רע"א 6130/98 חברה קבלנית לבנין ירושלים תשד"מ בע"מ נ. ר.א.מ. מהנדסים קבלני

המבקשת היתה צד לחוזה לבניית פרויקט מגורים ברכס שועפט. על-פי החוזה, התקשרה המשיבה 2, שזכתה במכרז לבניית הפרויקט, באמצעות המשיבה 3, עם המשיבה 1 כ"קבלן", ועם המבקשת כ"חברה משכנת".

סעיף 66(א) לחוזה קבע כי:

בכל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים בכל הקשור הכרוך והנובע מהוראות החוזה לרבות בקשר להחלטות העמותה ו/או האדריכל ו/או המפקח ו/או החברה המשכנת המוגדרות כסופיות בהסכם זה, יהיה כל אחד מהצדדים זכאי לפנות לבורר מוסכם.

עוד נקבע כי הבורר יהיה משוחרר מהוראות סדרי הדין ולא יהיה חייב לנמק את פסקו.

במהלך ביצוע הפרויקט התגלעו בין הצדדים לחוזה מחלוקות ונפתחו הליכי בוררות. בשלב ראשון הושג הסדר פשרה בין הצדדים שאושר כפסק בוררות. בשלב שני הגישו המשיבות 2 ו3- והמבקשת תביעה משותפת נגד הקבלן (המשיבה 1) בנושאים של פיגור בבניה, אי המצאת ערבות לביצוע, ודרישות תשלום בלתי מוצדקות והקבלן הגיש תביעה שכנגד לתשלום סכומים ולסעדים נוספים, שכולן התאחדו להליך אחד בפני הבורר.

לאחר שהתקיימו 70 ישיבות, ונרשמו למעלה מ3000- עמודי פרוטוקול ניתן פסק הבוררות. הבורר, השופט בדימוס עורך הדין חיים שפירא, פסק בין היתר:

אני מחייב את 3 המזמינות [המשיבות 2 ו3- והמבקשת ד.ד.] יחד ולחוד לשלם לר.א.ם. [המשיבה 1 ד.ד.] סך של 6,485,106 ש"ח ...

משכך, פנו המשיבות 2 ו3- והמבקשת לבית-המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבורר או לחלופין לתקן טעויות בו. בקשתה של המבקשת הסתמכה על שתי עילות: הראשונה, חריגה של הבורר מהסמכות שהוקנתה לו בחוזה - עילה לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות תשכ"ח1968- (להלן: חוק הבוררות). זאת, מאחר ועל-פי החוזה תפקידה של המבקשת הינו של מפקחת בלבד ואין הוא מקים לה חיובים כלשהם או יריבות כלשהי כלפי הקבלן (המשיבה 1). מכאן, שהחוזה לא הסמיך את הבורר לקבוע למבקשת חיובים הנוגעים רובם ככולם לתשלום שכרו של הקבלן מהמזמינות (המשיבות 2 ו3-). והשניה, אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות - עילה לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות - מאחר והמבקשת לא נכחה בדיוני הבוררות ולא הוזמנה לשלב הסיכומים בבוררות.

בית-המשפט המחוזי (השופט משה גל) דחה את בקשת המבקשת בשתי העילות. בית-המשפט קבע, כי הטענה הנוגעת להעדר הסמכות לחייב את המבקשת בתשלומים שנקבעו בפסק נוגעת לשיקול-הדעת של הבורר ולא לסמכותו. מכל מקום, מאחר והבורר לא נימק את פסקו, לא ידוע מה מקור החיוב של המבקשת, וייתכן שמקורו בכך שהבורר סבר שמעורבותה של המבקשת חרגה מזו של מפקחת בלבד, או שהחוזה שונה תוך כדי התנהגות כך שהמבקשת הפכה למעורבת יותר בפרויקט. בית-המשפט אף מצא אינדיקציות לכך בכתבי הטענות של הצדדים. לחילופין, קבע בית-המשפט כי המבקשת היתה מנועה מלטעון טענת חוסר סמכות בשל העדר יריבות עם הקבלן, כיוון שהיא עצמה היתה בין התובעות נגד הקבלן בהליך הבוררות, וכיוון שלא העלתה טענה זו במהלך הבוררות. בנוגע לעילה השניה, קבע בית-המשפט, כי המבקשת לא הגיעה לדיוני הבוררות משיקוליה שלה, וכי למרות שלא הוזמנה רשמית לשלב הסיכומים, הרי שהוכח כי ידעה על מועד הגשת הסיכומים כיוון שנשלחה לה הודעה על כך ממשרד עורכי הדין של המשיבה 3.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מוגשת בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגדרה מבקשת המבקשת לבטל את פסק-הבורר או לחלופין להחזיר את הדיון לבורר לאחר שתגיש את סיכומיה.

