רע"א 7682/05 מאיר לוי נ. מנהל מקרקעי ישראל

בפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (סגן הנשיא י' גרוס ) שלפיה נדחה הערעור על החלטתו של בית משפט השלום שלא לעכב את פינוים של המבקשים מביתם לצורך יצירת דרך גישה לשכונה חדשה הנבנית על-ידי המשיבות 3-2.

1.המבקשים ובני משפחותיהם מתגוררים בבתים המצויים בשכונת הארגזים בתל-אביב שבהם התיישבו לפני למעלה מחמישים שנה. לקראת סוף שנת 1998 פרסם המשיב 1 "מכרז לפינוי ובינוי בשכונת הארגזים בתל-אביב-יפו" (להלן: המכרז ) שבו זכו המשיבות 2 ו-3 (להלן: המשיבות ). במסגרת המכרז הוטל על המשיבות לפנות את התושבים המתגוררים בתחום המקרקעין שיועד לפרויקט ולפצות את המפונים בהתאם לתנאי המכרז. בחודש דצמבר 2000 פנו המשיבות למבקשים במכתב והציעו להם לפנות את נכס המקרקעין שבו ישבו בתמורה לפיצוי שיינתן בהתאם לתנאי המכרז. משלא פנו המבקשים למשרדי המשיבות לצורך חתימה על הסכם הפינוי, הוגשה נגדם תביעה בסדר דין מקוצר בבית המשפט השלום בתל-אביב יפו, אשר במסגרתה נתבקש בית המשפט לקבוע כי על המבקשים להתפנות ולסלק ידם מהמבנים. בית המשפט השלום העניק למבקשים רשות להתגונן בתביעה זו. בית משפט השלום קיבל את תביעת הפינוי שהוגשה על-ידי המשיבות, תוך שהוא דוחה את טענותיהם השונות של המבקשים, ובכלל זה את הטענה כי לא נתקיימו תנאים מוקדמים להגשת תביעות לפינוי כנגד המבקשים, את הטענה כי אין זהות בין הנכסים שפינויים נתבע לבין הנכסים המיועדים לפינוי לפי התרשימים שהוכנו על-ידי מומחה מטעם המבקשים, את טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים ואת הטענה כי למבקשים זכות בלתי הדירה להחזיק בנכס. עוד דחה בית המשפט את בקשתם של המבקשים להגיש שמאות על פי תנאי המכרז ותחת זאת חושב הפיצוי לפי הקריטריונים שבמכרז, כשם שפירשם בית המשפט. עם שימוע פסק הדין ביקשו המבקשים מבית משפט השלום כי יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שבכוונת המבקשים היה להגיש, אך בית המשפט דחה בקשה זו.

2.ביום 26.6.05 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. עד כה התקיימו שני דיונים מקדמיים בערעור זה. בד בבד עם הודעת הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום עד להחלטה בערעור. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו לאור סיכויי הערעור הנמוכים לדבריו, ובקובעו כי משאין מדובר בדיירות מוגנת, כי אם בברי רשות מכללא במקרקעין, ומשנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום כי הם זכאים לפיצויים, הרי שלב המחלוקת נסוב סביב גובה הפיצוי המגיע ולפיכך מאזן הנוחות נוטה לטובת הימנעות מעיכוב ביצוע פסק הדין. על החלטה זו פונה המבקשת בבקשת רשות לערער.

3.המבקשים משעינים את בקשת רשות הערעור על מספר אדנים. ראשית טוענים המבקשים, כי אי ההיענות לבקשת עיכוב הביצוע תהפוך את הערעור לתיאורטי גרידא. עוד טוענים המבקשים, כי בהחלטתו שלא לעכב את ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום, התעלם בית המשפט קמא משלל טעויות, לדבריהם, שנפלו בהחלטת בית משפט השלום, ובכלל זה דחיית טענת הגנה שהעלו המבקשים בהסתמך על עדות שנמסרה במשפט שהמבקשים לא היו צד לו; קביעה המנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון ולפיה ניתן להעביר זכות שנרכשה מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני; וכן העובדה כי לא ראה שתוספת חמש השנים לתקופת ההתיישנות בת 15 השנה הקבועה בחוק התיישנות תשי"ח-1958 חוקקה לאחר שמלאה תקופת ההתיישנות למן תחילת ישיבת משפחות המבקשים במקרקעין נשוא התביעה. לבסוף טוענים המבקשים, כי בהחלטתו התעלם בית המשפט המחוזי מהחלטות סותרות במקרים דומים שניתנו על ידי בית משפט זה.

4.מנגד טוען המשיב 1 בכתב התשובה שלו לבקשת רשות ערעור זו, כי משלא קיימת בעניינו כל שאלה משפטית אשר טרם הוכרעה אין להיענות במקרה זו לבקשת רשות הערעור. עוד טוען המשיב 1 כי גם לגופו של עניין, אין לקבל את בקשת רשות הערעור על הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת משנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מנומקת כי סיכויי הערעור נמוכים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת זו, מסביר המשיב בפירוט מדוע לטענתו סיכויי הערעור נמוכים, וזאת תוך דחיית כל אחת מן הטענות שהועלו על-ידי המבקשים בבקשת רשות הערעור. עוד טוען המשיב 1 כי מאזן הנוחות נוטה לטובת פינוי המבקשים מן המקרקעין באופן מיידי, זאת לאור הנזק הרב שייגרם למשיב 1 ולמשיבות עקב עיכוב פרויקט הבנייה, המוקם לדבריו, לרווחת תושבי שכונת הארגזים והאזור כולו. חומרתו של הנזק, גורס המערער, נובעת מכך שעיכוב ביצוע פינוים של המבקשים מן המקרקעין יגרום לפגיעה בתושבים רבים אחרים שכבר התפנו מבתיהם בשכונת הארגזים וממתינים לשיכונם בבתי המגורים שנבנו בשכונה ושדרך הגישה היחידה המובילה אליהם עוברת בבתים שבהם מתגוררים עתה המבקשים. דברים ברוח זו נטענו גם על ידי המשיבות בכתב התשובה הנפרד שהגישו לבקשת רשות הערעור.

