רע"א 6614/12 פלוני נ. בית חולים המשפחה הקדושה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.7.2012 ברע"א 47532-06-12 (כב' סגן הנשיא א' אברהם ), במסגרתו בוטלה החלטת בית משפט השלום בנצרת מיום 14.5.2012 בת"א 17068-02-09 (השופטת ר' גלפז מוקדי ). עניינן של ההחלטות הנ"ל בבקשת המבקשת, במסגרת תביעת נזקי גוף שהוגשה על-ידה לבית משפט השלום, לפטור אותה מהגשת חוות דעת רפואית ולמינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, בהתאם לתקנות 127 ו-130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ).

2.

לטענתה, המבקשת נפגעה (בעיקר בידה הימנית) ביום 16.1.2008 בתאונת דרכים, כשרכב מסוג מערבל בטון התנגש ברכב בו נהגה. כיוון שנהגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח חובה תקף, הגישה המבקשת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא על-פי הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. את התביעה הגישה כנגד נהג מערבל הבטון (המשיב 2) וחברת הביטוח שלו

(המשיבה 3); כמו גם נגד בית החולים שטיפל בה לאחר התאונה (המשיב 1; להלן: בית החולים ), בטענה של התרשלות בטיפול. לכתב התביעה לא צירפה המבקשת חוות דעת רפואית, בניגוד להוראת תקנה 127 לתקנות.

לאחר הגשת התביעה נבדקה המבקשת על ידי מומחה מטעמה בתחום האורטופדיה, פרופ' חיים צינמן, ולבקשתו אף העבירה לו חומר רפואי נוסף, על מנת שיכין חוות דעת בעניין שיעור נכותה ובעניין רשלנות בית החולים. המומחה הכין את חוות הדעת בינואר 2011, אולם בתמורה לשחרור חוות הדעת נתבקשה המבקשת לשלם למומחה סכום של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ (בניכוי 1000 ש"ח ששילמה לו בעת הבדיקה שערך). המבקשת התקשתה לגייס סכום זה ועל כן פנתה מספר פעמים לבית משפט השלום בבקשה להארכת המועד להגשת חוות הדעת, ונענתה בחיוב. לאחר ארבע בקשות כאלו, משראתה כי לא יעלה בידה לגייס את הסכום הדרוש, פנתה המבקשת (ביום 13.7.2011) לבית משפט השלום בבקשה לפטור מהגשת חוות דעת ולמינוי מומחה מטעם בית המשפט. לבקשה צירפה המבקשת מזכר קצר שרשם פרופ' צינמן, בו ביקש את התשלום לצורך העברת חוות הדעת, ובמסגרתו הוסיף וציין, כי "נותרה נכות בשיעור 30% ויש מקום לטעון בשאלת הרשלנות בטיפול הרפואי בביה"ח ובמרפאה".

3.

בהחלטתו מיום 14.5.2012 נענה בית משפט השלום לבקשה. בית המשפט נימק את החלטתו בהתרשמותו מעדויות המבקשת ובעלה כי אין ביכולתם לממן את חוות דעתו של המומחה מטעמם, על אף שעשו מאמצים להשיג סכום זה. המבקשת ובעלה נתמכים על ידי קצבאות המוסד לביטוח לאומי, מגדלים שמונה ילדים, ומעדותו של הבעל עולה כי אינו עובד באופן סדיר ומתפרנס באופן מצומצם ביותר. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מסמכים רפואיים שצירפה המבקשת והמזכר מטעם המומחה מובילים למסקנה כי יש ראשית ראיה לנכותה, וציין כי מהערתו של פרופ' צינמן באשר לכך "שיש לטעון בשאלת הרשלנות בטיפול הרפואי בביה"ח ובמרפאה", עולה כי יש לאפשר את בירור התביעה לגופה ולהסיר את המחסום שניצב בפני המבקשת.

4.

