רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ נ. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.12.2012 (רע"א 27906-10-12, כב' השופט כ' מוסק ), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 28.8.2012 (עש"א 39627-11-11, כב' השופט ג' ארנברג ), כפי שיפורט להלן.

הרקע העובדתי

2.

עניינו של ההליך הנוכחי הוא תיק הוצאה לפועל (תיק 03-33911-09-1) בין המערערת, היא הזוכה, לבין משה כדורי, הוא החייב (להלן: החייב ).

3.

המערערת ביקשה להטיל עיקול על נכסי החייב ובהם ארבע פוליסות ביטוח על שמו (להלן: הפוליסות ), שנוהלו אצל המשיבה. העיקול הוטל ביום 13.6.2010 במדיה מגנטית, וביום 7.7.2010 הודיעה המשיבה כי העיקול נרשם. ביום 22.7.2010 פנתה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש העיקול, ובמקביל פנתה למשיבה לקבלת פירוט הכספים שבפוליסות. ביום 15.9.2010 התקבלה תשובת המשיבה, אשר על פיה לא ניתן לממש את העיקול על הפוליסות, מאחר שהסכום הצבור בהם נמוך מחובו של החייב לה בגין הלוואות שהעניקה לו. עקב תשובה זו, הגישה המבקשת בקשה לרשם ההוצאה לפועל, להעברת הכספים שבפוליסות לרשותה.

4.

ביום 6.11.2011, דחה כב' הרשם א' אסף את בקשת המבקשת להעברת כספיו של החייב שברשות המשיבה אליו. בהחלטתו קבע הרשם כי הפוליסות שועבדו לטובת שתי הלוואות שנתנה המשיבה לחייב. בגין הלוואות אלה, חב החייב למשיבה סכום של 263,860 ש"ח. פדיון הפוליסות עומד על סכום של 312,952 ש"ח, לפני ניכויי מיסים, והסכום הסופי נמוך מהחוב המשועבד של החייב למשיבה. על בסיס זה, קבע הרשם כי לא חלה חובה על המשיבה להעביר את כספי פדיון הפוליסות לידי המבקשת, וכי העיקול שהטילה המבקשת על פוליסות החייב "לא תפס כלום".

כמו כן קבע הרשם כי אף אם העיקול היה תופס נכסים, למשיבה "הצדק סביר" שלא להעביר את כספי הפוליסות לידי המבקשת. זאת, משום שהמשיבה היא חברה העוסקת בין היתר במתן הלוואות, שניתנו במקרה דנן לחייב כנגד שיעבוד פוליסות שמנוהלות אצלה על שמו. לכך יש להוסיף, קבע הרשם, כי המשיבה לא יכולה כלל להיפרע או לשעבד מלכתחילה את כספי הפיצויים הכלולים בפוליסות, לאור הוראות החוק והפסיקה. עוד ציין הרשם בהחלטתו כי הוא נמנע מהכרעה בשאלת חוקיות הסכמי ההלוואה בין המשיבה לחייב, תוקף המשכון בגין ההלוואות וזכות הקיזוז העומדת למשיבה, וזאת בהעדר סמכות (עמ' 3 להחלטת הרשם).

5.

ימים ספורים לאחר מתן החלטת הרשם, הגישה המבקשת ערעור על ההחלטה לבית משפט השלום בירושלים. ביום 28.8.2012 ניתנה החלטה בערעור ובמסגרתה קבע בית המשפט כי יש להחזיר את התיק לרשם ההוצאה לפועל, למען ליבון שתי סוגיות. הראשונה , חישוב ערך פדיון הפוליסות ביום הטלת העיקול, ולא כחודש וחצי לאחר מכן כפי שנבדק. השנייה , בחינת השעבודים אל מול הפוליסות, וזאת לאור טענת המבקשת כי לטובת ההלוואה הגדולה יותר (על סכום של 185,000 ש"ח, מתוך סכום הלוואה כולל של 213,000 ש"ח במקור), שועבדה רק אחת מארבע הפוליסות. כמו כן קבע כי "אמנם המשיבה טענה גם לזכות קיזוז שקיימת לה כנגד כל הפוליסות, ואולם כב' הרשם לא התייחס בהחלטתו לעניין זה כלל" (עמוד 6 להחלטה). בהמשך לכך קבע בית המשפט כי מקובל עליו נימוקו של הרשם לעניין "הצדק סביר" לזכות המשיבה, "אולם משקלו של ההצדק כסביר יכול להשתנות לאחר שיבדקו הנקודות דלעיל שלגביהם החלטתי להחזיר את הדיון לכב' הרשם" (עמוד 6 להחלטה).

