רע"א 3310/17 קרמר ילנה נ. רות דלית

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.4.2017 (ע"א 49516-03-17, השופטת

מ' נד"ב ), שדחה בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 23.2.2017 (תא"ח 36410-12-16, השופט א' בן-דור ).

2.ביום 11.4.2016 נעשה בין המשיבים לבין המבקשים חוזה שכירות בלתי מוגנת לפיו המשיבים משכירים למבקשים נכס שבבעלותם בראשון לציון (להלן: הנכס ) לשם ניהול מסעדה.

3.ביום 18.12.2016 המשיבים הגישו נגד המבקשים תביעת פינוי בשל הפרות נטענות. בית משפט השלום קיבל את התביעה לאחר שקבע כי המבקשים אכן הפרו את תנאיו של חוזה השכירות.

4.ביום 22.3.2017 המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה למתן סעד זמני בערעור שיורה על עיכוב ביצוע הפינוי. למען שלמות התמונה יצוין כי הדיון בתיק העיקרי נקבע ליום 27.9.2017.

5.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטה שניתנה בפיתקית, בקבעו כי לא צורף לה תצהיר התומך בה, וכן בשל כך שסיכויי הערעור אינם טובים לכאורה. עוד נקבע בהחלטה כי ככל שייגרמו למבקשים נזקים בשל כך הם יוכלו לתובעם.

6.המבקשים הגישו כאמור בקשת רשות ערעור על החלטה זו, היא הבקשה שבפני. בבקשתם הם מציינים כי אי-קבלת הבקשה תוביל ל"תוצאות קשות ביותר" עבורם ול"נזק בלתי הפיך" לנוכח, בין היתר, השקעה נטענת של מאות אלפי שקלים בנכס. כמו כן, המבקשים טוענים כי נמצא בידיהם הסכום הנדרש לערבות הבנקאית שבה הם חייבים לפי חוזה השכירות, ושהם נכונים לשלמו למשיבים ככל שיותר להם להישאר בנכס. בנוסף, המבקשים טוענים כי דמי השכירות שולמו למשיבים וימשיכו להיות משולמים באופן קבוע.

7.ביום 20.4.2017 הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשה, וכן הוריתי על מתן צו ארעי שיעכב את ביצוע הפינוי. בפתח תגובתם המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה משום שזו אינה מעוררת שאלות כלליות ועקרוניות או בעלת חשיבות ציבורית. כמו כן, נטען כי דחיית הבקשה לא תסב למבקשים עיוות דין. לגופם של דברים, המשיבים טוענים כי "אין כל סיכוי בערעור" שכן פסק דינו של בית משפט השלום מושתת על עובדות שאינן במחלוקת, ובכלל זה אי-הפקדתה של ערבות בנקאית כנדרש והעובדה שטרם ניתן רישיון עסק למסעדה. בנוסף, המשיבים טוענים כי גרסתם של המבקשים היא "לא פחות משקרית". באשר למאזן הנוחות – המשיבים טוענים כי מצבם הכלכלי של המבקשים "אינו שפיר בלשון המעטה", ולכן לא יהיה להם ממי להיפרע את נזקיהם המצטברים.

8.בסוף תגובתם ציינו המשיבים כי "לחלופין ולמען הזהירות בלבד" הם מבקשים כי ככל שתתקבל הבקשה הדבר ייעשה בכפוף למספר תנאים, ובכלל זה הפקדת סכום של 90,000 שקל במזומן, תשלום של דמי השכירות למשך חצי שנה מראש עד להכרעה בערעור בצירוף מע"מ, הפקדת פיקדון כספי להבטחת כיסוי הוצאות שוטפות כגון מים, חשמל וארנונה, הצגת אסמכתה מעיריית ראשון לציון לכך שהוגשה בקשה לרישיון עסק וששולמו האגרות הדרושות לכך, וכן הצגת אישורים רלוונטיים בתחומים של כיבוי אש, בריאות וכיסוי ביטוחי.

9.ביום 28.4.2017 הוריתי למבקשים להגיש תגובה שבה יבהירו האם הם מסכימים לעיכוב ביצוע של הפינוי בכפוף לתנאים שמנו המשיבים, כאמור לעיל. עוד קודם להגשת התגובה הגישו המשיבים ביום 3.5.2017 הודעת עדכון, ובה ציינו כי למבקשים חובות כלפי חברת החשמל והעירייה בשל אי-תשלום דמי ארנונה וכלפי חברת המים, ועל כן, כך נטען, נראה כי לא יוכלו לעמוד בתשלום החובות גם כלפיהם.

10.ביום 7.5.2017 הוגשה תגובת המבקשים. המבקשים טוענים כי דרישתם של המשיבים שעיכוב הביצוע יותנה בתשלום כל הסכומים האמורים, לרבות תשלום מראש של דמי השכירות למשך חצי שנה, היא "מוגזמת". המבקשים מוסיפים וטוענים כי הם מוכנים להפקיד סך של 90,000 שקל כנגד הסכמה שהם ימשיכו להחזיק בנכס עד לסיום חוזה השכירות. בהקשר זה, נטען כי המבקשים אינם מתנגדים לכך שאי-תשלום דמי השכירות במועד יוביל לדחיית בקשתם באופן מיידי.

11.לאחר התלבטות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שציינתי בעבר, לשיטתי, אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) אינן חלות במישרין על הדיון בבקשות כמו זו שבפני, מאחר ששאלת עיכוב הביצוע נדונה בפני בית המשפט המחוזי בלבד (ראו למשל: רע"א 1587/17 אסרף נ' לוסקי , פסקה 12 (26.2.2017) (להלן: עניין אסרף ); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

222 (מהדורה שלישית, 2012)). אולם, גם בבקשות מסוג זה נדרש בית המשפט לגלות ריסון

ולקבלן רק כאשר מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו למשל: רע"א 476/15 פלונית נ' פלונית , פסקה 13 (9.2.2015); עניין אסרף , פסקה 12). הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שפסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על הכרעות עובדתיות אשר בהתחשב בהן העריך בית המשפט המחוזי את סיכויי הערעור כנמוכים. אכן, לצד זאת, יש לבחון בכל מקרה את מאזן הנוחות לגופו, מה גם שבפני כבר הונח תצהיר מטעמם של המבקשים, שלא כמו בבית המשפט המחוזי. התלבטותי במישור זה נבעה מטענותיהם של המבקשים באשר לנזק שצפוי להיגרם להם אם יפונו מהנכס והקושי בהשבת המצב לקדמותו מבחינתם (ראו למשל: רע"א 3673/05 דגן נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א , פסקה 5 (25.7.2005) ). אולם, מנגד עומדת העובדה הברורה שהמבקשים אינם מצליחים להניח את הדעת באשר להבטחת זכויותיהם של המשיבים עד להכרעה בערעור, וזאת כאשר אין מדובר בנכס המשמש כדירת מגורים (ראו והשוו: ע"א 6573/12 חליווה נ' בלביץ , פסקה 7 (1.11.2012); רע"א 7844/15 מלכיאלי נ' מלכיאלי , פסקה 4 (23.12.2015)). לא למותר לציין כי עד ליום זה המבקשים לא עמדו אף בהתחייבותם להפקדת ערבון בסך של 20,000 שקל בגין הבקשה הנוכחית אף-על-פי שהמועד לכך חלף לפני מספר ימים (ראו והשוו: רע"א 5734/15 פז נ' גזיאל , פסקה 9 (8.9.2015) ).

12.סוף דבר: הבקשה נדחית. בהתאם לכך, מבוטל בזאת הצו הארעי שעליו הוריתי. בהתחשב במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות.