רע"א 3673/05 אברהם דגן נ. מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' קובו) בה נדחתה בקשת המבקש להורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' רביב).

2.כנגד המבקש, תושב שכונת הארגזים בתל אביב, הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי המבקש ומשפחתו מנכס מקרקעין בו הוא מתגורר מאז היוולדו. הרקע לתביעה הנו מכרז אותו יזמו עיריית תל אביב יפו בשיתוף עם מנהל מקרקעי ישראל מחוז תל אביב, הוא המשיב 1, ואשר בו זכו המשיבות 3-2. בהתאם לתנאי המכרז נקבע שעל הזוכות לפעול לפינוי דיירי המתחם, אשר יועד לצורך הקמת שכונה חדשה במקום, על חשבונן, וזאת בהתאם לקריטריונים שונים שנקבעו במסגרת המכרז.

3.תביעת הפינוי נתקבלה על ידי בית משפט השלום, כאמור. בפסק דינו המקיף, נדרש בית משפט השלום לשלל הטענות שהועלו על ידי בא כוח המבקש. בית המשפט דחה את טענות המבקש, כי בעניינו ניתן פסק דין המהווה מעשה בית דין, כי השטח עליו מצוי בית מגוריו אינו נכלל במסגרת השטח עליו חל המכרז וכי למבקש מעמד של בר רשות בלתי הדירה בנכס. יחד עם זאת, התנה בית המשפט את פינוי המבקש בתשלום פיצויים בסך 568,055 ש"ח ו – 50,000 דולר, היות ונקבע שמעמדו כשל בר רשות בנכס.

4.עם הגשת ערעורו לבית המשפט המחוזי, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצועו של הפסק שניתן על ידי בית משפט השלום וזו נדחתה. בית המשפט קבע בהחלטתו, כי סיכויי הערעור של המבקש "קלושים ביותר" וכי המחלוקת הממשית בין הצדדים נוגעת לסכום הפיצוי בו הותנה פינויו של המבקש. על החלטה זו נתבקש מתן רשות הערעור.

5.ערעורו של המבקש נחלק לשני חלקים. האחד נוגע לסוגיית פינויו מהנכס ואילו השני עניינו בפיצויים בהם התנה בית משפט השלום את הפינוי. כידוע, הכלל הוא כי הזוכה בדין רשאי לממש את זכייתו לאלתר ולכן, עיכוב ביצוע הפסק הנו בגדר החריג לכלל. חריג מעין זה מתקיים כאשר קיים טעם המצדיק את עיכוב הוצאתו לפועל של פסק הדין וככלל מותנה בשניים אלו: על המבקש את עיכוב הביצוע להוכיח, כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, וזאת היות וקיים חשש ממשי שביצועו של פסק הדין לא יאפשר את השבת המצב לקדמותו, אף אם יזכה המבקש בערעור (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי

(מהדורה שמינית, תשס"ה-2005) 622). ככלל, עיכוב ביצוע פסק דין כספי אינו עונה אחר אמות מידה אלה ולכן, ככל שהדברים נוגעים למחלוקת אשר נפלה בין הצדדים ביחס לכספי הפיצויים, איני מוצאת הצדקה להורות על עיכוב הביצוע כמבוקש.

לא כך הם פני הדברים אשר לחלקו השני של הערעור, זה הנוגע לסוגיית הפינוי. דחיית הבקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום תסתום את הגולל על ערעורו של המבקש וזה יישאר תיאורטי גרידא. אני מתקשה להסכים לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשיעור הפיצויים בהם הותנה הפינוי, אלא הסעד העיקרי לו עותר המבקש בערעורו עניינו בפינוי נכס המקרקעין. איני מוצאת, וזאת מבלי לקבוע דבר בעניין, כי סיכויי ערעורו של המבקש גבוהים במיוחד. יחד עם זאת, סבורני שבנסיבות אלו, בשים לב למאזן הנוחות הנוטה לטובתו, ראוי שטענות המבקש ייבחנו במסגרת הערעור התלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי.

לנוכח האמור, דין הבקשה והערעור להתקבל.

ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בת"א 121886/00 מעוכב בזאת עד למתן פסק דין בע"א 3571/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

מהמשיבים 3-1 ישאו, כל אחד, בשכר טרחת עורך דין בסך 1,000 ש"ח.