6.

יתר טענות המבקשת נדחו על ידי בית המשפט השלום. לעניין סמכות הרשם לדון בחוקיות ההלוואות שהעניקה המשיבה לחייב, נקבע כי מדובר בנושא סבוך שדורש דיון ארוך והגשת ראיות, ולכן לא מוקנית לרשם ההוצאה לפועל סמכות לדון בו. לעניין ניכוי המס בפדיון הפוליסות , נקבע כי על אף טענת המבקשת כי יש לנכות מס לאחר מימוש הפוליסות, מקובלת עליו קביעתו של הרשם שהתבססה על עדות מומחה. בהמשך לכך דן בית המשפט בשאלה האם יש ליחס משמעות לכך שהשעבודים האמורים לא נרשמו, וכי יש לראות בהן משכון סמוי. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה כי מדובר במשכון מופקד, לפיכך אינו דורש רישום ותקף גם כלפי צדדים שלישיים. לעניין עיקול כספי פיצויים , קבע כי על אף שהחייב הוא בעל החברה בה הוא עובד, הרציונאל שבבסיס כספי פיצויים, כמו גם לשון החוק שאינה מבחינה בין סוגי עובדים שונים, מובילה למסקנה כי לא ניתן לעקל כספים אלה.

7.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי ירושלים (רע"א 27906-10-12, כבוד השופט כ' מוסק ). ביום 16.12.2012, ניתנה החלטת בית המשפט, אשר דחתה את הבקשה בלא לבקש תשובה. אשר לטיעוני המבקשת שההליך מעורר שאלה כללית – מהן אמות המידה שעל פיהן תיבחן בקשה לרשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות בהליך מעין זה כערעור בגלגול שלישי, תוך בחינה רחבה יותר של שאלות משפטיות ועובדתיות, וזאת, בהתאם למבחנים שהותוו ב רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )). במסגרת זאת, קבע בית המשפט כי אין בטיעוני המבקשת כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ולפיכך דחה את הבקשה. בבחינת למעלה מן הצורך ציין בית המשפט, בנוגע לטענות המבקשת הנוגעות לתוקפו של המשכון שהטילה המשיבה על פוליסות החייב, כי במועד הטלת העיקול על הפוליסות על ידי המבקשת, עדיין עמדו בתוקפן שתי ההלוואות, שהטילו שיעבוד על שתיים מתוך ארבעת הפוליסות.

8.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. כפי שיובהר להלן, אף שיש טעם בטענות המבקשת לעניין אמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי, בנסיבות המקרה הקונקרטי אין הצדקה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. משכך, אתייחס רק ממעוף הציפור לטענות לגופו של עניין בהליך, אשר כאמור, אינן מצדיקות את קבלת הבקשה. יצוין כי לאחר הגשת התשובה לבקשה, והתגובה לתשובה לבקשה, הגישה המשיבה בקשה להגשת תגובה נוספת. לא מצאתי, בנסיבות העניין, שיש הצדקה להגשת תשובה נוספת, בין היתר נוכח הפירוט הרב שבהודעות הקודמות של הצדדים, והבקשה נדחית.

טענות הצדדים

9.

סעיף 80(ב2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ), שנכנס לתוקפו בשנת 2011, קובע כי השגה על החלטה בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל תעשה בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, טרם נקבעה הלכה באשר לשיקולים שיש להידרש אליהם בשאלת אמת המידה למתן רשות ערעור במקרה כזה. במסגרת זאת, טוענת היא כי לאור סמכותו של בית משפט השלום לשמוע ולקבל ראיות חדשות בערעור על רשם ההוצאה לפועל, יש לראות את בית המשפט המחוזי בעניינים אלה כערכאת ערעור ראשונה. לפיכך, לא היה עליו ליישם את המבחנים שהותוו בהלכת חניון חיפה , והיה עליו לדון לגופם של דברים בטענותיה בערעור.

10.

המשיבה,

בתגובתה, טוענת כי סעיף 80(ב2) לחוק ההוצאה לפועל נחקק במיוחד כדי להבהיר שבערעורים על רשם ההוצאה לפועל, וערעור לבית המשפט המחוזי, טעונים מתן רשות. לפיכך, לטענתה, ההלכות בנוגע לאמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור שנקבעו בהלכת חניון חיפה חלות גם על רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליכי הוצאה לפועל.

דיון והכרעה

11.

כאמור, החלטתו של בית המשפט המחוזי יישמה את מבחני הלכת חניון חיפה על נסיבות ההליך. אכן, נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל, והפרדת מערך הגבייה והאכיפה ממערכת המשפט, נדרש בית המשפט לבחינה מחודשת של אמות המידה לדיון בבקשת רשות ערעור בהליכי הוצאה לפועל. כך, ציינתי בהליך קודם כי:

" כיום, לאחר הפרדת מערכת ההוצאה לפועל ממערכת בתי המשפט, אפשר שראוי לקבוע רף מקל יותר לקבלת בקשות רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל על ידי בתי משפט השלום (וכן יש מקום לבחון את המבחנים לעניין השגה על ערעורים בזכות על החלטות ההוצאה לפועל). זאת, שכן בשונה מבעבר, אין מדובר עוד בערכאה שיפוטית רגילה, כי אם גוף "מעין שיפוטי" בלבד [...]).

יתר על כן, כפי שציינתי בעבר, הקביעה כי הזכות לקיום מינימאלי בכבוד היא זכות חוקתית אף היא צריכה להיות בעלת משקל בבואנו לקבוע את המבחנים לעניין ההשגות על החלטות ההוצאה לפועל [...]. ברי, כי אין משמעות לזכות תיאורטית, שאינה זוכה לביטוי בפועל. מערכת ההוצאה לפועל, אשר דנה על בסיס יומיומי בעניינם של חייבים המצויים במצוקה כלכלית, היא אתר מרכזי ביותר בו מעוצבת הזכות לקיום מינימאלי בכבוד הלכה למעשה" ( רע"א 8476/12 עזבון כהן נ' בנק הפועלים בע''מ

(29.1.2013).

12.

ויובהר, השינוי המבני משקף את האופי הייחודי של עבודת רשמי ההוצאה לפועל. ברי, כי רשמי ההוצאה לפועל נדרשים חדשות לבקרים ליישם את פסיקותיהם של בתי המשפט. יחד עם זאת, כפי שציין הרשם בהליך הנוכחי, סמכותם של הרשמים מוגבלת ליישום הפסיקה, ואין להם הסמכות להכריע בשאלות משפטיות מהותיות. במסגרת זאת, לא פעם נדרש רשם ההוצאה לפועל להכריע, במסגרת החלטתו, בסוגיות של משפט מהותי הנוגעות לעצם סמכותו ולאופן הפרשנות הראוי של דיני ההוצאה לפועל. במצבים אלו, אף שבית משפט השלום יושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הוא למעשה הגורם השיפוטי הראשון המכריע בסוגיות משפטיות המתעוררות במסגרת ההליך. במילים אחרות, בעוד שבשאלות עובדתיות מובהקות הנוגעות ליישום פסיקתו של בית המשפט ותשלום החוב, עיקר הנטל לביצוע הבירור העובדתי מצוי בידי רשם ההוצאה לפועל, ותפקידו של בית משפט השלום במסגרת הערעור היא לבקר את החלטת הרשם כגוף ערעורי, הרי שבהחלטות שדורשות פרשנות של הדין המהותי, אף שלרשם ההוצאה לפועל יש הסמכות לדון בסוגיה, יושב בית משפט השלום כערכאה שיפוטית ראשונה המבררת את הסוגיה.

13.

למבנה ייחודי זה יש גם השלכות לעניין בחינת בקשת רשות לערער על ידי בתי המשפט המחוזיים. ויובהר, אף שנוכח המאפיינים המעין שיפוטיים של עבודת רשם ההוצאה לפועל, אנו מצויים במסגרת ערעורית, וההליך שבפני בית משפט השלום אינו הליך של בחינת ההחלטה בגלגול ראשון (וראו, לאבחנה בין שני סוגי ההליכים ומשמעותה הדיונית: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 78 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין ) ).

14.

