בש"א 2263/13 פלוני נ. שרון דגודגה

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד הנכבד ב-ה"פ 19517-04-10, שניתן בתאריך 13.1.2013 על-ידי השופטת ע' וינברג-נוטוביץ , שבגדרו התקבלה תביעתם של המשיבים לאכיפת הסכם מכר שנחתם בינם לבין המבקשת בנוגע לדירה המשמשת למגוריה, ובין היתר מונה בא-כוחם של המשיבים ככונס נכסים, לצורך העברת החזקה והזכויות בה לידיהם – וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין.

אביא להלן את עיקרי העובדות הדרושות להכרעה בבקשה.

רקע

2.

בתאריך 27.2.2008 נחתם חוזה שלפיו המבקשת התחייבה למכור למשיבים את זכויותיה בדירת מגורים בת 3 חדרים המצויה ברח' שמעוני 4/3 ברמת-גן, הידועה כגוש 6142 חלקה 226 תת חלקה 3, תמורת סך של 710,000 ש"ח (להלן: ההסכם ו- הדירה , בהתאמה).

3.

על-פי הוראות ההסכם, היה על המשיבים לשלם למבקשת את התמורה בשיעורים, באופן שהתשלום הראשון בסך 100,000 ש"ח ישולם במועד החתימה על ההסכם; התשלום השני בסך 210,000 ש"ח, שיועד בחלקו לסילוק המשכנתא שרבצה על הדירה, ישולם עד לתאריך 15.3.2008; והתשלום השלישי בסך 400,000 ש"ח ישולם כנגד מסירת החזקה בדירה לידי המשיבים, וזאת בתאריך 1.7.2008. הצדדים אמנם לא פעלו לפי הוראות ההסכם, ואולם אין מחלוקת כי בין מועד החתימה על ההסכם ועד לתאריך 19.1.2009 – המשיבים שילמו למבקשת, על חשבון המכר, סכום כולל של 662,348 ש"ח, המהווים כ-93% מהתמורה החוזית.

4.

המשיבה לא פינתה את הדירה במועד שנקבע בהסכם, ואף לא במועד שנדחה פעמיים, בהסכמת הצדדים, ונקבע לבסוף לתאריך 1.4.2009.

ההליך שהתנהל בפני בית המשפט הנכבד קמא ופסק הדין שניתן בגדרו

5.

בנסיבות אלה הגישו המשיבים לבית-המשפט הנכבד קמא

תובענה בדרך של המרצת פתיחה, לאכיפת ההסכם ועתרו בגדרה, בין היתר, למינויו של בא-כוחם ככונס נכסים על הדירה לצורך העברת החזקה וזכויות המבקשת בה לידיהם. התובענה נתמכה בתצהיר שעליו חתמו המשיבים במשותף. במאמר מוסגר יוער כי התובענה, מושא הערעור, הוגשה לאחר שתובענה קודמת שהגישו המשיבים לבית משפט השלום בתל-אביב, בסדר דין מקוצר, נמחקה, בהסכמה, מחמת היעדר סמכות עניינית, אחרי שהמבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן.

6.

המבקשת לא הגישה תשובה לתובענה. חלף זאת הגישה המבקשת מסמך רפואי ולאחר מכן חוות דעת רפואית מאת פסיכיאטר מטעמה, אשר מהם עלה כי היא סובלת מבעיות נפשיות, מצויה במצב פסיכוטי, נטולת יכולת החלטה ואיננה מסוגלת לשתף פעולה עם עורך-דינה.