5.הכלל הבסיסי, המופיע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1994 (להלן: התקנות ), הוא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין אשר כנגדו מוגש הערעור. כלל זה מסויג בתקנות 467 ו-468 לתקנות, המעניק לבית המשפט שיקול דעת לעכב את ביצועו של פסק דין. במסגרת שיקול דעת זה ישקול בית המשפט את סיכויי המבקש לזכות בערעור, שבשלב מקדמי זה ייבחנו באופן לכאורי בלבד, ואת מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי האם במידה ויתקבל הערעור, יהיה זה בלתי אפשרי, או למצער קשה מאוד, להחזיר את המצב לקדמותו (רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי ,

פ"ד נו(4) 505 (2002), וראו גם החלטותיי בע"א 7688/06 גולדנברג נ' מכבי שירותי בריאות כללית (טרם פורסם, 25.9.2006) ; עע"מ 7903/03

ועד ההורים בבית הספר קציר נ' ראש עיריית רחובות (טרם פורסם, 5.10.06); עוד בוחן בית המשפט את מידת הנזק שייגרם למבקש עקב ביצוע פסק הדין באופן מיידי, ביחס למידת הנזק שייגרם למשיב עקב עיכובו (ע"א 9784/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן , תק-על 2005(4), 2156). בהקשר זה ייאמר, כי כשעיכוב הביצוע המבוקש הוא בגין חיוב כספי, תהיה נטייתו של בית המשפט שלא להיעתר לבקשה, וביצועו של פסק הדין יעוכב רק אם יראה המבקש כי אם יזכה בערעור לא יכול לגבות את כספו בחזרה (בש"א 3158/91

פלאטו שרון נ' קומפני פרייזן , פ"ד מה(5) 499 (1991)).

6.אף כי במסגרת ערעורם לבית המשפט המחוזי, כללו המבקשים טענה חלופית העוסקת בגובה הפיצוי אשר נפסק לטובתם כפיצוי על פינויים מן המקרקעין, חלקו הארי של הערעור אינו עוסק במחלוקת שהיא כספית במהותה, כי אם בהחלטתו של בית השלום על עצם פינוי המבקשים, תוך שהוא דוחה את טענותיהם האמורות בדבר זכותם להמשיך ולחיות בבתיהם ללא הגבלה. כשם שציינתי במקרה אחר אשר דן בדיירי בית באותה השכונה, דחיית הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין המורה על פינוי דיירים מן המקום שבו הם מתגוררים, עלול להביא לתוצאה בלתי הפיכה שבה לא יוכלו הדיירים המפונים לשוב לבתיהם אף אם יזכו בערעור. במקרה שכזה הופך הערעור לתיאורטי גרידא (ראו רע"א 3673/05 דגן נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א , תק-על 2005(3) 1276). לא זו אף זו, בבואנו לדון בפינויו של אדם מן הבית שבו הוא מתגורר מאז שחר ילדותו, יש לתת את הדעת למרכיבים בתחום הרגש, שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם קריטריונים בעלי אופי עסקי, ומכאן שאינם ברי פיצוי כספי. במקרה שכזה יש לנהוג בדחילו ורחימו קודם שבית המשפט נותן אור ירוק למהלך שאין ממנו דרך חזרה ואשר מתבצע עובר להחלטתו הסופית של בית המשפט שלערעור. הדברים מקבלים חיזוק בסיטואציה שבה פינוים של המבקשים אינו תוצאה של אי תשלום חוב או משכנתא, שבה עיכוב הביצוע עלול להתברר כחרב פיפיות עבור המבקשים, אשר יצטרכו לעמוד בהוצאות ריבית גבוהות, אלא במקרה שבו פינויים של המבקשים נעשה לצורך הקמת פרויקט מגורים אשר המבקשים אינם חפצים בו.

7.לאור כל השיקולים האמורים, נראה שמאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת בקשת רשות הערעור. ייאמר מייד, ערה אני לכך שאי פינוים של המבקשים אינו פוגע רק במשיב 1 ובמשיבות, אלא אף בתושבים אשר התפנו מבתיהם בשכונת הארגזים, מתגוררים כעת בדיור חלופי ומצפים לשיכונם מחדש בבתי המגורים שייבנו. ברם, אין לדעתי דינם של התושבים שפונו זה מכבר מרצון ונמצאים בדיור חלופי לאחר שכבר ויתרו על בתיהם הישנים, כדינם של אלו אשר עודם מצויים בביתם הישן ומנסים לשמרו, ואין דינו של המעבר לדיור חלופי כדינה של הישארות בדיור חלופי פרק זמן נוסף. מכאן, ואף שמבלי לקבוע מסמרות בעניין, סיכויי הערעור אינם נראים גבוהים על פניהם, אני סבורה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, ולקבוע לגופו של הערעור עצמו, כי ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום יעוכב עד להחלטת בית המשפט המחוזי בערעור בתיק העיקרי. עם זאת, ולאור הקושי הרובץ לפתחם של הדיירים המפונים הממתינים להשלמת הפרויקט, אני מורה על הקדמת הליכי הערעור מוקדם ככל שיומנו של בית המשפט המחוזי מאפשר זאת תוך תבונה שההחלטה תתקבל תוך פרק זמן סביר ובהתחשב עם אילוצי התושבים אלה שפונו מרצון ואלה שלא פונו.