בכל הנוגע לבירור העובדתי הנדרש לשם קיום הליכי ההוצאה לפועל, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור שניה. במסגרת זאת, אף אם אמת המידה להתערבותו של בית המשפט המחוזי תהיה מעט מקלה יותר, נוכח העובדה שאין עסקינן ב"גלגול שלישי" בפני ערכאות שיפוטיות, הרי שכלל יחול מבחן הלכת חניון חיפה , אף אם במתכונת מרוככת. בכל הנוגע לשאלה משפטית , ראוי להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר. במצבים אלו, בהם בית משפט השלום הוא הערכאה העורכת בירור משפטי מקיף, ראוי שבית המשפט המחוזי יבחן האם יוּשם הדין בנסיבות הפרטניות של המקרה, אף אם אין ההליך מעורר שאלה כללית החורגת מנסיבותיו של ההליך (השוו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)).

15.

יחד עם זאת, העיון בהחלטת בית משפט השלום בערעור על החלטת הרשם מעלה כי היא אינה "פסק דין" המסיים את ההליך, אלא החלטה אחרת במסגרת חיי ההליך. אבהיר. החלטתו של בית משפט השלום מיום 28.8.2012 החזירה את הדיון בשתי סוגיות (וכמו כן לעניין הקיזוז) לרשם ההוצאה לפועל. מכאן, שהיא החלטה אחרת. זאת, הן על פי במבחן "סופיות הדיון" – ההחלטה לא סיימה את ההתדיינות בין הצדדים, והן על פי מבחן הסעד – המבקשת עתרה לקבלת סעד כספי, שלא ניתן, ותלוי בהחלטת רשם ההוצאה לפועל (ראו: ע"א 7424/96

בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ ,

פ"ד נד(2) 145, 155-153 (2000) ; רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (17.8.2006)). ברי, כי לאחר מתן ההחלטה המשלימה על ידי רשם ההוצאה לפועל ניתן יהיה לערער עליה לבית משפט השלום, שייתן פסק דין סופי, המסיים את ההליך.

16.

במסגרת זאת, למן הראוי לציין כי האבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת היא בשאלה המהותית האמורה, היא השאלה היא הסתיימה ההתדיינות לעניין הסעד. השאלה האם בחר בית המשפט להשתמש בסמכותו מכוח סעיפים 455 ו-456 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 להשיב את ההליך לערכאה הדיונית תוך הותרת הערעור תלוי ועומד, אם לאו, אינה משפיעה על סיווגו של ההליך. ברי, כי בית המשפט יותיר את הערעור תלוי ועומד אם ישנו סיכוי גבוה שאחרי השלמת ההליך בערכאה הדיונית ממילא יהיה צורך בהמשך בירורו של הערעור. ולהיפך: אם הבירור הנוסף בערכאה הדיונית יכול להביא לסיומה של המחלוקת, יסתיים ההליך הערעורי, תוך שהצדדים יוכלו לטעון את כל טיעוניהם, במידה שיהיה בכך צורך, במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי של הערכאה הדיונית. בתוך כך, סיווג של החלטה להשיב את ההליך לערכאה הדיונית, תוך סיום ההליך הערעורי כפסק דין, תוביל למצב לא רצוי, שבו תהיה ערכאת הערעור על פסק הדין הסופי בעלת סמכות לדון רק בטענות הנוגעות לראיות החדשות שבוררו לאחר השבת ההליך לערכאה הדיונית (וראו, לדיון נרחב במשמעויות הפרוצדוראליות הלא רצויות של סיווג החלטה מסוג זה כ"פסק דין": רע"א 8629/08 עטר נ' אשל (5.10.2011)).

17.

אם כך, מהם המבחנים שהיה על בית המשפט המחוזי להפעיל, בבוחנו את החלטת בית משפט השלום מיום 28.8.2012?

18.

סעיף 80(ב2) לחוק ההוצאה לפועל, אשר חלק ניכר מטענות הצדדים התרכזו בפירושו, קובע:

(ב2)

פסק דין של בית משפט שלום או של בית המשפט לענייני משפחה בערעור שהוגש לפי סעיפים קטנים (ב) או (ב1), לפי העניין, ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי (הדגשות שלי – ס' ג' ).

19.

העולה מהאמור, כי אין הוראות הסעיף כדי להשפיע על ענייננו, שעה ומדובר בהחלטה אחרת ולא פסק דין. לאור זאת, נראה כי בהיעדר הסדר פרטני שבדין, יש לבחון את ההליך שבפנינו דרך הוראות סדרי הדין הכלליים ( ראו לדוגמה ע"א 34/89 גלצר

נ' גלצר , פ"ד מג(1) 329 (1989)).

