רע"א 8333/08 CORP SONY נ. שירן סימן טוב

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' ברוש ) בע"א 2405/07 במסגרת ערעור על החלטת כבוד הרשם א' אורנשטיין (להלן: הרשם ) באותו בית משפט בת.א. 2389/03.

1.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 25.12.1995, עת שהתה בבית סבה וסבתה (המשיבים הפורמאליים 3-4), התהפך ונפל על המשיבה, אז ילדה כבת חמש שנים וחצי, מכשיר טלוויזיה מתוצרת המבקשת 1. על פי הנטען, כתוצאה מאירוע זה נגרמו למשיבה נזקי גוף. יצויין כי על פי האמור בחוות דעת מומחה מטעם המשיבים שצורפה לכתב התביעה ואשר נערכה בשנת 2003, מכשיר הטלוויזיה נרכש כ-12 שנה לפני כן, קרי בשנת 1991.

2.

המשיבה והמשיבים הפורמאליים 1-4 (להלן יכונו ביחד: המשיבים ) הגישו, ביום 22.12.2003, תביעה נגד המבקשת 2, ששימשה ככל הנראה כמפיצה של מכשיר הטלוויזיה, ונגד המשיבה הפורמאלית 5, Sony Electronics Inc . ביום 29.12.2005 הגישו המשיבים כתב תביעה מתוקן נגד המבקשת 1, Corp Sony , וכן נגד הנתבעות המקוריות (להלן יכונו Corp Sony וישפאר הום טק בע"מ:

המבקשות ). המשיבים ביססו את תביעתם על מספר חיקוקים: חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980 (להלן: חוק האחריות למוצרים פגומים ); חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וחוק המכר, התשכ"ח-1968.

3.

המבקשות הגישו בקשה להורות על דחיית תביעתם של המשיבים הפורמאליים על הסף בשל התיישנותה וכן ביקשו להורות על מחיקת העילה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, גם ביחס למשיבה.

4.

בהחלטתו מיום 20.2.2007 קבע כבוד הרשם א' אורנשטיין כי חלפו שמונה שנים ממועד האירוע ועד להגשת התביעה ולכאורה דין תביעתם של המשיבים הפורמאליים להידחות מחמת התיישנות. יחד עם זאת, קבע, יש לבחון את טענות המשיבים בדבר העלמת עובדות מסוימות הקושרות מי מהמבקשות לעילת התובענה ומשך הזמן שנדרש לגילוי המידע החיוני, בהתאם לחריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ). הרשם ציין כי טענה זו נטענה בצורה מעורפלת, ללא פירוט ומבלי שנתמכה בתצהיר. ואולם, נוכח ההלכה שלפיה על בית המשפט לפעול במשורה בדחיית תובענות על הסף, איפשר הרשם למשיבים הפורמאליים להגיש תצהיר מטעמם שיפרט מה נעשה על ידם במהלך השנים מאז האירוע כדי לברר את זהות יצרן הטלוויזיה ומשך התקופה מאז נודעה להם זהותו ועד להגשת התובענה. הרשם הוסיף וקבע כי הרציונאל שעומד בבסיסם של סעיפים 8 ו-10 לחוק ההתיישנות חל גם על תביעות לפי חוק האחריות למוצרים פגומים.

אשר לעילת תביעתה של המשיבה, שהייתה קטינה במועד האירוע, קבע הרשם כי סעיף 10 לחוק ההתיישנות מאריך את תקופת ההתיישנות ככל שמדובר בקטינים וזאת גם כאשר מדובר בעילה שקבועה לה תקופת התיישנות ספציפית כגון בחוק האחריות למוצרים פגומים.

בהתאם להחלטת הרשם הגישו המשיבים הפורמאליים תצהיר של המשיבה הפורמאלית 1. אלא שהרשם, בהחלטה משלימה מיום 18.3.2007, קבע כי אין בו כל פירוט באשר לניסיונות לאתר את יצרן הטלוויזיה או כל סיבה עניינית אחרת שבגללה נמנע מהמשיבים הפורמאליים להגיש את התביעה. לכן, קבע כי אין מנוס מלדחות את תביעת המשיבים הפורמאליים מחמת התיישנות.

5.

המבקשות ערערו לבית המשפט המחוזי אשר קבע כי הממצאים שנקבעו בהחלטת הרשם תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע ואין לגלות בהחלטתו כל טעות שבחוק ולכן יש לדחות את הערעור. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי נימוקיו של הרשם באשר להחלת הרציונאל של סעיפים 8 ו-10 לחוק ההתיישנות על חוק האחריות למוצרים פגומים מקובלים עליו לחלוטין, תואמים את רוח הפסיקה באשר לזכות הגישה לערכאות ולהחלת חוק ההתיישנות על חוקים הקובעים הסדרי התיישנות ספציפיים ואין מקום להתערב בהם. לכן, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להורות, בשלב זה של הדיון, על דחיית עילות התביעה הנוגעות לחוק האחריות למוצרים פגומים.

