רע"א 441/06 שושנה נוריאל נ. מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א

א.

בקשה למתן רשות ערעור ולעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטות, כתארן דאז, קובו ורובינשטיין והשופט ורדי) מיום 21.6.2005 בתיק ע"א 3457/04, בגדרו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (סגן הנשיא גולדין) מיום 8.8.2004 בתיק אזרחי 100386/01.

ב.

המבקשת מחזיקה במקרקעין הנמצאים ברחוב שתולים 99 בתל אביב בשכונה המכונה "שכונת הארגזים", והידועים כחלק מחלקה 71 בגוש 6136 (חלק ממגרש 401 עפ"י תכנית מפורטת מס' תא/במ/2620/55 (להלן: המקרקעין)). המשיבות 2 ו-3 הן חברות פרטיות שזכו במכרז שפורסם על ידי עיריית תל אביב-יפו לפינויה ולשיקומה של "שכונת הארגזים", ובעקבות כך כרתו עם משיב 1 הסכם פיתוח ("פינוי ובינוי"). בהתאם לתנאי המכרז, התחייבו המשיבות 2 ו-3 לפנות את תושבי השכונה המחזיקים במקרקעין, כנגד פיצויים (ראו בקשר לכך בג"צ 6175/96 שלמה לוי ואח' נ' שר התשתיות הלאומיות ואח' (לא פורסם); עת"מ (ת"א) 1450/01 יוסף לוי ואח' נ' שר האוצר ואח' (לא פורסם)). ניסיונות בין הצדדים להגיע להסדר פשרה של פינוי לא צלחו, וכל צד מגלגל לפתחו של האחר את אשם הסירוב. ביום 12.9.2001 הגישו המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום לסילוק ידה של המבקשת מן המקרקעין.

ג.

(1) בית משפט השלום קיבל את התביעה בקבעו, כי המקרקעין – שהם מוסדרים – מצויים בבעלות מדינת ישראל, ולמבקשת אין זכויות קנייניות בהם. בפסק-דינו דחה בית המשפט את טענות ההגנה של המבקשת בדבר התיישנות התביעה ובדבר מעמד של דיירוּת מוגנת למבקשת. נקבע, כי מעמדה של המבקשת במקרקעין היה של בת-רשות, אלא שהמדובר ברשות חינם, אשר התבטלה על כן עם הגשת התביעה על ידי המשיבים (לכל המאוחר). בהתאם לכך, הורה בית המשפט על סילוק ידה של המבקשת.

(2) בפסק-הדין נקבע אף, כי אין מקום לסעד של פיצוי כספי למבקשת במסגרת התביעה נגדה. בית משפט השלום דחה את טענות המבקשת לגבי השקעותיה במקרקעין, מאחר שלא הוצגו ראיות להערכת השווי הכספי של ההשבחה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המבקשת כנגד תנאי המכרז, וקבע כי אין מקום לטענות אלה במסגרת ההליך שבפניו. נדחתה גם פרשנותה של המבקשת לגבי המכרז כ"חוזה לטובת אדם שלישי". על פסק-דין זה ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

ד.

(1) בנימוקי הערעור טענה המבקשת, כי המקרקעין ומקומם לא זוהו כראוי, כי החזקתה במקרקעין היא על-פי רשות בלתי-הדירה, כי היה על בית משפט השלום לדון אף בשאלת הפיצוי בהתאם לתנאי המכרז, וכן היה עליו להחיל את פסק-דינו אך ורק על מבנה המערערת (ולא על המבנים הסמוכים של שני בניה).

