבו קוטב התקבלה בקשת רשות ערעור, בעיקר על מנת לאפשר דיון בראיות חדשות; באותו מקרה מדובר היה בראיות שהיו בידי הצד שכנגד, שהתנהלותו, כך דומה, לא היתה בתום לב דוקא; ובראיה נוספת, שעניינה פסק דין אחר שניתן נגד אותו צד שכנגד.

ו.

ברם, במקרה הנוכחי - כך דומה - בית המשפט המחוזי פיקפק בגרסת המבקשת מעיקרה:

"בית משפט קמא סבר... שיש לדחות את טענת המערערים (המשיבים - א"ר) לפיה המשיבה לא נתנה שירות ולא השיגה חסכון במס כלשהו ולכן אין היא זכאית לשכר טרחה.

קביעה זו לדעתנו איננה נקייה מקשיים, ומעוררת שאלות לא קלות בכל הנוגע להתנהלותו של אלקובי (הבעלים של המשיבה - א"ר). זאת במיוחד בשים לב למועדים שבהם נחתמו המסמכים השונים ולסמיכותם למועד שבו עמדו המערערים להפסיד את מניותיהם, וכן לנוכח הקשיים המצויים בקביעת בית משפט קמא לפיה עלה בידי המשיבה להוכיח כי העניקה לחברת שארל שירותים מקצועיים כפי שנטען בתצהירו של אלקובי. יחד עם זאת, איננו רואים צורך להכריע בשאלות אלו, שכן לדעתנו דין התביעה להידחות מטעם אחר..." (עמ' 4).

בניגוד לתמונה העולה מן הבקשה, אין מדובר איפוא בתביעה מוכחת לשכר טרחה, שפגם טכני הביא לדחייתה - ולא ניתן לומר, שהוכחת התקיימותו של התנאי (ככל שהגשת תצהיר בשלב זה אכן ממלאת אותו) מחייבת את השבת פסק דינו של בית משפט השלום על כנו (בגלגול שני של ערכאת ערעור). ועוד נזכיר, כי הפגם שבאי הוכחת התקיימותם של תנאי ההסכם הוא באחריותה הבלעדית של המבקשת (בשונה מעניין אבו קוטב ), וכי הטענה בדבר אי ההוכחה נטענה כבר בבית משפט השלום - אלא שזה הזכירה "בפסק דינו אך לא דן בה" (כלשון בית המשפט המחוזי). אין מדובר איפוא בטענת הגנה שעלתה לראשונה בבית המשפט המחוזי, ולא נצפתה מראש. בנסיבות, לא ראיתי מקום לקבלת הראיה החדשה, ולהשבת התיק לערכאה הדיונית. לא אביע דעה באשר לאפשרות לתביעה חדשה שאליה נדרשה המבקשת (סעיף 46 לבקשה ואילך).

ז.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.