רע"א 794/04 אלי סיאג נ. מינהל מקרקעי ישראל

זו נסמכה על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים נסובה סביב שאלה של סעדים כספיים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

בבקשתו, טוען המבקש כי המחלוקת האמיתית שבין הצדדים נסובה מאז ומעולם סביב שאלת פינויו מן המקרקעין. לטענת המערער, העובדה שהעלה, טענה חלופית, לפיה אם ייקבע כי מן הדין לפנותו מן המקרקעין יש לפצותו על כך, אינה הופכת את המחלוקת בין הצדדים למחלוקת כספית גרידא. המבקש טוען כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אילו יפונה מהמקרקעין בהם הוא מתגורר עם ילדיו. כמו כן מפרט המבקש פגמים, שנפלו לטענתו, בפסק דינו של בית משפט השלום וטוען כי סיכויי הערעור שהגיש על פסק דין זה טובים. המשיבים טוענים לעומת זאת כי לא ייגרם למבקש כל נזק מביצוע פסק הדין לפינוי, שכן המבקש מעולם לא טען, לא בפני בית משפט השלום ולא במסגרת ערעורו כי הוא זכאי להישאר במקרקעין, וכל טענתו היא כי הוא זכאי לפיצויים בגין פינויו. לטענת המשיבים, המבקש אף הסכים להתפנות מן המקרקעין בתנאי שיינתן לו פיצוי מתאים. המשיבים מוסיפים כי טענותיו של המבקש בדבר הנזק הבלתי הפיך שייגרם לו, לטענתו, לא גובו בתצהיר וכי טענתו של המבקש כי ילדיו מתגוררים עימו במקרקעין סותרת את קביעותיו של בית משפט השלום בפסק דינו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, החלטתי ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

אכן, צודקים המשיבים בטענתם כי המבקש הודיע, בהזדמנויות שונות, כי יהיה מוכן להתפנות מהמקרקעין בתמורה לפיצוי מתאים. עיון בבקשת הרשות להתגונן של המבקש, מלמד כי טענתו העיקרית של המבקש לא הייתה כי הוא זכאי שלא יפנוהו מן הנכס אלא כי הוא זכאי להישאר בנכס כל עוד לא ניתן לו פיצוי ולא הובטח לו דיור חלוף. עם זאת, אין המדובר באדם אשר המשמעות היחידה של סילוק ידו מן המקרקעין הינה נזק כספי. בניגוד למקרה שנדון ברע"א 1654/03 נדב נ' דנקנר השקעות בע"מ (טרם פורסם), אליו מפנים המשיבים, אין חולק על כך כי המבקש אכן מתגורר במקרקעין שהוא נדרש לפנות. דרישתו של המבקש לפיצוי ודיור חלוף נובעת, לפחות לכאורה, מצורך בקורת גג. במצב דברים זה, לא ניתן לתאר את המחלוקת בין הצדדים כמחלוקת כספית גרידא, ודינה של החלטת בית המשפט המחוזי נשוא ערעור זה להתבטל.

עם זאת, המשיבים מעלים טענות רבות לגביי סיכוייו הקלושים של הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, שלכאורה, יש בהן טעם. כמו כן, מעלים המשיבים טענות ביחס לנזק הרב ייגרם להם אם יעוכב פינויו של המבקש. שאלת סיכויי ערעורו של המבקש, והנזק שעלול להיגרם למשיבים עקב עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום לא נדונו על ידי בית המשפט קמא, ומן הראוי שיידונו על ידו. לפיכך, מוחזר בזאת הדיון בבקשת עיכוב הביצוע לבית המשפט המחוזי. עד למתן החלטה על ידי בית המשפט המחוזי, יעמוד בעינו הצו הארעי שניתן על ידי כבוד השופטת חיות ביום 26.1.2004.

במובן זה, הערעור מתקבל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.