(2) בית המשפט המחוזי דחה אחת לאחת את טענות הערעור, בקבעו כי המקרקעין זוהו ומקומם הוכח על-ידי המשיבים, וכי המבקשת לא הצליחה להוכיח זכויות במקרקעין, ובהן הזכות הנטענת של רשות בלתי-הדירה; זאת למעט רשות חינם, כפי שנקבע בפסק-הדין של בית משפט השלום. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשת לגבי מבני הבנים. ביחס לטענה בדבר תנאי המכרז קבע בית המשפט, כי המבקשת "מנסה לאחוז במקל משני קצותיו", וכי טענת המבקשת, כי בית משפט השלום לא פסק פיצוי על פי המכרז, היא טענה חסרת תום לב, שכן תקפה את תנאי המכרז עצמם. כן נפסק, כי המבקשת סירבה להצעות פשרה של בית-המשפט ושל המשיבים, להצעת בית-המשפט למינוי שמאי להערכת שווי המחוברים, ולפיצוי שהוצע לה על ידי המשיבים (דירה בשטח 110 מ"ר ברוטו בת ארבעה חדרים, ומענק בסך 50,000 דולאר), ואף לא כללה בטענותיה בערכאה הראשונה כל דרישה לפיצוי לפי תנאי המכרז. היא הצהירה על משאלה לקבלת שלוש דירות. לנוכח כל אלה קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להחזרת התיק לבית משפט השלום לקבוע פיצוי לפי תנאי המכרז. מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.

בבקשה חזר בא כוחה המלומד של המבקשת על הטענות שהושמעו בערכאות הקודמות, אף כי דומה שעיקר הבקשה עניינו דרישתה לפיצוי בהתאם לתנאי המכרז:

(1) נטען, כי חובת פיצויו של התושב קבועה במכרז, ולפיכך שגו הערכאות הקודמות שעה שלא פסקו למבקשת פיצויים בהתאם לתנאי המכרז. בטענה זו ניסתה המבקשת אף להיבנות מפסק-הדין שניתן בית משפט השלום בתל אביב-יפו בעניין אחֶיהָ של המבקשת (תיק אזרחי (ת"א) 26862/01 מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' שמואל נעימי ואח' (לא פורסם)), שנסיבותיו היו דומות מאוד, כנטען, לנסיבות התיק שבנדון דידן. כמו כן נטען, שבניגוד לפסיקת הערכאות הקודמות, התייחסה המבקשת בסיכומי טענותיה במפורש לתנאי המכרז ודרשה פיצוי על-פיהם.

(2) עוד נטען, כי המשיבים לא הוכיחו את מיקום המקרקעין, ושקביעתו של בית המשפט המחוזי שהחזקת המבקשת במקרקעין הוכחה – שגויה. בשולי הדברים ניסתה המבקשת לגזור גזירה שוה מקביעותיו של בית משפט זה בסוגיית פינוי גוש קטיף (בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח' , פ"ד נט(2) 481), בדבר פיצוי נאות והוגן, וקביעת מחסום של "היום הקובע" לצורך קבלת הפיצויים.

ו.

(1) נתבקשה תגובה. המשיבות 2 ו-3 סמכו ידיהן על החלטות הערכאות הקודמות, וכן העירו כי בקשת המבקשת אינה עומדת בקריטריונים המצדיקים מתן רשות של ערעור שני בהתאם להלכה הפסוקה. עוד פירטו המשיבות 2 ו-3 טעמים רבים, לשיטתן, להבחנה בין עניין אחֵי-המבקשת לעניינהּ, ובין עניין חוף עזה לעניינה. המבקשות אף הטעימו, שהמבקשת לא איבדה את הזכות לפיצוי הקבוע בתנאי המכרז כנגד הפינוי, או את הזכות לתבוע פיצוי בסכום המגיע לה לטענתה על פי תנאי המכרז.

(2) המשיב 1 – המינהל - צירף אף הוא את תגובתו, ובה תמך יתדותיו בפסיקת בתי-המשפט הקודמים; אף הוא הזכיר, שבניגוד למשתמע מן הבקשה, זכאית המבקשת לפיצויים כנגד הפינוי על-פי תנאי המכרז, וזכאית היא להמשיך ולתבוע את ההפרשים המגיעים לה לטענה.