על החלטה זו הגיש בית החולים (ולא המשיבים 2 ו-3 שנראה כי השלימו עם ההחלטה) בקשת רשות ערעור. בית המשפט המחוזי בנצרת נעתר לבקשה וביטל את החלטת בית משפט השלום ככל שזו מתייחסת לבית החולים. נימוקי ההחלטה לא עסקו בשאלת חסרון הכיס של המבקשת, שלגביה ציין בית המשפט כי אין מחלוקת של ממש בין הצדדים; אלא התמקדו בטיבה של התביעה כלפי בית החולים, קרי, בקביעתו של בית משפט השלום שהונח בסיס מספק שיצדיק את בחינת הרשלנות בטיפול הרפואי בעזרת מומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט המחוזי עמד על כך שמכתב התביעה שהגישה המבקשת לא ניתן להבין כיצד התרשל בית החולים. נקבע כי הטענות כנגד בית החולים היו כוללניות ולא ברור מהן מה נעשה למבקשת ומה צריך היה להיעשות. כן נקבע, כי ממזכרו של פרופ' צינמן לא ניתן להבין האם לדעתו היתה התרשלות, ומהי. בית המשפט קבע, כי על אף שהתנאי שנקבע בפסיקה מציב רף נמוך יחסית לבחינת טיבה של התביעה לצורך קבלת הבקשות שהגישה המבקשת, לא עלה בידי המבקשת לעבור רף זה. נקבע, כי על מנת לעבור את הרף האמור, נדרש שהטענות לא תהיינה טענות בעלמא, כאלו הנטענות ללא פירוט מינימאלי בכתב התביעה, וללא תמיכה ראייתית ראשונית שתאפשר לנתבעת להבין מהם פרטי ההתרשלות המיוחסת לה. על כן ניתנה לבית החולים רשות לערער ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. החלטת בית משפט השלום בוטלה, ככל שהיא נוגעת לבית החולים, וכן הוטל על המבקשת תשלום שכר טרחת עורכי דינו של בית החולים בסך 5000 ש"ח.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

המבקשת טוענת כי על אף שמדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, הרי ששיקולי הגינות ומניעת עיוות הדין שיגרם מהותרת החלטת בית משפט קמא על כנה, מובילים למסקנה כי יש להעניק לה רשות לערער.

לגופו של עניין נטען, כי משהוכח שלמבקשת חסרון כיס, די היה בכך על מנת להעניק לה את הפטור המבוקש. לחלופין, נטען כי חסרון הכיס, בצירוף האמור במזכר שהגישה המבקשת, המצביע על האפשרות שבית החולים התרשל, עונה על דרישות הפסיקה לעניין מתן פטור מצירוף חוות דעת לכתב התביעה ומינוי מומחה מטעם בית המשפט. לטענת המבקשת, ניכרת בפסיקה מגמה להקל על תובעים בקבלת פטור מהגשת חוות דעת רפואית, שיסודה ברצון למנוע מצב בו ננעלים שעריו של בית המשפט בפני נפגע אך בשל קשייו הכלכליים. לטענת המבקשת, המסמך הרפואי שהציגה הוא בגדר ראשית ראיה לכאורה, הן לעניין הנכות והן לעניין רשלנות בית החולים, גם אם האמור בכתב התביעה אינו מקיים כשלעצמו תנאי זה. המבקשת סבורה כי לא יהא זה נכון לבוא אליה בטענות על שלא פירטה את פרטי ההתרשלות בכתב התביעה, שעה שגם למומחה אליו פנתה נדרש עיון בחומר רפואי נוסף (מעבר לבדיקת המבקשת) כדי לעמוד על טיבה של ההתרשלות. זאת, במיוחד נוכח חסרון הכיס ממנו סובלת המבקשת, אשר הביא לכך שלא היתה יכולה לקבל ייעוץ רפואי מקצועי בטרם הגשת התביעה, מה שהביא לניסוח הלא-מיטבי של אותם סעיפים בהם פורטה טענת ההתרשלות של בית החולים.

לעניין פסיקת ההוצאות על ידי בית משפט קמא, טענה המבקשת כי ראוי היה להימנע מהטלתן, במיוחד נוכח מצבה הכלכלי הקשה.

דיון והכרעה

6.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי שאורה על הגשת תשובה לבקשה.

כידוע, רשות ערעור על ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים בגדרם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית, החורגת מעניינם של הצדדים, או במקרים של עיוות דין חריג. ודוק: בענייננו לא זו בלבד שמדובר ב"גלגול שלישי", אלא שמדובר בהליך ערעורי על "החלטה אחרת" (או החלטת ביניים) שאינה מסיימת את ההתדיינות (ראו בעניין זה ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד מהדורה שנייה, סעיף 185 בעמ' 214; רע"א 7286/06 לבייב נ' גילר , פסקה ח' (לא פורסם, 15.4.2007)). כידוע, כשמדובר בהחלטה אחרת, הנטייה היא שלא ליתן רשות ערעור אלא אם עלול להיווצר מצב בלתי הפיך, שלא ניתן יהיה לתקנו אף במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. אינני סבור כי במקרה שלפני מתעוררת שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים. כמו כן, לא ניתן לומר, כפי שניסתה המבקשת לטעון, כי התוצאה אינה הוגנת ומובילה ל"עיוות דין בל יתוקן" כדבריה, בין היתר, נוכח העובדה כי מדובר בבקשה שעניינה בהחלטה אחרת, שאינה בגדר סוף פסוק ביחס לעניינים שנדונו בה, שניתן יהיה לבחנם מחדש אם הנסיבות תשתננה באופן שיצדיק זאת.