המבקשת חוזרת על טענותיה בפני בית-המשפט המחוזי, כשהיא מדגישה כי הצטרפותה לתביעה כנגד הקבלן נבעה מלחץ המשיבות 2 ו3- והיתה הצטרפות פורמלית בלבד, וכי בית-המשפט המחוזי טעה שעה שקבע כי לא העלתה את טענת חוסר היריבות עם הקבלן במהלך הבוררות. עוד טוענת המבקשת, כי מאחר וראתה עצמה אך כמשתתף פורמלי בהליכי הבוררות, שעיקרם סכסוך בין המזמינות והקבלן, לא ראתה צורך להשתתף ברוב דיוני הבוררות ורק ביקשה להיות מוזמנת לדיוני הסיכום כדי לשמור על כך שזכויותיה לא יפגעו. למרות זאת לא הוזמנה לדיוני הסיכום ולא הוזמנה להגיש את כתבי הסיכום שלה.

דין הבקשה להידחות.

בטענתה של המבקשת בדבר חוסר סמכות אין כל ממש. לשון סעיף הבוררות בחוזה הינה ברורה וגורפת. הסעיף מאפשר פניה לבורר "בכל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים בכל הקשור הכרוך והנובע מהוראות החוזה...". אין ספק כי המבקשת הינה צד לחוזה, ואין ספק על-כן כי הבורר היה מוסמך להטיל עליה חיובים הנובעים מן החוזה. טענותיה של המבקשת נוגעות כולן לפגמים בשיקול הדעת של הבורר לגופו של ענין, ובכך, כידוע, אין כדי להוות עילה לביטול פסק-הבורר. יש איפוא להדגיש כאן את מה שהודגש לא אחת בפסיקה - בוררות הינה כלי מסחרי שנועד לאפשר התדיינות יעילה ומהירה בין צדדים. לשם כך ניתנות לבורר סמכויות רחבות כגון: אי כפיפות לדיני הראיות או לדין המהותי או העדר דרישה לנימוק הפסק, ופסקו הינו סופי ובלתי-ניתן לביטול, אלא בשל העילות המצומצמות הקבועות בחוק הבוררות. ראו, למשל, ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית , פ"ד מב(3) 265, בע' 275-273. צד המסכים לתניית בוררות לוקח על עצמו, אם כן, סיכון מודע על מנת שההתדיינות בעניינו תוכל להיות מהירה ויעילה. אין למבקשת איפוא אלא להלין על עצמה, שעה שכבלה את עצמה בהסדר שהסכימה מראש לתוצאותיו.

באשר לעילה של חוסר מתן הזדמנות נאותה לטעון, הרי שצדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי די בכך שהוכח כי המבקשת ידעה בפועל על קיום המועד להגשת הסיכומים. פגיעה בכללי הצדק הטבעי, הבאה לידי ביטוי באי-מתן הזדמנות לטעון, צריכה להיות פגיעה מהותית ולא פגיעה פורמלית. כך, אף אם היתה נשלחת למבקשת הזמנה פורמלית, אך היה מוכח כי בפועל לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענות, היה בכך כדי להוות עילת ביטול. לכן, כאשר הוכח כי בפועל לא היתה פגיעה בהזדמנות שניתנה למבקשת לטעון את טענותיה, הרי שאי משלוח ההזמנה באופן רשמי לא יהווה עילה לביטול פסק הבורר. ראו והשוו ע"א 639/76 זינגר נ' בן שטרית פ"ד לא(3) 491, בע' 495.

אשר-על-כן אני דוחה את בקשת רשות הערעור.