ז.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות ובנספחיהן, חוששני שאין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במשורה, בעקבות בקשות המעלות שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית בעלת עניין נרחב, והחורגות מגדר המחלוקת שבין הצדדים. בקשה זו אינה בין אלה. בא-כוח המבקשת ציין שלפסק-הדין של בית המשפט המחוזי משמעויות ציבוריות ומשפטיות נרחבות. אין בידי לקבל טענה זו. הגם שבינוי ופינוי שכונות מצוקה, ו"שכונת הארגזים" בכללן, עשוי להעלות שאלות עקרוניות מענפי-משפט שונים (ראו בג"צ

שלמה לוי הנזכר לעיל וכן פרוטוקול ישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת בנושא מיום 6.3.2002; בהקשר כללי ראו דפנה לוינסון-זמיר "היבטים חלוקתיים של שימור מבנים, דיני הפיצוי הראויים ו'זכויות בנייה עבירות' ( TDR )" משפטים לא (תש"ס) 11, 26-21, 40-39 והאסמכתאות שם), המקרה דנא, כעולה למקרא החומר, אינו מעלה שאלות כגון אלה; הוא נסב על מקרקעין מוגדרים, שהזכויות בהם הובררו היטב בדיוני בתי המשפט הקודמים, והמחלוקת מצומצמת לגדרי הנסיבות הקונקרטיות. ככלל, האתגר בתיקים מעין אלה הוא איזון: מזה, אחריות למקרקעי ציבור – שרבים (ואיני מדבר במקרה דנן דווקא, או בו בלבד) עשו בהם כבשלהם והרשויות ניעורו כעבור זמן רב – ולפיתוח ושיפור סביבתי; ומזה, רגישות אנושית נחוצה, בנסיבות של מגורי שנות דור.

ח.

(1) בגדרים אלה, אף לגופם של דברים, אין בידי לקבל את הבקשה. טענות המבקשת כלפי המכרז, שעליהן אמנם לא חזרה בבקשת ערעור זו אלא בשוליה, אין מקומן במסגרת הליך זה, ודאי לא בערעור שני, לאחר שהמכרז כבר אושר ואף עבר את מבחני הביקורת השיפוטית (ראו בג"צ שלמה לוי והחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בעניין יוסף לוי הנזכרים). גם טענותיה של המבקשת בעניין זיהוי המקרקעין אין מקומן בערכאת ערעור, שאינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה, והיא מן המפורסמות. אשר להשוואה לעניין נעימי הנזכר (אחי המבקשת), בית המשפט המחוזי כבר עמד על ההבדלים בין המקרים, ואוסיף עוד, כי בעניין זה מתחילה ניתנה הרשות להתגונן לעניין גובה הפיצויים בלבד. אין להידרש אף להשוואה לעניין חוף עזה , ולוא כיוון שהסוגיות מהן מנסה המבקשת להקיש מהתם להכא נוגעות לסוגיית גובה הפיצויים ומקומן, אם בכלל, בתביעה חדשה, כפי שיבואר להלן (וזאת, מבלי להיכנס כלל לשאלת ההשוואה בין המקרים, שהיא רחוקה).

(2) בקשתה החלופית של המבקשת הייתה להורות לערכאה הדיונית לדון בשאלת הפיצוי המגיע לה. יוזכר, כי בתביעה המקורית בוסס קו הגנתה של המבקשת על מעמדה במקרקעין, ועל פגמים בתנאי המכרז עצמו, ובקשתה לפיצויים יוסדה אף היא על הפגמים בתנאי המכרז וכן על טענות השבחת שווי המקרקעין, ואלה לא הוכחו. אף אם לא ארחיק לכת כבית המשפט המחוזי, שראה בבקשה לפיצוי על פי תנאי המכרז חוסר תום לב מצד המבקשת, ממילא מנועה היא מבחינה דיונית – ויש משמעות להחלטות דיוניות שמחליט אדם בניהול הליכיו - לטעון זאת בערכאות הערעור, ולא קרב זה אל זה, לאחר שלא עשתה כן בבית משפט השלום (ראו ע"א 499/85 עזבון המנוחה שפייר ז"ל נ' מנהל מס שבח מקרקעין, חיפה , פ"ד מד(3) 256, 260-259; רע"א 509/89 אביגדור שלוש נ' שירות דלק וסיכה גרינוולד ושות' בע"מ, פ"ד מד(1) 637; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי – מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין (1995) 817-818; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי – מהדורה תשיעית (2007), 622).