7.

אציין לגופו של עניין, ולמעלה מן הדרוש, כי השאלה המרכזית שניצבת בבקשת רשות הערעור שלפני היא האם עמדה המבקשת בתנאים שנקבעו בפסיקה לקבלת פטור מהגשת חוות דעת מומחה רפואי (תקנה 127 סיפא לתקנות) ולמינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט (תקנה 130(א) לתקנות); ובאופן ממוקד יותר, האם הצליחה המבקשת להראות כי קיים יסוד לכאורי לתביעתה כלפי בית החולים, ושאין היא תביעת סרק.

8.

בהחלטה שניתנה זה לא מכבר, ברע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון המנוח אייזנבך ז"ל (לא פורסם, 8.5.2012; להלן: עניין אייזנבך ), עמדתי בהרחבה על התנאים שעל תובע לעמוד בהם כדי שתתקבל בקשתו לפטור מצירוף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו ולמינוי מומחה על ידי בית המשפט, בקשה שלא תיענה כדבר שבשגרה, ובתוך כך התייחסתי גם לשאלה, מה צריך להראות התובע באשר לטיב תביעתו:

"במסגרת 'הנטל הכבד' המונח על כתפי התובע, עליו להראות מהם טעמיו המיוחדים המצדיקים את מתן הפטור בעניינו ומינוי מומחה מטעם בית המשפט. טענות אלו אינן יכולות להיטען בעלמא, אלא עליהן להיות מגובות בראיות. כן, על התובע להראות שתביעתו אינה מופרכת ויש בה ממש , אם כי בעניין זה ניתן להסתפק ברף נמוך יחסית, שהרי בהעדר חוות דעת לעתים יהיה קשה לעמוד על סיכויי התביעה. נראה כי, ככלל, די להראות, על יסוד עובדות המקרה ואופיין של הטענות, שבפי התובע טענה הראויה להישמע או שאלה רצינית שיש לדון בה ( a good arguable case ) " ( שם , פסקה 11, ההדגשות אינן במקור).

ובהמשך:

"לסיכום האמור, ניתן לומר כי בית משפט רשאי לקבל בקשת תובע לפטור אותו מצירוף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו כאשר עלה בידי התובע להראות כי קיימות נסיבות של ממש, בדרך כלל נסיבות שאין הוא יכול להתגבר עליהן באמצעים שסביר שינקוט בהם בהתחשב בכלל נתוני המקרה, אשר מונעות ממנו לצרף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו, והוא תמך טענות אלו בתצהיר. כמו כן, על התובע להראות כי קיים יסוד לתביעתו, שבפיו טענה הראויה להיטען, ואין מדובר בתביעת סרק. בהתקיים כל אלו, רשאי בית המשפט לפטור תובע מהגשת חוות דעת רפואית ולהורות, מכוח תקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, על מינוי מומחה רפואי מטעמו" ( שם , ההדגשה אינה במקור).

לעיתים קרובות יעלה בידיו של תובע לנסח את טענות הרשלנות הרפואית שבפיו גם מבלי שיש בידו חוות דעת מומחה – לעיתים ניתן לעשות כן על יסוד עובדות הפרשה המדברות בעד עצמן, לעיתים בהסתמך על רשומות רפואיות "מזמן אמת" או על דברי הרופאים המטפלים, ולעיתים בסיוע רפואי מקצועי ראשוני, שאינו עולה כדי חוות דעת ממש, ושעלותו פחותה מזו של חוות דעת. חשוב להבהיר, כי אין פירושו של דבר כי לצורך קבלת פטור מהגשת חוות דעת ומינויו של מומחה מטעם בית המשפט נדרש כי כתב התביעה יהא מפורט ומעמיק מבחינת הטיעון בנושאים הרפואיים כפי שנעשה כאשר יש בידי התובע חוות דעת רפואית, אותה הוא מצרף לכתב התביעה. דרישה מחמירה שכזו עלולה להקשות על תובעים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם ולחסום את גישתם לבית המשפט, שהרי היא תחייבם להסתייע בייעוץ רפואי מקצועי, מה שאין ביכולתם לעשות. כמו כן, כאמור בעניין אייזנבך , לא נדרש מן התובע להראות כי סיכויי הטענה גבוהים במיוחד, נטל בו יתקשה לעמוד ללא חוות דעת. אולם, למרות כל האמור, עדיין נדרש התובע להראות כי בפיו טענה של ממש, "טענה הראויה להיטען", יסוד לכאורי לתביעתו.

