רע"א 1587/17 גבי אסרף נ. מאיר לוסקי

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.2.2017 (ע"א 28798-12-16, השופטת מ' נד"ב ). בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק דין שנתן בית משפט השלום ברמלה מיום 23.11.2016

(תא"ח 40626-05-16, השופט ז' ימיני ), עד להכרעה בערעור שהגישו על פסק דין זה.

רקע והליכים קודמים

2.המשיב ובת זוגו הם בעלי הזכויות במשק מס' 56 במושב ישרש (להלן: המשק ), שבו מנהל המשיב עסק של השכרת יחידות מגורים. בחודש נובמבר 2011 חתם המשיב על חוזה עם המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) להשכרה של יחידת מגורים המצויה במשק (להלן: היחידה הראשונה ) לתקופה של שנה. בחודש יוני 2012 חתם המשיב על חוזה נוסף עם המבקש 1 (להלן: המבקש ) להשכרתה של יחידה אחרת למגורים המצויה במשק (להלן: היחידה השנייה ) לתקופה של 48 חודשים (היינו, עד ליום 10.6.2016).

3.בחודש ינואר 2016 הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעת פינוי כנגד המבקשת ובה עתר לפנותה מהיחידה הראשונה נוכח העובדה שתקופת השכירות ביחס אליה חלפה זה מכבר. בדיון שנערך בתביעה בבית משפט השלום התברר כי המבקשת מתגוררת בפועל ביחידה השנייה. לפיכך, בית משפט השלום מחק על הסף את תביעת המשיב לפינויה של המבקשת מהיחידה הראשונה, וקבע כי המבקשת זכאית לשהות ביחידה השנייה מתוקף היותה בת זוגו של המבקש, וזאת עד לתום תקופת השכירות של יחידה זו. בהמשך לכך, שלח המשיב מכתב למבקשים, ובו טען כי המשיבים הפרו את חוזה השכירות ביחס ליחידה השנייה בכך שהמבקש פעל באלימות כלפי המשיב ואיים עליו. על כן, הודיע המשיב למבקשים על סיום חוזה השכירות ביחידה זו ודרש מהם להתפנות ממנה.

4.מאחר שהמבקשים לא ענו לדרישה זו, הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום ובה עתר לפינויים מהיחידה השנייה. המבקשים העלו בתגובה שלל טענות, וביניהן כי היחידה השנייה אינה בבעלותו של המשיב ואף אינה ממוקמת כלל במשק.

5.בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב והורה למבקשים לפנות לאלתר את היחידה השנייה. בית משפט השלום קבע כי המשיב הוכיח את זכותו במשק וכן הוכיח כי המבקשים מתגוררים ביחידה השנייה. כמו כן, נקבע כי מתקיימת הצדקה לביטול חוזה השכירות נוכח האיומים שהשמיע המבקש כלפי המשיב, וכי ממילא תקופת השכירות הקבועה בחוזה כבר הגיעה לסיומה. לבסוף, בית משפט השלום דחה את טענת המבקש כי המשיב חייב לו כספים ולפיכך יש לו זכות עכבון במשק.

6.המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין האמור. ביום 18.12.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב בשים לב לכך שתקופת השכירות הסתיימה. עם זאת, נוכח נסיבות אישיות ומשפחתיות שפורטו בבקשה לעיכוב ביצוע, ועל מנת לאפשר למשיבים שהות למצוא דיור חלוף, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע של פסק דינו של בית משפט השלום עד ליום 18.2.2017, בכפוף להפקדת התחייבות עצמית וסכום של 30,000 שקלים במזומן על ידי המבקשים.

7.ביום 12.2.2017 המבקשים הגישו בקשה נוספת לעיכוב ביצוע של פסק הדין של בית משפט השלום, עד להכרעה בערעור. המבקשים טענו כי הדיון בערעור נקבע לחודש יוני 2017 והוסיפו כי הם עדיין לא מצאו פתרון לדיור חלופי. ביום 14.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי לא ראה מקום לשנות מההחלטה שניתנה ביום 18.12.2016 לאור נימוקיה.

הבקשה לרשות ערעור והתשובה לה

8.הבקשה דנן נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, והיא מכוונת לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית משפט השלום עד להכרעה בערעור בבית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור שהגישו טובים בשים לב לראיה חדשה שהגיעה לידיהם – מפה שממנה ניתן ללמוד, כך נטען, כי היחידה שבה הם מתגוררים אינה בנויה על שטח המשק שבבעלות המשיב. המבקשים מבהירים כי הגישו בקשה להוספת הראיה האמורה בשלב הערעור. כמו כן, המבקשים טוענים כי ביצוע פסק הדין עלול לגרום להם לנזק בלתי הפיך בשים לב לכך שטרם מצאו דיור חלופי ולעובדה שהם הורים לארבעה ילדים קטינים, שמהם שלושה משולבים במסגרות חינוך במושב. נוסף על כך, טוענים המבקשים כי למשיב לא צפוי להיגרם נזק אם יעוכב ביצועו של פסק הדין, ומדגישים בהקשר זה את ההפקדות שנדרשו מהם בבית המשפט המחוזי, ושבהן הם עמדו באופן מלא.

