רע"א 5872/19 איגור יונייב נ. דליה אביטן

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' בלכר ) בפש"ר 21574-07-12 מיום 3.7.2019, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לביטול החלטה מיום 27.5.2018, בה ניתן תוקף להסכם פשרה שנערך בינו לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) .

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 27.7.2011 נחתם בין המבקש לבין המשיבה הסכם למתן הלוואה ושיעבוד, בו נקבע, בין היתר, כי המבקש ילווה למשיבה סכום של 500,000 ש"ח אשר ישמש לפירעון משכנתה הרשומה על חנות המצויה בבעלותה (להלן: הנכס ) לטובת בנק הפועלים, וכי בתמורה לחלק מסכום ההלוואה תירשם משכנתה על הנכס לטובת המבקש. ביום 22.9.2011 נרשמה משכנתה כאמור לטובת המבקש.

3.

לטענת המבקש, המשיבה לא עמדה בפירעון יתר ההלוואה, ומשכך ביום 29.2.2012 נחתם בין השניים הסכם נוסף, לפיו ירכוש המבקש את הנכס, תוך קיזוז חובות המשיבה כלפיו מתמורת המכר (להלן: הסכם המכר ). ברם, ביום 22.7.2012, בטרם הושלם רישום הזכויות בנכס לטובת המבקש, ניתן צו כינוס לנכסי המשיבה, לבקשתה, והמשיב 2 מונה לנאמן על נכסיה (להלן: הנאמן ). בהמשך לכך, הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי אשר דן בהליך פשיטת הרגל, בקשה לביטול הסכם המכר מחמת הענקה אסורה לפי סעיפים 96(א) ו-96(ב)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. המבקש התנגד לבקשת הנאמן, ואילו המשיב 3, הוא כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ) הצטרף אליה.

4.

ביום 27.5.2018 התקיים דיון בבקשה לביטול הסכם המכר, במהלכו הציג בית המשפט המחוזי בפני המבקש ובאי כוחו את הקשיים העולים מטענותיו במסגרת ההתנגדות לבקשה. בעקבות זאת, ולאחר הפסקה בה הידברו הצדדים ובאי כוחם אלה עם אלה, הגיעו הם להסכמות, אשר פרטיהן הוכתבו לפרוטוקול על-ידי הנאמן. הצדדים הסכימו, בין היתר, כי הסכם המכר יבוטל וכי תינתן למבקש ארכה לשם הגשת תביעת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל נגד המשיבה (להלן: הסכם הפשרה ). לבקשת הצדדים נתן בית המשפט המחוזי תוקף של החלטה להסכם הפשרה ובתוך כך, הצהיר "על ביטול הסכם המכר מיום 29.2.12 שנערך בין המוכרת... לבין הקונה".

5.

לאחר מספר ימים החליף המבקש את ייצוגו, וביום 31.5.2018 הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול הסכם הפשרה. בבקשתו טען המבקש כי פרטי הסכם הפשרה נדונו בין הנאמן ובא-כוח הכנ"ר לבין אחד מבאי-כוחו דאז, אשר כלל לא תיאר בפניו את תוכן ההסכם. עוד נטען כי המבקש הוא "אדם פשוט" אשר סיים לימודיו בגיל 16, ומשכך אף לא הבין את תוכן הסכם הפשרה כאשר זה הוכתב על-ידי הנאמן לפרוטוקול בית המשפט, וכי אך לאחר שקרא בביתו את פרוטוקול הדיון, הבין הוא כי הסכם המכר בוטל במסגרת הסכם הפשרה. עוד נטען בהקשר הזה, כי לאחר שנועץ המבקש בעורך דינו החדש התברר לו שהסכם הפשרה גובש בניגוד להנחיות שמסר לבא-כוחו דאז. לפיכך, טען המבקש כי יש לבטל את הסכם הפשרה מחמת טעות והטעיה בכריתתו.

6.

בתשובת הנאמן לבקשה נטען כי בטרם הוצג הסכם הפשרה לבית המשפט המחוזי, הובהרו פרטיו למבקש על-ידי שני באי-כוחו, הנאמן, ובא-כוח הכנ"ר; וכי הנאמן התרשם שהמבקש הבין את רוח הדברים במהלך הדיון, היה קשוב לנעשה באולם ואף השיב לשאלות שהופנו אליו. כן נטען כי טענת המבקש לקשיים בהבנת פרטי הסכם הפשרה, אינה מתיישבת עם גרסתו לאורך ההליך כי הוא איש עסקים אמיד. הכנ"ר התנגד אף הוא לבקשה לביטול הסכם הפשרה, ובתוך כך טען כי המבקש לא הוכיח כדבעי את יסודותיה של עילת הטעות הקבועה בסעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ).

7.

בתגובה הוסיף המבקש וטען כי בית המשפט המחוזי לא בירר במעמד הדיון האם הוא מבין את משמעות הסכם הפשרה בטרם נתן לו תוקף של החלטה.

החלטת בית המשפט המחוזי

8.

