רע"א 9383/12 איוב מחמד איוב שמאסנה נ. האפוטרופוס הכללי כמנהל הנכסים של חי

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' נועם , כ' מוסק , מ' בר-עם ) מיום 6.12.12 בע"א 27543-07-12 עד למתן הכרעה בבקשת רשות הערעור על פסק הדין.

1.

המבקש מתגורר בדירת מגורים הנמצאת בשכונת שייח' ג'ראח שבירושלים (להלן: הנכס ) מכוח הסכמי שכירות שנתיים מתחדשים, שנחתמו עם האפוטרופוס הכללי, הוא המשיב 1, כמנהל נכסיו של חיים בן סולימאני ינעי ז"ל (להלן: המנוח ). משהסתיימה, בשנת 2008, תקופת השכירות מכוח ההסכם האחרון שנחתם בין הצדדים, ומשלא השיב המבקש את החזקה בנכס לידי המשיב 1, הגיש המשיב 1 לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידו של המבקש מהנכס. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם היה למבקש מעמד של דייר מוגן בנכס. המשיב 1 טען כי ההסכם הראשון נחתם עם המבקש בשנת 1977 וכי אף אחד מההסכמים שנחתמו אינו הסכם המקנה למבקש זכויות של דייר מוגן. המבקש, לעומת זאת, טען כי הוא רכש את זכותו החוזית למעמד של דייר מוגן בשנת 1964 מאדם אחר. לביסוס טענה זו, הסתמך המבקש על מספר ראיות נסיבתיות. לחלופין, טען המבקש כי רכש את זכותו לדיירות מוגנת מכוח השיפוצים שביצע, לטענתו, בנכס. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב 1 בקבעו כי לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל להוכיח את מעמדו כדייר מוגן, ומשלא קיים בין הצדדים הסכם שכירות, אין מנוס מלתת את הסעד המבוקש.

2.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרו טען כי בית משפט השלום לא התייחס בפסק דינו לטענותיו המקדמיות של המבקש, הנוגעות לאי הוכחת מעמדו של המשיב 1 כמנהל הזכויות בנכס, וכן לטענת רכישת הזכות לדיירות מוגנת מכוח השיפוצים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וזאת באמצו את המסקנה אליה הגיע בית משפט השלום באשר לאי הרמת נטל הוכחת המעמד של דייר מוגן על-ידי המבקש. לעניין טענותיו המקדמיות של המבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בהן כדי לסייע בידי המבקש: באשר לטענת אי הוכחת מעמדו של המשיב 1 כמנהל הזכויות בכנס, נקבע כי בפועל אין כל מחלוקת בין הצדדים בנוגע לזהותו של הנכס וממילא לגבי זכותו של המשיב 1 לנהלו, וזאת כפי שהשתקף מההסכמים שנחתמו לאורך שנים רבות בין הצדדים. גם באשר לזכותו הנטענת של המבקש לדיירות מוגנת מכוח השיפוצים, נקבע כי הטענה לא הוכחה באמצעות תשתית ראייתית נדרשת.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בבקשה חזר המבקש על עיקרי הטענות שהועלו בפני הערכאות הקודמות, בציינו כי טענותיו לא זכו להתייחסות ראויה או לחלופין נותחו באופן שגוי. בפרט, טען המבקש כי שגו הערכאות דלמטה עת לא ראו להסתמך על הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפניהן להוכחת מעמדו של המבקש כדייר מוגן בנכס. כמו כן נטען כי המבקש הוחתם על ההסכמים מבלי שתוכנם תורגם לו לשפה הערבית, ומתוך כוונה להטעותו לחשוב שהוא חותם על הסכם דיירות מוגנת. בנוסף, נטענה בבקשת רשות הערעור טענה שדמי השכירות אותם שילם היו נמוכים ותאמו את דמי השכירות שהמשיב 1 נוהג לגבות מדיירים מוגנים.

4.