המבקשת אף לא התייצבה לדיון שנקבע לתאריך 17.6.2010, בפני נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, ובאותו מעמד מונה בא-כוחה דאז כאפוטרופוס לדין שלה. בהמשך, בכדי לעמוד על כשרותה של המבקשת, מונה, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, על מנת שיחווה דעתו בדבר מצבה הנפשי של המבקשת בעת החתימה על ההסכם ובמועד קיומו של ההליך בפני בית המשפט הנכבד קמא. מחוות דעתו של המומחה עלה כי נוכח אישיותה, המבקשת אמנם נוחה להשפעה ונוטה לדיכאון, אך היא איננה סובלת ממחלה פסיכוטית פעילה הפוגעת ביכולת השיפוט שלה. המומחה נחקר על חוות דעתו ולא שינה ממסקנתו לפיה המבקשת איננה בלתי כשירה מבחינה משפטית (מאחר ועניין זה מצוי בלב הערעור – לא ארחיב כאן עוד בנושא זה).

גם לדיון שנקבע לשמיעת הראיות בתיק נמנעה המבקשת מלהתייצב. בהמשך נעתר בית המשפט הנכבד קמא לבקשת בא-כוחה של המבקשת דאז וקבע כי תצהיר שהוגש מטעמה לבית משפט השלום בגדרי התובענה שנמחקה, יהווה תצהיר עדות ראשית מטעמה – ועליו היא תיחקר במועד נדחה, שנקבע לשמיעת הראיות. דא עקא, שגם לדיון ההוכחות הנוסף המבקשת לא התייצבה, ועל כן הורה בית המשפט הנכבד קמא על הוצאת תצהירה מהתיק. אחיה של המבקשת, אשר הגיש תצהיר, שבו אישר, בין היתר, כי הוא סייע לאחותו בהליכי מכירת דירתה – התייצב לדיון, אך המשיבים ויתרו על חקירתו.

7.

בפסק הדין שניתן בתאריך 13.1.2013 קיבל בית המשפט קמא הנכבד את תביעתם של המשיבים. בית המשפט מצא כי המבקשת היתה כשירה להתייצב לדיון בתובענה ומשלא עשתה כן – יש להחיל עליה את ההלכות החלות על אי הבאת עדות או ראיה רלבנטיים. בתוך-כך נדחתה טענת המבקשת לפיה ההסכם בטל מעיקרו בשל מצבה הנפשי, וזאת בהיעדר תיעוד רפואי המתייחס למועד חתימת ההסכם.

על-יסוד תצהירם המשותף של המשיבים, שלא נסתר בחקירתו הנגדית של המשיב 1, וכן על סמך עדותו של המשיב 1, שנמצאה על-ידי בית המשפט הנכבד קמא מהימנה (בא-כוח המבקשת ויתר על חקירת המשיבה 2), ובהיעדר גירסה מטעם המבקשת – בית המשפט הנכבד קמא קבע כי המבקשת הפרה את ההסכם בכך שסירבה למסור את החזקה בדירה למשיבים, למרות שהם שילמו לה כ-93% מהתמורה (בעוד שעל-פי ההסכם היה על המשיבים לשלם למבקשת טרם מסירת החזקה בדירה כ-44% מהתמורה בלבד). בית המשפט הנכבד קמא ציין עוד בפסק דינו כי הוא התרשם מכך שמהלכיה של המבקשת לאחר החתימה על ההסכם – מקורם בסברה כי היא עשתה טעות בכדאיות העסקה, אלא שלא די בטעות שכזו כדי להביא לביטולו של ההסכם, או כדי להצדיק את הפרתו.

נוכח כל האמור לעיל – בית המשפט הנכבד קמא העניק למשיבים את הסעדים שביקשו, ובין היתר, נתן צו הצהרתי לפיו המשיבים זכאים לאכיפת ההסכם ולקבלת החזקה בדירה, וכן להירשם כבעלי הזכויות בדירה. לשם כך מינה בית המשפט הנכבד קמא את בא-כוחם של המשיבים ככונס נכסים על הדירה. בנוסף, ניתן על-ידי בית המשפט הנכבד קמא צו הצהרתי לפיו המשיבים זכאים לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. כן חייב בית המשפט הנכבד קמא את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

8.