בהחלטה מיום 3.7.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול הסכם הפשרה וקבע כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בכל הנוגע לקיומה של עילה לביטול ההסכם; כי הלה לא תמך את בקשתו בראיות או בתצהירים רלוונטיים; וכי למעשה, המבקש אף לא טען להטעיה מצד הנאמן או מי מטעמו, כאמור בסעיף 15(ב) לחוק החוזים. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש לפיה הוא הבין את תנאי הסכם הפשרה אך לאחר שקרא את פרוטוקול הדיון בביתו, היות שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת המבקש לפיה הבין את תוכן הסכם הפשרה רק לאחר שנועץ בבא-כוחו החדש. עוד נקבע כי עיון בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 27.5.2019 מעלה שפרטי הסכם הפשרה, אשר כללו הוראות בעניין מכירת הנכס, הוקראו על-ידי הנאמן בלשון ברורה; כי לא עלה בידי המבקש לסתור את טענת הנאמן לפיה הוא הסביר למבקש את פרטי ההסכם במהלך ההפסקה; וכי טענת הנאמן שהמבקש היה קשוב לנעשה באולם והשיב על שאלות הנאמן מתיישבת עם התרשמותו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הסכם הפשרה אינו מקפח את המבקש, וכי הסכם זה הוא סביר ומאוזן על רקע הנסיבות.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה דנן

9.

בבקשתו שב המבקש, בעיקרו של דבר, על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי, ומוסיף כי נוכח פגיעתו של הסכם הפשרה בזכויותיו הקנייניות, היה על בית המשפט לנקוט בזהירות מוגברת בטרם העניק תוקף של החלטה להסכם זה, ולהסביר לצדדים את מהות ההסכם ומשמעותו המשפטית.

דיון והכרעה

10.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי לבקש תשובה.

11.

אפתח ואציין כי טענות המבקש בנוגע לפגמים שנפלו בכריתת הסכם הפשרה מיוחסות בעיקרן להתנהלות באי-כוחו כלפיו ולטיב הייצוג המשפטי שהם העניקו לו. ואולם, ככלל, מערכת היחסים שבין עורך דין ללקוחו אינה עניין לבית המשפט לענות בו – שלא במסגרת התדיינות ישירה ביניהם. בהקשר זה, נקבע גם כי "אין לחשוף צד להסכם פשרה לסיכון של ביטולו בדיעבד עקב פגם בכריתתו, אך ורק עקב ייצוג רשלני של הצד השני להסכם" (ראו: ע"א 7663/11 דדון נ' חדד ,

פסקה 9 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (29.4.2013) (להלן: עניין דדון )). לפיכך, ככל שיש בפי המבקש טענות המכוונות נגד הייצוג שהוענק לו, ואיני מביעה דבר בעניין זה, הרי שמקומן להתברר במישור היחסים שבינו לבין בא-כוחו, ואין מקום לביטול הסכם הפשרה על בסיסן – תוך פגיעה באינטרסים של יתר הצדדים להליך, ובציפייתם לסיום ההתדיינות המשפטית. די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור דנן.

12.

למעלה מן הצורך, אוסיף לגופם של דברים, כי ככלל, המסגרת הנורמטיבית לבירור פגמים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה, מצויה בפרק ב' לחוק החוזים, וזאת מחמת אופיו החוזי של הסכם מעין זה. יחד עם זאת, הפסיקה עמדה על תכונותיו הייחודיות של הסכם פשרה, אשר נובעות מהוויתורים ההדדיים של הצדדים לו, כמו גם מהצפייה הסבירה שהסכם זה ימנע התדיינויות נוספות בעתיד. על רקע זה, נקבע כי טענת הצדדים לפגם שנפל בכריתתו של הסכם פשרה, תיבחן על-ידי בית המשפט בזהירות יתרה ולא תתקבל בנקל (ראו והשוו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש , פ"ד נא(1) 577, 588 (1997); ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל" חברה לביטוח , פסקה 7 (1.5.2005); עניין דדון , בפסקאות 3-1 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 602 (מהדורה שתים-עשרה, 2015)).

13.

בענייננו, לא מצאתי להתערב בקביעותיו העובדתיות המובהקות של בית המשפט המחוזי לפיהן כלל לא התקיימו במבקש יסודות הטעות או ההטעיה הנדרשים לשם ביטול הסכם הפשרה מחמת פגם בכריתתו. עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מעלה כי היא מבוססת בעיקרה על ממצאים עובדתיים ועל התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מן הצדדים. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בקביעות בית המשפט קמא טעות משפטית הבולטת על פני הפסק או כאשר הדברים מופרכים ובלתי סבירים (ראו: ע"א 501/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון , פ"ד מב(2) 89, 100 (1988); ע"א 8419/13

פלוני נ' עיריית ירושלים , פסקה 12 (9.3.2015); ע"א 1394/18 זרובבלי נ' עלומים, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פסקה 8 (27.11.2018)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

14.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.