ע"א 4756/10 פזית משעל נ. מיכאל אדיבי

1.

מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפיו נדחתה תביעת

המבקשת לביטול משכון שנרשם לטובת משיב 1 על

זכויותיה בדירה בה היא מתגוררת.

המבקשת היא בעלת דירת מגורים ברחוב דויד אבידן 16/3 בתל אביב, הרשומה על שמה ועל שם בעלה – הוא משיב 4. על דירת המגורים נרשם משכון לטובת משיב 1. המבקשת ומשיב 4 הגישו המרצת פתיחה, במסגרתה עתרו לפסק דין הצהרתי לביטול המשכון. נטען כי המבקשת לא חתמה על כל מסמך לרישום משכון ולא הסכימה לרישום המשכון. על רקע המחלוקת בדבר זיוף החתימה על המשכון, הגיעו הצדדים להסדר דיוני בבית המשפט המחוזי, לפיו ימונה מומחה שיבחן את העניין. הוסכם כי: "אם יתברר שאחד המבקשים חתם את אותה חתימה תידחה התביעה" (החלטת בית משפט קמא מיום 6.7.09). המומחה שמונה הגיע למסקנה כי קיימת סבירות גבוהה ביותר שהחתימה אינה של המבקשת. בנוסף, המומחה קבע כי קיימת סבירות מסוימת שהחתימה נעשתה על ידי משיב 4. על בסיס קביעות המומחה וההסדר הדיוני האמור ניתן פסק דין שהורה על דחיית התביעה. בקשות שהוגשו על ידי המבקשת לביטול פסק הדין, כפי שיובהר בהמשך, נדחו על ידי בית משפט המחוזי. על פסק הדין ועל ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה. במסגרת זו, הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת בפניי.

2.

המבקשת טוענת כי לאחר ששמעה את מסקנת המומחה, הבינה שבעלה שיקר לה באומרו שלא חתם על הודעת המשכון. על רקע האמור הגישה המבקשת בקשה לביטול ההסדר הדיוני שנערך בבית המשפט המחוזי. היא טענה כי לא הבינה את משמעות ההסדר.

לדבריה, בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל לבקשה שהוגשה ונתן פסק דין בהעדר הצדדים. המבקשת הגישה בקשות לביטול פסק הדין אולם אלו נדחו ללא כל נימוק ענייני. באשר למאזן הנוחות, סבורה המבקשת כי הוא נוטה בבירור לטובתה, שהרי הנזק הכרוך בפינוי דירת מגורים גדול לאין ערוך מכל נזק כספי המובטח במשכון על נכס מקרקעין.

מנגד, משיב 1 סבור כי סיכויי הערעור קלושים ביותר. לשיטתו, גם אם בית

משפט המחוזי היה מתייחס לבקשות שהגישה המבקשת הן היו נדחות על הסף. זאת משום שהבקשה לביטול ההסדר הדיוני הוגשה 90 יום לאחר מתן ההחלטה שניתנה בהסכמה. כמו כן, המבקשת עתרה לביטול ההסדר רק לאחר שלא הייתה שבעת רצון ממסקנות המומחה. בנוסף, נטען כי על פי החומר עולה שהמבקשת הייתה מודעת למשמעות ההסדר הדיוני. לכן, אין מקום לאפשר לה, בשלב זה, לחזור בה מההסדר הדיוני. באשר למאזן הנוחות, נטען כי ממילא קיימים נושים רבים נוספים שהטילו עיקולים על דירת המבקשת. לאור השתלשלות ההליכים בפני ראש ההוצאה לפועל עולה שהדירה תמומש בכל מקרה למטרת גביית החובות.

3.

באשר לסיכויי הערעור, לא ניתן להתעלם מכך שבקשת המבקשת לביטול ההסדר הדיוני שהוגשה לפני פסק הדין לא נידונה. עם זאת, יש להעניק משקל גם לטענת משיב 1 בעניין. מכאן, יש לבחון את המבחן השני הרלוונטי להליך של עיכוב ביצוע פסק דין, והוא מאזן הנוחות. משמעות פסק הדין היא כי ניתן לממש את המשכון נגד דירת המגורים של המבקשת. כלל מושרש הוא בפסיקה כי מאזן הנוחות בכגון דא נוטה לטובת המבקש לעכב את הליכי מימוש דירת המגורים, כפי שנפסק:

"דחיית הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין המורה על פינוי דיירים מן המקום שבו הם מתגוררים, עלול להביא לתוצאה בלתי הפיכה שבה לא יוכלו הדיירים המפונים לשוב לבתיהם אף אם יזכו בערעור. במקרה שכזה הופך הערעור לתיאורטי גרידא (ראו רע"א 3673/05 דגן נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א , תק-על 2005(3) 1276)". (רע"א 7682/05 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל (2.11.06).

הכף נוטה אפוא לטובת המבקשת בבקשה זו.

4.

לאור האמור, סבורני כי יש לקבל את הבקשה. הנני מורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בה.פ. 273/08 מיום 12.1.10 וזאת עד להכרעה בערעור.