המבקשת הגישה לבית המשפט הנכבד קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לבקשה צורף מכתב מאת ד"ר חרמון, שבו נטען, בין היתר, כי הודעה שתימסר למבקשת בדבר תוכן פסק-הדין שניתן נגדה "עלולה להחמיר מאוד את מצבה הנפשי הקשה...", והיא "עלולה לגרום לגב' [...] לחזור למצב פסיכוטי קיצוני, לרבות ניסיון של הגב' [...] לשלוח יד בנפשה". כן נכתב שם כי: "...ניתוקה מדירתה עלול בהחלט לגרום לה לחווית טראומת חוסר אונים חוזרת...".

בהחלטה מתאריך 11.3.2013 קבע בית המשפט הנכבד קמא כי היה מקום לדחות את הבקשה, בין היתר, מחמת אי-צירופו של תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות שנטענו בה ובשל כך שמכתבו של הרופא מטעם המבקשת, שעליו נסמכה הבקשה – איננו מהווה חוות דעת כדין ותוכנו סותר את קביעותיו של המומחה הרפואי שמונה על-ידי בית המשפט הנכבד קמא. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין ומאחר שהמשמעות האופרטיבית של פסק-הדין היא פינוי המבקשת מדירת מגורים שלה, נעתר בית המשפט הנכבד קמא לבקשה, בכפוף לעמידת המבקשת בתנאים הבאים: תשלום מלוא הוצאות המשפט למשיבים, בתוך 14 ימים ממועד מתן ההחלטה וכן הפקדת עירבון בסך 100,000 ש"ח, תוך פרק הזמן האמור , לשם הבטחת נזקי המשיבים במידה והערעור יידחה, "ובין היתר בשל הצורך לשלם הן דמי שכירות והן משכנתא על הדירה, בעוד שהמשיבה מחזיקה גם בדירה וגם בכספי המשיבים".

9.

לטענת המבקשת, התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא לתחולתו של צו עיכוב הביצוע "אינם ברי מימוש מצד המבקשת", ומכאן הבקשה שלפני – שהוגשה בתאריך 24.3.2013 על-ידי בא-כוחה הנוכחי של המבקשת, וזאת בד-בבד עם הגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, בצירוף בקשה להארכת המועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל.

10.

בבקשה הנ"ל, שנתמכה בתצהירו של בא-כוחה של המבקשת דאז (אשר מונה, כאמור, לאפוטרופוס לדין של המבקשת בהחלטת נשיאת בית-המשפט הנכבד קמא) נטען כי סיכויי הערעור טובים, בין היתר, בשל כך שפסק-הדין ניתן למעשה בהיעדר הגנה מטעם המבקשת (לנוכח הוצאת תצהירה מהתיק בעקבות אי-התייצבותה לדיון), ובשל כך שלא הוצגו בפני המומחה מטעם בית המשפט הנכבד קמא מלוא המסמכים בדבר עברה הפסיכיאטרי של המבקשת.

במישור של מאזן הנוחות נטען כי במקרים שבהם מתבקש עיכוב ביצוע של צו לפינוי אדם מדירת מגורים שלו – בתי המשפט נוטים להיעתר ביתר קלות לבקשה, שכן הפינוי מהנכס עלול להוביל למצב שבו לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, היה וערעורו של המבקש יתקבל.

לנוכח עיתוי הגשת הבקשה שלפני, נתתי בהחלטתי מתאריך 24.3.2013 צו ארעי האוסר על המשיבים, או מי מטעמם, לנקוט בהליכים לפינוי המבקשת מהדירה ולהעברת החזקה בה לידיהם, או להעברת הזכויות בדירה על שמם – עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע.

להשלמת התמונה יש לציין כי הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור (שהוגשה בד-בבד עם הגשת הבקשה שלפני) – הובאה לטיפולו של רשם בית משפט זה, וזו נתקבלה לאחר שהוגשו בה שני תצהירים משלימים מטעם בא-כוח של המבקשת דאז (ונקבע במסגרתה כי הערעור יתקבל לרישום, בכפוף לכך שהמבקשת תשלם למשיבים את הוצאותיהם בסך 5,000 ש"ח. ואכן למזכירות בית המשפט הומצא אישור בדבר ביצוע התשלום האמור (ע"י אחיה של המבקשת) – לחשבונו של בא-כוח המשיבים).