6.

המבקשות טוענות כי בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה נפלו שגיאות רבות ובכלל זה ביחס לפרשנותו של סעיף 6(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים והיחס בינו לבין סעיף 10 לחוק ההתיישנות. לטענת המבקשות, הסוגיה האמורה היא בעלת חשיבות עקרונית ולא קיימת בה הכרעה של בית המשפט העליון ולכן מן הראוי להעניק רשות לערער על פסק הדין.

7.

המבקשות טוענות כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתעלם מכך שסעיף 6(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים אינו קובע התיישנות דיונית בלבד אלא חוסם הגשת תביעות על פי חוק זה כאשר חלפו עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת היצרן.

8.

בהחלטתי מיום 23.3.2009 הוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשת רשות הערעור. המשיבה טוענת בתגובתה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן מטרת המבקשות בבקשה זו לעכב את ניהול ההליך. המשיבה טוענת עוד כי שאלת פרשנותו של סעיף 6(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים וזיקתו לסעיף 10 לחוק ההתיישנות אינה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית המצדיקה בירור נוסף, וודאי כאשר בירור התביעה עצמה טרם הסתיים בערכאה הראשונה. לטענת המשיבה לא יכולה להיות מחלוקת כי הוראותיו של חוק ההתיישנות חלות גם על תביעות על פי חוק האחריות למוצרים פגומים. בנוסף, טוענת המשיבה כי קיימות במקרה דנן גם מחלוקות עובדתיות המצריכות בירור ולא ניתן להכריע בהן במסגרת הליך סף.

9.

עוד טוענת המשיבה כי אין ממש בטענת המבקשות כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שסעיף 6(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים מהווה תקרה חוסמת להגשת תביעות לאחר עשר שנים. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהטענה אלא דחה אותה תוך נימוק ענייני. מעבר לכך, טוענת המשיבה, דין טענה זו להידחות גם לגופה, שכן סעיף 6(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים יוצר התיישנות דיונית, ומכיוון שהמבקשות לא העלו את הטענה בהזדמנות הראשונה (במסגרת בקשה להסדר דיוני) הן אינן יכולות להסתמך עליה.

10.

המשיבה מתייחסת לטענת המבקשות שלפיה בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי סעיף 10 לחוק ההתיישנות חל במקביל לסעיף 6(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים. לטענתה, ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים , פ"ד מא(1) 589 (1987), שעליו הסתמך הרשם ושאליו מפנות גם המבקשות אינו יכול לסייע בענייננו, שכן הקטע שעליו מסתמכות המבקשות מהווה אמרת אגב של השופט (כתוארו אז) א' ברק במסגרת דעת מיעוט. המשיבה מוסיפה כי אין מקום להעדיף את האינטרס הכלכלי של היצרן ושל מבטחו על פני האינטרס של הקטין שנפגע.

11.

לבסוף טוענת המשיבה כי לא נפלה כל שגגה בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש לערוך בירור עובדתי בטענה בדבר המועד שבו נודעה למשיבה ולהוריה לראשונה זהות המבקשות. לטענת המשיבה, החלטת הרשם נגעה למשיבים הפורמאליים בלבד ולא למשיבה ולכן יש מקום לערוך בירור כאמור באשר לטענתה כי חלק מעילת התביעה (זהות היצרן) לא הייתה ידועה לה וממילא טרם חלפה תקופת ההתיישנות ממועד התגבשות הנזק (מועד קביעת הנכות הצמיתה).

12.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה סבורני כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להביע דעה לגופה של השאלה המשפטית, קרי - היחס בין החריגים שבחוק ההתיישנות לבין סעיף 6(ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים. בית המשפט המחוזי קבע כי טענת ההתיישנות צריכה בירור עובדתי ואין מקום להתערב בקביעה זו. מכל מקום, עסקינן בהחלטה דיונית המורה על המשך בירורו של ההליך לגופו ובהחלטה מסוג זה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי [רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים (לא פורסם, 18.5.2006); רע"א 8355/08 צברי נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (לא פורסם, 16.12.2008)]. התביעה צפויה בכל מקרה להמשיך ולהתברר ביחס ליתר העילות, ומכאן שקבלת טענת ההתיישנות ממילא לא הייתה מייתרת את המשך הדיון, כי אם אך מצמצמת את היקפו [ראו: רע"א 3310/08 דריימן נ' גרין (לא פורסם, 29.1.2009)]. זאת ועוד, אין מניעה להעמיד את החלטתו בעניין ההתיישנות לביקורת ערעורית במקרה הצורך בסיום ההליכים, ומהטעמים שהוזכרו לעיל אין מקום לערוך דיון ערעורי בשלב זה.

13.

הנה כי כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקשות תישאנה בשכר טרחת עורכי דין לטובת המשיבה בסך 2,500 ₪.