9.בצדה של הבקשה לרשות ערעור הוגשה גם בקשה לסעד זמני שיורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום עד להכרעה בבקשת רשות הערעור דנן. ביום 16.2.2017 הוריתי על מתן צו ארעי המורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום עד למתן החלטה אחרת, וזאת מבלי לנקוט עמדה לגוף הדברים. כמו כן, הוריתי על הגשת תשובה לבקשה.

10.בתשובה שהוגשה ביום 22.2.2017 נטען כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. המשיב טוען כי עיכוב הביצוע הזמני שניתן למבקשים בבית המשפט המחוזי נועד לאפשר להם למצוא דיור חלוף, אלא שהם לא פעלו בהתאם לכך וכעת מבקשים "לכפות" עיכוב ביצוע נוסף. המשיב מוסיף וטוען כי הימצאותם של המבקשים במשק גורמת לו ולמשפחתו נזק רב מאחר שאין באפשרותו להשכיר את היחידה לאחרים, וכן לנוכח המתיחות השוררת בין שתי המשפחות, שאף עולה לעיתים כדי גילויי אלימות (כשבהקשר זה אף צוין כי בית משפט השלום נתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המבקש, לבקשת בת זוגו של המשיב). המשיב טוען עוד כי המבקשים לא שילמו את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתם בבית משפט השלום ואף אינם משלמים דמי שכירות החל מיום סיום החוזה, זה למעלה משמונה חודשים. המשיב מוסיף כי המבקש מצוי בהליך פשיטת רגל, תוך הפנייה לצו כינוס נכסים שניתן בשנת 2014. לבסוף, נטען כי סיכויי הערעור שהוגש נמוכים מאד נוכח הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

12.עסקינן בבקשת רשות לערער על החלטה שעניינה עיכוב ביצוע של פסק דין שניתן בבית משפט השלום, כאשר סוגיית עיכוב הביצוע נדונה לראשונה בבית המשפט המחוזי. כפי שציינתי בעבר, לשיטתי, אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה

(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) אינן חלות בנסיבות אלה במישרין, אולם ממילא יש לגלות ריסון בקבלתן של בקשות מן הסוג דנן ולעשות כן רק במקרים שבהם מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו: רע"א 476/15 פלונית נ' פלונית , פסקה 13 (9.2.2015); רע"א 2983/15 בוסקילה נ' מנהל מקרקעי ישראל – מחוז תל אביב

(20.5.2015) (להלן: עניין בוסקילה ); רע"א 7065/16 יצחק נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל , פסקה 10 (21.9.2016)).

13.יישום אמות המידה האמורות על הבקשה דנן מוביל למסקנה כי אין מקום להיעתר לה. אכן, תוצאת הדברים היא פינויים של המבקשים מהדירה שבה הם מתגוררים כיום. במקרים אלה לא פעם נוטה מאזן הנוחות לטובת היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע (ראו: עניין בוסקילה , בפסקה 15). עם זאת, אין לומר כי בכל מקרה כזה חלה חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי" (ראו: ע"א 1796/14 חלילה נ' נשר , פסקה 11 (17.4.2014); עע"ם 6417/15 דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון , פסקה 12 (22.10.2015)). במקרה דנן קיימים שיקולים חשובים שעניינם מאזן הנוחות השוקלים גם לכיוון האחר, בנסיבות שבהן הצדדים ובני משפחותיהם מתגוררים בסמיכות במקום שהוא לב הסכסוך, באופן שמוביל למתיחות גבוהה ביניהם ולפגיעה קשה באיכות חייהם. כמו כן, לנוכח העובדה שהמבקשים חתמו עם המשיב על חוזה שכירות לפרק זמן מוגבל שהסתיים זה מכבר, ובשים לב לשאר הנסיבות שתוארו בפסק דינו של בית משפט השלום, התרשמתי כי לא ניתן לשלול את טענת המשיב כי המבקשים מנסים "לדחות את הקץ" באמצעות נקיטת הליכים משפטיים. זאת, בשעה שהם אינם משלמים תשלומי שכירות נוספים. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם (ראו והשוו: בש"א 7797/14 בן משה נ' ההסתדרות הציונית העולמית החטיבה להתיישבות , פסקה 9 (19.11.2014); רע"א 9027/16 ראבאן נ' שאשא , פסקה ח' (24.11.2016)). לבסוף יש לציין כי כידוע, לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע יש לבחון את מאזן הנוחות במעין "מקבילית כוחות", לצד סיכויי הערעור (ראו: ע"א 7426/14 פלונית נ' פלוני , פסקה 20 (5.1.2015)). במקרה דנן, יש לתת משקל גם לכך שסיכויי הערעור אינם מצטיירים כגבוהים, בשים לב לכך שפסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על ממצאי עובדה מובהקים, שבהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב.

14.לצד זאת, ולפנים משורת הדין, אני מאפשרת למבקשים אורכה קצרה נוספת לשם התארגנות לפינוי ומציאת דיור חלוף, על בסיס הבנה והפנמה שבשלב זה מוצו כלל ההליכים בשאלת עיכוב הביצוע.

15.סוף דבר: אני מורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה מיום 23.11.2016 עד ליום 25.3.2017. הצו שניתן בהחלטתי מיום 16.2.2017 מבוטל בזאת. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין מצאתי לנכון לחייב את המבקשים בהוצאות על הצד הנמוך בסך של 2,000 שקל.