11.

המשיבים, מצידם, מתנגדים לבקשה שלפני.

לטענתם, אין מקום לעכב את ביצועו של פסק-הדין שהורה על אכיפתו של ההסכם, שכן ההסכם אמור היה להיות מושלם כבר לפני למעלה מ-4 שנים. לטענת המשיבים (שעוגנה גם בפסק-הדין ובהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט הנכבד קמא בגדרי הבקשה לעיכוב ביצוע שהונחה בפניו) – במשך למעלה מ-4 שנים המבקשת ממשיכה להחזיק הן בחלק-הארי של התמורה עבור רכישת הדירה והן בדירה עצמה, בעוד שהם נאלצים לשאת הן בהחזר תשלומי ההלוואה שנטלו לצורך רכישת הדירה והן בתשלומי שכר-הדירה שבה הם מתגוררים בפועל.

12.

באשר לסיכויי הערעור – המשיבים טוענים כי אלה "קלושים עד אפסיים", שכן אין בפי המבקשת טענה מהותית כנגד קביעת בית המשפט הנכבד קמא בדבר הפרת ההסכם מצידה, אלא טענות הנוגעות, לשיטתם, לכשלים "פרוצדוראליים" בלבד, שהמבקשת היא אשר גרמה להם בהתנהלותה הדיונית. כמו-כן עומדים המשיבים על כך שכתב הערעור כולל טענות נוספות שלא נטענו קודם לכן (כגון: טענת עושק), והמבקשת מנועה מלהעלות אותן לראשונה בגדרי הערעור, מה-גם שטענותיה אלה חותרות תחת ממצאים שנקבעו על-ידי בית המשפט הנכבד קמא על-יסוד התרשמות בלתי אמצעית מהראיות והעדויות שנשמעו בפניו.

13.

במישור של מאזן הנוחות, המשיבים שמים את הדגש על הפגיעה הכלכלית והנפשית שנגרמה ונגרמת להם עקב הפרת ההסכם על-ידי המבקשת, כמו-גם על הפגיעה באינטרס הציבורי באכיפתם של פסקי-דין ובהגשמת העיקרון שחוזים יש לקיים. לדידם, הפגיעה העלולה להיגרם למבקשת הינה פגיעה כלכלית גרידא – וככזו היא ניתנת לפיצוי בכסף באם הערעור יתקבל.

14.

המבקשת הגישה תשובה לתגובת המשיבים, על-פי הרשות שניתנה לה בהחלטתי. דא עקא שלמעשה לא מדובר בתשובה לטענות המשיבים, אלא בניסיון לערוך "מקצה שיפורים" לבקשה עצמה, ועל-כן אינני מוצא לנכון לפרט כאן את הטענות החדשות שנטענו בגדרה.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, לרבות החומר שצורף אליהן, וכן בפסק-דינו של בית המשפט הנכבד קמא, הגעתי למסקנה כי בנסיבותיו של המקרה הנדון – דין הבקשה להתקבל באופן חלקי ובתנאים, הכל כמפורט בפיסקה 20 שלהלן.

אביא עתה, בתמצית, את הנימוקים למסקנתי זו.

16.

כידוע, הגשת ערעור, ככלל, איננה מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, זאת על פי האמור בתקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) ובפסיקה. לפיכך, על מי שמבקש עיכוב ביצוע מוטל נטל כבד להראות שסיכוייו להצליח בערעור גבוהים, וכן כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שביצועו המיידי של פסק הדין ימיט עליו נזק רב, שיהיה קשה לתקנו במידה ותצלח דרכו בערעור, או שהחזרת המצב לקדמותו תהא בלתי-אפשרית (ראו, למשל: בש"א 8464/11 פלונית נ' פלונית (29.11.2011)) – כאשר בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" (עיינו, למשל: ע"א 3258/13

הד ארצי בע"מ נ' ארקדי דוכין (23.5.2013) והאסמכתאות שם).