9.

מהאמור לעיל עולה בבירור כי לא ניתן לקבל את טענת המבקשת כי די בכך שנקבע כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר הגשת חוות דעת מטעמה ("חסרון הכיס") לצורך מתן פטור ומינוי מומחה מטעם בית המשפט. חסרון הכיס הוא "טעם מיוחד" כנדרש, אך אינו תנאי מספיק. על המבקשת להראות בנוסף כי קיים יסוד ממשי לכאורי לתביעתה כנגד בית החולים, דהיינו – לטענותיה בדבר הרשלנות הרפואית המיוחסת לו.

מוסיפה המבקשת וטוענת, כי בכל מקרה היא עמדה גם בתנאי זה והראתה שיש יסוד לתביעתה, באמצעות המזכר שהעביר המומחה למבקשת, בו נרשם כי "יש מקום לטעון בשאלת הרשלנות בטיפול הרפואי בביה"ח ובמרפאה" (על אף שהודתה שאת סעיפי כתב התביעה שעסקו בפירוט רכיבי הרשלנות המיוחסת בית החולים ניתן היה לנסח טוב יותר). דעתי בעניין זה דומה לזו של בית המשפט המחוזי ושונה מדעת המבקשת, שלטעמי לא עברה אף את הרף הנמוך שנדרש ממנה כדי להראות שיש בתביעתה ממש:

כתב התביעה – כפי שציין בית המשפט המחוזי, בכתב התביעה הוקדשו שלושה סעיפים לתיאור הטענה בדבר התרשלותו של בית החולים, כדלהלן:

"25. התובעת תוסיף ותטען כי, היה צורך לערוך לה בדיקות לגילוי החבלה, השבר ותוצאותיהם במועדים הנכונים ובשיטות הנכונות ולהפנותה לטיפול מתאים והולם, כל זה לא נעשה.

26.בבית חולים "משפחה קדושה", הנתבע 3, לא טופלה התובעת כראוי ולא הופנתה להתייעצות במקומות עם ניסיון בטיפול בחבלות מסוג זה.

27.סבלה של התובעת היה ניתן למניעה אילו היתה נבדקת כראוי בימים הראשונים בסמוך לתאונה ו/או בסמוך להשמת האמה הימנית בגבס, או אילו היה מזמנים יועץ מתמחה בתחום האורטופדי, כמו שעשו בכל בתי החולים האחרים".

נוסחם של סעיפים אלו הוא כללי וסתמי, ולא ברור ממנו כיצד, לטענת המבקשת, התרשל בית החולים. לא ניתן להבין מהאמור בכתב התביעה מהו הטיפול שניתן למבקשת, ומדוע לגישתה הוא לא היה הולם ולא היה ראוי. הרי גם לפי כתב התביעה (סעיפים 18-15), לאחר התאונה המבקשת התקבלה בדחיפות בחדר המיון של בית החולים, ואושפזה למשך שלושה ימים בהם "נעשו לה סדרת בדיקות, צילומים וטיפולים רפואיים". היא אובחנה כסובלת משבר ונותחה. נראה בבירור כי ניתן לה טיפול מיידי ומכתב התביעה לא ברור כיצד התרשל בית החולים. אין זה ברור גם איזה טיפול "מתאים והולם" נמנע מן המבקשת לשיטתה, וכיצד היה טיפול זה מונע את סבלה או מפחית את שיעור נכותה הזמנית או הצמיתה. טענתה של המבקשת לכך שלא הופנתה להתייעצות נותרה בלתי מבוארת, בלשון המעטה, וגם אין זה ברור מהו הבסיס להשוואה לנהוג בבתי חולים אחרים בשאלת זימונו של "יועץ מתמחה בתחום האורטופדי". ניסוח כזה הוא כוללני וסתמי, עד שאין בו כדי לבסס טענה לכאורית שניתן לקבוע לגביה שהיא בעלת פוטנציאל וראויה להיבחן, ולא פחות חשוב מכך – אין הוא מאפשר לבית החולים להיערך להתגונן מפני הטענה.