(3) יודגש, כי בפסקי-הדין של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי מצויין מפורשות – וכך גם חזרו והזכירו המשיבים בתגובותיהם – כי כנגד פינויה תזכה המבקשת לפיצוי בהתאם לתנאי המכרז, וכי אין היא מושתקת וחסומה מהגיש תביעה חדשה ונפרדת בגין פיצוי כספי. לא למותר לציין כי בית המשפט המחוזי אף החליט, בבקשה שהוגשה במסגרת התיק (בש"א 18418/05 מיום 5.9.2006, מפי סגן הנשיא גרוס, והשופטות, כתארן אז, קובו ורובינשטיין), כי פינויה של המבקשת ייעשה עם העמדת דירה חלופית למגוריה, כפי שהציעו המשיבים. לנוכח אלה, אין לקבל כלל את טענותיה של המבקשת כי פסקי-הדין גורמים ל"סילוקה של המבקשת ובני ביתה מביתם אל הרחוב חסרי כול".

ט.

(1) עליי להוסיף גם רכיב זה: ברי, כי כיום המאבק הוא לאמיתו כספי. גם אם בשלבים קודמים היתה למבקשת משאלה להישאר במקומה, בודאי מבינים היא, ולמצער באי-כוחה המלומדים, נוכח פסיקתם של בתי המשפט הקודמים, כי עניין זה לא יצלח. על כן המאמץ הוא לעכב את הפינוי, ככלי טקטי למשא-ומתן כספי. אטעים שוב, כי הקושי איננו היעדר קורת גג או חשש לכך, על פי האמור מעלה. לא כל שכן אין מקום למנוע את הפינוי, שעה שההליכים שבין הצדדים נמשכים זו השנה השישית. החזרת התיק לבית משפט השלום, כמשאלתה החלופית של המבקשת, משמעה עוד שנים של דיונים, ואין לכך בנסיבות הצדקה.

(2) נוכח החלטתי שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור, מתייתר הצורך לדון בבקשתה של המבקשת לעיכוב ביצועו של פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. אולם אוסיף בהקשר זה כי אין ללמוד מן ההחלטות שניתנו על ידי בית משפט זה במקרים דומים, שמהם מנסה המבקשת להיבנות (רע"א 3673/05 אברהם דגן נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א ואח' (לא פורסם), בו קיבלה השופטת ארבל את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע הפינוי; רע"א 794/04 אלי סיאג נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' (לא פורסם), בו החזיר השופט - כתארו אז - ריבלין, את הבקשה לעיכוב ביצוע לעיון מחודש בבית המשפט המחוזי). אמנם בנסיבות העובדתיות הבסיסיות של שני המקרים הללו יש דמיון לענייננו; לא כן לגבי מצב ההליכים , ובכך הבדל רב משמעות. בשני המקרים הנזכרים, ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון בטרם ניתן פסק-דין בערעור שהוגש בזכות לבית-המשפט המחוזי, קרי, לאחר פסק דינו של בית משפט השלום, בטרם יום ערעור. ואילו במקרה שבנדון דידן, כאמור, שתי ערכאות כבר נתנו את החלטתן, קרי, היה למבקשת יומה הערעורי ודרכה לא צלחה בו, ועתה מצטרפת החלטה זו.

י.

כאמור, אין בידי לקבל את הבקשה. הפינוי ייעשה כפי שהוחלט על ידי בתי המשפט הקודמים.

י"א.

המבקשת תשלם שכר טרחתם של באי כוח המשיבים בהליך זה בסך 4,000 ₪, לכל אחד מן המשיבים 1 ו- 3-2.