המבקשת לא עמדה, לדעתי, בנטל כבד זה כפשוטו, ובכל זאת ראיתי לנכון לעכב את הביצוע בתנאים מסוימים, הכל כמפורט בפיסקה 20 שלהלן. הטעמים לכך יובהרו מיד בסמוך.

17.

במישור של סיכוי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי אלה אינם גבוהים במיוחד. טענת המבקשת לפיה "לא ניתן לה יומה" בפני בית המשפט הנכבד קמא, היא טענה מוקשית לנוכח התנהלותה בפניו. הוא הדין גם ביחס לטענתה לפיה לא עמד בפני המומחה הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט מלוא החומר הרלבנטי.

עוד אציין בהקשר זה כי לא מדובר בענייננו במקרה שבו ניתן פסק-דין בתובענה מבלי שהתקיים בה דיון כלשהו (השוו: רע"א 6678/09 ספדיה נ' גלעד (25.8.11)). נראה כי בית המשפט קמא הנכבד יצא מגדרו על-מנת ליתן למבקשת את "יומה" בפניו, אולם היא בחרה במודע שלא להתייצב לדיון, לא לשטוח את גרסתה, ואף לא להציג בפני המומחה מטעם בית המשפט את מלוא התיעוד הרפואי בעניינה. עם זאת, בית המשפט הנכבד קמא קיים שלושה דיונים בתובענה – לרבות שני דיוני הוכחות, שבגדרם נחקרו (בין השאר) המשיב 1 והמומחה מטעם בית-המשפט, על-ידי בא-כוחה של המבקשת והאפוטרופוס לדין שלה – והוא הכריע במכלול, לאחר שהתרשם מן העדויות והראיות שנשמעו בפניו. ראוי לציין עוד כי חלק מהטענות, אשר המבקשת מעלה כיום בערעורה – לא נטענו על-ידי בא-כוחה דאז בפני בית המשפט קמא הנכבד וספק אם הן ראויות להישמע בגדרי הערעור דנא. יתר על כן – מדובר בטענות המבקשות לחתור תחת ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית על-יסוד הראיות והעדויות שנשמעו בפניה, וכידוע, באלה אין ערכאה הערעור נוטה, ככלל, להתערב ( ראו, למשל: ע"א 4086/04

שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (25.7.2004)). יחד עם זאת, בשלב מקדמי זה קשה לקבוע כי סיכויי הערעור הם "קלושים עד אפסיים", כפי שטוענים המשיבים, נוכח מורכבות השאלות המתעוררות במכלול.

18.

במישור של מאזן הנוחות – אכן, במצבים שבהם החזרת המצב לקדמותו, אם פסק-הדין יבוצע באופן מיידי והערעור יתקבל בסופו של יום, היא קשה ביותר, ובמיוחד כאשר מדובר בפינויו של אדם מדירת מגורים – הנטייה הטבעית היא לעכב את הביצוע, ואולם נטייה זו "אינה אמורה להאפיל באופן מלא על יתר השיקולים" (השוו: רע"א 3518/10 שופר נ' בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ בפיסקה 6 (6.9.2010)).

בענייננו, לצד הטענה בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת מי שמבקש עיכוב ביצועו של פסק דין המורה על פינויו של אדם מדירת המגורים שלו, המבקשת ניסתה, כאמור, לטעון כי ביצועו של פסק הדין יחמיר את המצב הנפשי שבו היא מצויה, בין היתר, לנוכח קיומה של זיקה רגשית חזקה שלה לדירה. אמנם, כפי שנפסק בעבר: "בבואנו לדון בפינויו של אדם מן הבית שבו הוא מתגורר מאז שחר ילדותו, יש לתת את הדעת למרכיבים בתחום הרגש, שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם קריטריונים בעלי אופי עסקי, ומכאן שאינם ברי פיצוי כספי" (עיינו:

רע"א 7682/05

לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל (2.11.06) (להלן: עניין לוי ) ; וראו גם החלטת חברתי השופטת ע' ארבל ב-רע"א 11880/04 פלונית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

(16.11.09)).