מזכר המומחה – גם אם לדבריו הקצרים של פרופ' צינמן יש משקל מסוים, אין בהם די על מנת להראות כי יש ממש בטיעון בעניין הרשלנות הרפואית. גם בעקבות דבריו הקצרים של המומחה, עדיין אין זה ברור כיצד התרשל בית החולים. אין מקום להסתפק ברמזים עמומים שמספק המומחה, מסיבותיו הוא, שעה שלא עומדת לנגד עיני בית המשפט והנתבע טענה ברורה באשר לטיב ההתרשלות ורכיביה.

10.

כפי שתיארתי ביתר הרחבה בעניין אייזנבך (פסקאות 9-8), לא לחינם הגביל המחוקק את האפשרות למינוי מומחה מטעם בית המשפט, בצירוף פטור מהגשת חוות דעת מטעם התובע, רק למקרים יוצאי דופן. מינויו של מומחה מטעם בית המשפט חלף חוות דעת שעל התובע להגיש הוא צעד חריג, סטייה משיטת המשפט האדברסארית הנהוגה במחוזותינו, וטומן בחובו בעייתיות אינהרנטית, סיכון וחוסר בהירות, וחסרונות אפשריים לכל אחד מן הצדדים להליך. הנתבע עלול להיפגע מכך שהתובע זוכה "לסיוע" מבית המשפט בהוכחת תביעתו (בדרך של מינוי מומחה אובייקטיבי מטעמו של בית המשפט), בניגוד לכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה". לפיכך, מעבר לכך שנדרש מן התובע "טעם מיוחד" (חסרון הכיס בענייננו, עליו אין מחלוקת), עליו גם להראות כי תביעתו אינה תביעת סרק, וכי "יש בה משהו", טענה ממשית וברורה שיכולה, באופן לכאורי ובאם תיתמך על ידי חוות דעתו של מומחה רפואי, לבסס את תביעתו.

לא זו אף זו - קיימת חשיבות רבה לכך שכתב התביעה יכלול טענות קונקרטיות, ולא טיעונים כלליים בהם אולי ייצוק התובע תוכן בהמשך המשפט. אחרי הכול, בהיעדר טיעון ברור וקונקרטי, באם יוחלט על מינויו של מומחה מטעמו של בית המשפט, לא יוכל בית המשפט להנחות את המומחה ולקבוע מה יהא היקף חוות דעתו. לא יתכן כי המומחה "יגלה" בכוחות עצמו את יריעת המחלוקת שבין הצדדים. יתר על כן, גם עבור הנתבעים קיים קושי כיוון שאינם יודעים איזו התרשלות מיוחסת להם, ועל כן אין ביכולתם להתכונן כיאות להגן על עצמם. יוזכר כי הנתבע זכאי להגיש חוות דעת מטעמו, עוד קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, גם כאשר התובע זוכה לפטור מהגשת חוות דעת. כיצד יידעו הנתבעים להנחות מומחה מטעמם באשר למצופה ממנו ולנושאים שאליהם עליו להתייחס, אם הטענות אינן עולות בבירור מכתב התביעה? על כן, חשוב לעמוד על קיומו של רף איכותי מסוים, גם אם נמוך יחסית, שצריך לעבור התובע החפץ במינוי מומחה מטעם בית המשפט חלף הגשת חוות דעת מטעמו – וברף זה לא עמדה המבקשת.

11.

התוצאה היא שדין הבקשה שלפני להידחות, אף מבלי לבקש תגובה – בראש ובראשונה כיוון שהבקשה אינה עומדת בתנאים לקבלת רשות ערעור (על החלטה אחרת) בגלגול שלישי, ומעבר לכך, כיוון שאיני סבור שראוי להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

12.

להשלמת התמונה ולהסרת ספק – החלטה זו, כמו גם החלטת בית המשפט המחוזי, התמקדה באפשרות למתן פטור למבקשת מהגשת חוות דעת ולמינוי מומחה מטעם בית המשפט בכל הנוגע להוכחת הרשלנות הרפואית הנטענת כלפי בית החולים. באשר לסוגית אופי ושיעור נכותה של המבקשת, אשר נוגעת לתביעת המבקשת נגד המשיבים 3-2, נותרה על כנה החלטת בית משפט השלום באשר למתן פטור מהגשת חוות דעת ומינוי מומחה מטעם בית המשפט.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.