פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
3809/19
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקשת:
ד.א המרכז לנדל"ן בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. ליאור ספיר
2. עו"ד גלעד הראל
3. אריה ספיר
4. אשדר יזום ובניה (1997) בע"מ
בקשה למתן סעד
זמני, ולחלופין עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ה"פ
58572-02-16 ות"א 43092-06-16 שניתן ביום 10.5.2019 על ידי כבוד השופט ס'
ג'יוסי
בשם המבקשת:
עו"ד רונן ורדי, עו"ד צבי
הרשקוביץ
בשם המשיב 1:
עו"ד יואב קומבליס
בשם המשיבה 4:
עו"ד חדוה כהן-הרמתי
החלטה
לפניי בקשה לסעד זמני ולחלופין לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ס' ג'יוסי ) מיום 10.5.2019 בה"פ 58572-02-16 ות"א 43092-06-16.
1.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי עוסק בשאלת תוקפו של הסכם מיום 19.11.2015, שבמסגרתו מכר המשיב 1 (להלן: ליאור ) למבקשת את זכויותיו בדירה שברח' העוגן 4 בטירת הכרמל. בית המשפט קיבל את תביעתו של ליאור וקבע כי המבקשת שילמה לליאור רק כמחצית מהתמורה המוסכמת (כ-500,000 ₪ מתוך כמיליון ₪) ובכך הפרה את החוזה הפרה יסודית. נקבע כי הסכם המכר מבוטל וליאור נדרש להחזיר למבקשת את הסכום שקיבל. מפסק הדין עולה כי לא מדובר בעסקת מכר דירה שגרתית, ובין היתר, ההסכם נחתם לאחר משא ומתן חפוז שנמשך יום אחד, וחלק ניכר מהתשלומים נעשו במזומן. בהמשך לכך ראוי לציין כי בית המשפט המחוזי התרשם לשלילה ממהימנותם של חלק מהמעורבים בעסקה, משני הצדדים (ראו פסקאות 4, 75 ו-87 לפסק הדין).
להשלמת התמונה אוסיף כי בפני בית המשפט עמדה תביעה מקבילה לביטול ההסכם, שהוגשה על ידי המשיב 3, אביו של ליאור, שטען כי הוא הבעלים האמיתי של הדירה, ותביעתו נדחתה. המשיבה 4 היא החברה הקבלנית שמידיה רכש ליאור את הדירה בעבר, והיא עדיין רשומה כבעלת הדירה במרשם המקרקעין. המשיב 2 הוא עו"ד שהיה מעורב בעסקה והתביעה נגדו נדחתה.
2.
המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובקשתה הנוכחית היא להורות כי עד להכרעה בערעור לא תבוצע דיספוזיציה בדירה, ולחלופין להשאיר על כנה את הערת האזהרה הרשומה לטובתה. בפיה של המבקשת טענות נגד אמינותו של ליאור, ולטענתה היא העבירה לו תשלומים נוספים שבית המשפט "איין" אותם. המבקשת טענה כי הדירה ממילא נועדה להשכרה, ולכן קבלת הבקשה לא תגרום לליאור נזק. לעומת זאת, דחיית הבקשה תסכן את האפשרות להשיב לידיה את הדירה, ואף תותיר אותה ללא ערובה כלשהי לכך שליאור יחזיר את הסכומים שקיבל במסגרת העסקה.
ליאור ביקש לדחות את הבקשה. לשיטתו סיכויי הערעור קלושים וגם מאזן הנוחות לא נוטה לטובת המבקשת. ליאור טען כי הוא חייב למבקשת לכל היותר "סכום זעום", מכיוון שמתוך התמורה החלקית שעליו להשיב יש לקזז סכומים שונים שהמבקשת חייבת לו (סכום שהופקד בנאמנות; פיצוי מוסכם; עלויות שכירות; הוצאות משפט ועוד).
המשיב 3 לא הגיש תגובה לבקשה, והמשיבים 2 ו-4 לא התנגדו למתן הסעד המבוקש.
המבקשת הגישה תשובה לתגובתו של ליאור (בהתאם להחלטתי מיום 18.6.2019), וטענה כי המקרה דנן מתאפיין בהיבטים חריגים שמצדיקים התערבות בממצאים עובדתיים. המבקשת חזרה והדגישה כי אם הדירה תירשם על שמו של ליאור, קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור.
4.
ככלל, בבקשות מסוג זה, מוטל על המבקש להראות כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן ה נוחות נוטה לטובתו (בין היתר ראו ע"א 1254/19 מנשה נ' סוויסה (4.3.2019)) . בענייננו, נחשפה בפני בית המשפט המחוזי עסקת מכר שהתאפיינה לכל הפחות בהיבטים מפוקפקים, שהשפיעו גם על הקושי לקבוע אם התשלומים הועברו. על פי רוב ערכאת הערעור נמנעת מהתערבות בענייני עובדה ומהימנות, אך הערפל האופף את נסיבות המקרה הנוכחי, והקושי להסתמך על חלק מהעדויות, עשוי להשפיע על כך (ראו, למשל, לעניין התשלום הראשון בפסקאות 87-86 לפסק הדין).
מכל מקום, סיכויי הערעור אינם מכריעים את הבקשה דנא, והעיקר הוא במאזן הנוחות. ראשית , אכן יש חשש כי אם לא יינתן הסעד המבוקש, יהיה קושי לממש את פסק הדין במקרה שהערעור יתקבל. שנית , ומבלי להכריע בטענות הצדדים, מסתבר כי על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (פסקאות 120-117) החוב של ליאור למבקשת נמוך בהרבה מהסכום שצויין בבקשה, ועדיין מוטב לוודא שביטול החוזה ייעשה בד בבד עם השבת התמורה ששולמה. למעשה, בהחלטתו של בית המשפט קמא (מיום 7.6.2019, לאחר שניתן פסק הדין), כבר הוטל עיקול על זכויותיו של ליאור בדירה עד להשבת התמורה. שלישית , הדירה נרכשה כדירה להשקעה וגם היום ליאור לא טען כי הוא מעוניין למכור אותה, ומכאן ההנחה שהסעד המבוקש אינו פוגע בו.
מטעמים אלה, החלטתי לקבל את הבקשה וליתן סעד זמני שלפיו לא תבוצע דיספוזיציה בדירה עד להחלטה אחרת. יובהר כי ליאור רשאי להשכיר את הדירה כרצונו ואין על כך מחלוקת. במקרה שליאור יהיה מעוניין לרשום על שמו את הדירה, איני רואה מניעה לכך, ומסתבר שגם המבקשת תסכים, בכפוף לרישום הערת אזהרה מתאימה לטובתה.
המבקשת לא הפקידה ערובה וביקשה להסתפק בהתחייבות עצמית. ליאור מצידו הדגיש כי המבקשת היא חברה בע"מ, וביקש לחייב אותה להפקיד ערבות בסך 200,000 ש"ח לפחות. בנסיבות העניין, איני רואה טעם מספק לפטור את המבקשת מהפקדת ערבות, ולפיכך הסעד המבוקש מותנה בהפקדת ערבות בנקאית בסך 70,000 ₪ (תקנות 467(ג) ו-364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) וזאת עד ליום 1.8.2019.
5.
הבקשה מתקבלת אפוא, במובן זה שעד להחלטה אחרת לא תבוצע דיספוזיציה בדירה, בכפוף להפקדת ערבות כאמור.
ניתנה
היום, י"א בתמוז התשע"ט (14.7.2019).
ש ו פ ט