ואולם, טענתה האמורה של המבקשת חוזרת על טענה שנדחתה על-ידי בית-המשפט הנכבד קמא וגם הפעם היא איננה נתמכת בחוות-דעת רפואית כנדרש (חרף הערתו של בית המשפט קמא הנכבד בהקשר זה). יתרה מכך, מכתבו של ד"ר חרמון, שעליו מבוססת הטענה במישור זה, נוקט במונח "עלול" ואיננו מתיימר לקבוע באופן חד משמעי כי התוצאה של החמרה במצבה הנפשי של המבקשת בעקבות ביצוע פסק הדין היא קרובה לוודאית. בנסיבות אלה, סבורני כי המבקשת לא הרימה באופן מספק את הנטל להוכיח גם את טענתה במקטע זה.

זאת ועוד – אחרת. פינוי המבקשת מדירת המגורים שלה הוא פועל יוצא מהחוזה שנערך בינה לבין המשיבים לפני למעלה מ-5 שנים. עובדה זו, לצד טענת המבקשת בפני בית המשפט הנכבד קמא לפיה נגרמו לה נזקים בגין הפרש מחירים בין יכולתה לרכוש דירה, אם המשיבים היו עומדים במועדי התשלומים, לבין מצב מחירי הדירות היום – מלמדות כי הנזק הנטען הוא כלכלי בעיקרו, ונזק זה ניתן להטבה באמצעות פיצוי כספי, היה ופסק-הדין יבוצע והערעור יתקבל (השוו: ע"א 2526/10 זילברמן נ' עו"ד שפלר (12.4.10)).

בנוסף מונחת על כפות המאזניים העובדה שגם המשיבים נפגעים עקב הפרת ההסכם והעובדה שעד היום הדירה שביקשו לרכוש לא עברה לידיהם. רק לאחרונה נפסק בהקשרים אלה כי: "מקרקעין – ודירת מגורים במיוחד – נחשבים לנכס ייחודי ועל כן רואים את הרוכש כמי שיש לו אינטרס מיוחד בקבלת המקרקעין המסוימים אותם ביקש לעצמו (ראו למשל: ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני (7.3.13)). והנה, בעוד שהמבקשת ממשיכה ליהנות מזה שנים הן מהמשך מגוריה בדירה והן מכספי התמורה שהמשיבים שילמו עבור רכישתה – הרי שהפגיעה הכלכלית הממשית שנגרמה למשיבים בעקבות הפרת ההסכם מתעצמת, לכאורה, בכל יום שחולף, מבלי שהחזקה בדירה והזכויות בה עוברים לידיהם, בהתאם להסכם שנערך בינם לבין המבקשת ואשר היה אמור להיות מבוצע זה מכבר.

19.

יחד עם כל האמור לעיל – אין להתעלם מכך שהמשמעות של ביצוע פסק הדין היא כי אשה ערירית לא צעירה, הנתמכת בקצבת נכות, תפונה מדירת המגורים שלה טרם שיוכרע ערעורה. על מקרים מסוג זה כבר נאמר בעבר כי:

"דחיית הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין המורה על פינוי דיירים מן המקום שבו הם מתגוררים, עלולה להביא לתוצאה בלתי הפיכה שבה לא יוכלו הדיירים המפונים לשוב לבתיהם אף אם יזכו בערעור. במקרה שכזה הופך הערעור לתיאורטי גרידא (ראו רע"א 3673/05

דגן נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א (7.7.05))...

במקרה שכזה יש לנהוג בדחילו ורחימו קודם שבית המשפט נותן אור ירוק למהלך שאין ממנו דרך חזרה ואשר מתבצע עובר להחלטתו הסופית של בית המשפט שלערעור" (ראו: עניין לוי הנ"ל) .