בסמוך להגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שלפניי. בגדרי הבקשה נטען כי סיכויי בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש טובים, וזאת נוכח הטענות שפורטו לעיל. באשר למאזן הנוחות נטען כי אי מתן הסעד המבוקש צפוי לגרום למבקש, בן 79, כמו גם לבני משפחתו, הכוללת את אשת המבקש, בנו, אשת בנו וששת ילדיהם, נזק חמור ביותר, וזאת בהתחשב בעובדה שאין למבקש כל נכסים נוספים ומקום מגורים חלופי. עוד נטען כי הנזק האמור עלול להיות אף בלתי הפיך, שכן המשיבים עשויים, כך לטענת המבקש, להרוס את הדירה מושא המחלוקת.

נוכח העובדה, שלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נדרש המבקש לפנות את הנכס ביום 1.3.13, נתתי בהחלטתי מיום 27.2.13 צו זמני לעיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת עד למתן החלטה אחרת בתיק. כמו כן הוריתי על העברת הדיון בבקשת רשות הערעור להרכב.

5.

ביום 12.3.13 הגיש המשיב 1 לבית משפט זה, הודעה לפיה הנכס שוחרר מניהולו לטובת יורשי המנוח, הם המשיבים 6-2 (להלן: היורשים ). בהמשך, בהתאם להחלטתי מיום 18.3.13, הגישו היורשים את תגובתם לבקשה לעיכוב ביצוע. לטענתם, לבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש סיכויים "אפסיים" להתקבל, ומשכך אין הבקשה מצדיקה מתן הסעד של עיכוב ביצוע פסק דין. לעניין זה טוענים היורשים כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, בניגוד לדרישת הפסיקה, וכי המבקש עותר להתערבותו של בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאות דלמטה, בניגוד למקובל. באשר למאזן הנוחות, טוענים היורשים כי משקיבל המבקש, משיקולי חסד גרידא, שתי ארכות מבתי המשפט דלמטה, אין להיעתר לבקשתו הנוכחית, המהווה, לסברת היורשים, אך ניסיון "למשוך זמן". בנוסף, שוללים היורשים את טענת המבקש, לפיה אם בקשת רשות הערעור שהגיש תתקבל לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו. לטענת היורשים, מתן הסעד המבוקש עולה כדי פגיעה של ממש בזכות הקניין שלהם.

6.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להתקבל.

כידוע, במסגרת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בתקופת הערעור יש לבחון את סיכויי הערעור להתקבל ואת שאלת מאזן הנוחות בין הצדדים, במסגרתה נבחן אם ביצועו המיידי של פסק הדין צפוי להסב למבקש לעכב את ביצועו נזק כבד יותר, מהנזק שעלול להיגרם לצד שכנגד כתוצאה מעיכוב ביצוע הפסק עד להכרעה בערעור (ע"א 2469/06

סויסה נ' חברת זאגא

בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ , פס' 11 להחלטה (21.5.06)). בנוגע לסיכויי הערעור אומר, מבלי לטעת מסמרות בדבר, כי הם אינם נראים גבוהים.

7.

לעומת זאת, באשר למאזן הנוחות יש לזכור כי מדובר בפינוי של דירת מגורים, עובדה המטה את מאזן הנוחות באופן ברור לטובת המבקש. בהקשר זה נפסק פעמים רבות כי דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המורה על פינוי דיירים מהדירה עלולה למנוע את אפשרות חזרת הדיירים לביתם גם אם ערעורם יתקבל, ובכך להפוך את הדיון בערעור לתיאורטי (רע"א 7682/05 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל , פס' 7 (2.11.06)). הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר מדובר בדיירים המתגוררים בדירה במשך לפחות 35 שנים. בנוסף, יצוין כי היורשים לא העלו, מלבד טענה כללית לפגיעה בזכות הקניין, כל טענה באשר לנזק שצפוי להיגרם להם כתוצאה ממתן הסעד המבוקש. במצב דברים זה ראיתי להיעתר לבקשת המבקש.

הבקשה, איפוא, מתקבלת. ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעוכב עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על-ידי מותב תלתא. אין צו להוצאות.