20.

סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע:

החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.

21.

מכאן עולה שלא היה מקום במקרה דנן ליישם את מבחני הלכת חניון חיפה בבחינת בקשת המבקשת למתן רשות לערער. אלא, במקום בחינה האם יש בטענות שמעלה המבקשת מעלות סוגיות כלליות שחורגות מעניינן של הצדדים, היה על בית המשפט המחוזי לבחון אם הכרעה לגוף העניין נדרשת על מנת למנוע נזק למבקשת או קיום הליך דיוני מיותר (ראו לדוגמא רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (25.6.2007) (להלן: פרשת אלוש ); בן-נון וחבקין 202-198).

22.

ישום מבחן זה בנסיבות ההליך הנוכחי מעלה שאין כל הצדקה לבחון את טענות המבקשת בשלב ביניים זה. כאמור, בית משפט השלום החזיר שתי סוגיות מהותיות לצורך הכרעה לרשם ההוצאה לפועל. לשם ההכרעה בסוגיות אלו על הרשם לערוך בירור עובדתי ולקבוע ממצאים. ממצאים אלו יוכלו, ככל שיהיה בכך צורך בהמשך, להשפיע על ההליך הערעורי ולאפשר את בירור הטענות על בסיס מסכת עובדתית מלאה. במקרה דנן, דווקא קבלת הבקשה ודיון בערעור לגופו תביא להתנהלותו של הליך מיותר בדרך שגויה. לכך יש להוסיף כי לאחר סיום הבירור העובדתי של רשם ההוצאה לפועל, ומתן פסק דין בבית משפט השלום, פתוחה הדרך בפני המבקשת לערער על פסק דין זה בהתאם להוראות החוק (השוו: בש" ם

860/13 רכבת ישראל נ' עיריית מודיעין מכבים-רעות

(4.4.2013)).

23.

העולה מן המקובץ, כי סופו של דבר, צדק בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

24.

ברי, כי לאבחנה בין החלטה אחרת ו פסק דין השלכות אף לאמת המידה בה תבחן הבקשה להשגה שנייה בפני בית משפט זה. המדובר הוא בבקשת רשות לערער "בגלגול שלישי" על החלטת אחרת. כידוע, במקרים מעין אלה, רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים שבחריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות ציבורית מרובה או קושי משפטי, החורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת ואשר לא ראוי לדחות את בירורן עד לסיום ההליך בערכאה הדיונית ( ראו: רע"א 8263/08 שגיא נ' אנטוני רוט ובניו בע"מ (21.10.2008); רע"א 4153/12 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' הזרע ג'נטיקס בע"מ (12.8.2012; רע"א 6614/12 פלונית נ' בית חולים המשפחה הקדושה

(23.10.2012) ). לכך יש להוסיף כי כאמור, יש להתייחס גם להחלטה נושא הערעור – החלטה אחרת הדורשת בירור עובדתי שעוד לא הסתיים, אשר ניתן יהיה לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי של הערכאה המחליטה (ראו: רע"א 8333/08 Corp Sony

נ' סימן טוב (21.4.2009); רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' אהובים (18.5.2006); רע"א 2005/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' גרוס ( 5.5.2009)).

25.

מן הכלל אל הפרט - במקרה דנן, כל טענות המבקשת לעניין טיב המשכון והשעבודים, אפשרות הקיזוז, מימוש כספי הפיצויים וניכוי המס הן טענות שיושפעו באופן מהותי מהבירור הנוסף שיערך בפני רשם ההוצאה לפועל, ואין כל הצדקה לבחון אותן בעת הזו. בהמשך לכך, טענת המבקשת כי שגה הרשם בכך שקבע שאין לו הסמכות להידרש לשאלת חוקיות ההלוואות שנתנה המשיבה אינה טענה כללית החורגת מנסיבות ההליך הפרטני, משהיקף הסמכות הנתונה לרשם ההוצאה לפועל נדון בפסיקתו של בית משפט זה בעבר ונקבעו הלכות בסוגיה. יתר על כן, בבחינת למעלה מן הצורך, נדמה שלא נפל כל פגם בהחלטת הרשם שלא לדון בשאלה המשפטית המהותית של חוקיות ההלוואות, מהטעם של חוסר סמכות.

26.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה 1 בסכום של 5,000 ש"ח.