יתרה מכך – בנסיבות העניין נראה כי זיקתם של המשיבים לדירה איננה בעוצמה כה גבוהה, וגם הנזק שייגרם להם באם המבקשת תמשיך להחזיק בדירה עד להכרעה בערעור, ניתן יהיה להטבה באמצעות פיצוי כספי. הטעם לדבר נעוץ בכך שמהחומר המונח בפני עולה כי המשיבים ביקשו לרכוש את דירתה של המבקשת לצורכי השקעה, ולא על מנת להתגורר בה. כך, למשל, מחוזה השכירות שצורף להמרצת הפתיחה, מושא הערעור, עולה כי במועד שנקבע למסירת החזקה בדירתה של המבקשת (דירה בת 3 חדרים, כאמור) – המשיבים היו קשורים בהסכם לשכירת דירה צמודת קרקע (בת 6 חדרים), למשך תקופה של 36 חודשים, אשר נחתם כ-9 חודשים בלבד קודם לחתימת ההסכם עם המבקשת.

שיקולים אחרונים אלה מטים, בנסיבות העניין, את מאזן הנוחות לטובת המבקשת (גם אם הוא איננו נוטה, כל-כולו, באופן מובהק, לטובתה כאמור), באופן שדי בו לגישתי כדי לקבל את הבקשה בנסיבות העניין באופן חלקי ובתנאים.

20.

לפיכך ובשים לב לכל האמור לעיל, אני נעתר לבקשה באופן חלקי ומורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, בכפוף להתקיימותם של התנאים שיפורטו להלן:

(א)

פסק-דינו של בית המשפט הנכבד קמא – למעט רכיב ההוצאות ושכר טרחת עו"ד (סעיף 41.4 לפסק-הדין) – יעוכב עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת. כניסתו של צו זה לתוקף מותנית בכך שיתמלאו, בתוך 14 יום מהיום, התנאים הבאים:

(1)

יוסדר תשלום מלוא הוצאות-המשפט שנפסקו לטובת המשיבים בסעיף 41.4 לפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד.

(2)

תעשה הפקדה במזומן, או שתימסר ערבות בנקאית אוטונומית, בסך של 75,000 ש"ח, בגזברות בית המשפט – להבטחת כל נזק והוצאה שייגרמו למשיבים בתקופת הערעור, היה והערעור יתבטל, או ידחה מסיבה כלשהי.

(ב)

לא ימולאו התנאים הנ"ל עד לתאריך 10.7.2013 ועד בכלל – יפקע צו זה (וכן הצו הארעי שניתן על-ידי בתאריך 24.3.2013) למחרת היום, והמשיבים יהיו רשאים לפעול על-מנת לממש את פסק-דינו של בית המשפט הנכבד קמא.

21.

לבסוף יוער כי החלטתי זו ניתנת גם בשים לב לטענת בא-כוחה של המבקשת לפיה התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא "אינם ברי מימוש מצד המבקשת". למרות שלא די בהעלאת טענה שכזו בעלמא, מבלי שהיא נתמכה בתצהיר מטעם המבקשת עצמה, או מי מטעמה – בנסיבות העניין מצאתי לנכון להעמיד את סכום העירבון הכספי (סעיף 20(א)(2) לעיל) על סכום נמוך מכפי שנקבע על-ידי בית המשפט הנכבד קמא, וזאת לנוכח מצבה האישי הנטען של המבקשת. אוסיף עוד כי בעובדה שכנגד המבקשת מתנהל תיק איחוד בלשכת ההוצאה לפועל (כפי שעולה מהחומר שהונח בפני) – אין כדי להוכיח שהמבקשת לא תוכל לעמוד בתנאים הנ"ל, בין השאר באמצעות הסתייעות בקרובי משפחתה (כפי שנעשה הדבר כאמור, בעניין הפקדת ההוצאות שנפסקו בגדרי הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור).

22.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.