פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
476/15
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי
בחיפה מיום 4.1.2015 בע"א
52784-11-14 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ע' חן-ברק
בשם המבקשת:
עו"ד גיא יעקב
בשם המשיבה:
עו"ד יוחאי בטשא
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.1.2015 (ע"א 52784-11-14, השופטת ע' חן-ברק ). בהחלטתו זו דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע שנסבה על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות מיום 5.10.2014 (ת"א 28392-9-12, השופטת פ' לוקיץ' ).
רקע והליכים קודמים
2.
בשנת 2012 הגישה המשיבה, חברה בקיבוץ כברי (להלן: הקיבוץ ), תביעה לפינוי וסילוק יד מדירה בקיבוץ (להלן: הדירה ) נגד המבקשת, המתגוררת בדירה זו. בטרם אתאר את הכרעתו של בית המשפט בתביעה, אפרט את הרקע שהוביל להגשתה.
3.
הדירה היא חלק מנכס בן שתי דירות (להלן: הנכס ), הבנויות זו מעל זו. הדירה שבה מתגוררת המבקשת היא העליונה מבין השתיים. המשיבה, שלה נתונות הזכויות בנכס כולו, כפי שיפורט בהמשך, עושה שימוש בדירה התחתונה.
4.
המבקשת, שאינה חברת קיבוץ, היא בתם של מי שהיו חברים בקיבוץ, והוכרה על-ידי הקיבוץ כ"תלויה בחבר", בין השאר בשל מחלת נפש שבה היא לוקה. המבקשת החלה להתגורר בדירה מכוח הסכמים שנעשו בעבר בינה לבין הקיבוץ, וכאמור היא עודנה מתגוררת בה.
5.
בהסכם הראשון, מיום 3.11.2002 (להלן: ההסכם הראשון ) ניתנה למבקשת זכות שימוש בדירה ונקבע כי היא תעמוד לרשותה. כן נקבע בו שהקיבוץ יהיה רשאי לבקש מהמבקשת לפנות את הדירה, בתנאי שתוצע לה דירה חלופית באותה רמה, וזאת "תוך הסכמתה". ההסכם השני בין הקיבוץ לבין המבקשת נחתם ביום 24.1.2008 (להלן: ההסכם השני ). בהסכם זה נקבע כי הקיבוץ מתחייב להעמיד לרשות המבקשת דירת מגורים לאריכות ימיה, שתהא במצב תקין וששטחה לא יפחת מ-45 מ"ר. להשלמת התמונה יצוין כי שני ההסכמים לא נערכו עם המבקשת לבדה, אלא חתומים עליהם גם קרובי משפחה שלה.
6.
בתווך, בשנת 2006, הזכויות בנכס נרשמו על-שם המשיבה במסגרת הליכי "שיוך דירות" שבוצעו בקיבוץ.
7.
לאחר רישום הזכויות על-שמה של המשיבה נעשו ניסיונות מטעמה ומטעם הקיבוץ להביא לפינויה של המבקשת מהדירה. משאלה לא צלחו, הגישה המשיבה את התביעה שביסוד ההליכים דנן. בית משפט השלום קיבל את התביעה. את פסק דינו ביסס בית משפט השלום על הוראות ההסכם השני, אשר אינן מקנות למבקשת זכויות בדירה הספציפית שבה היא מתגוררת, אלא זכות לעשות שימוש בדירה כלשהי בקיבוץ שעומדת בתנאים שנקבעו לעיל. בהקשר זה, בית משפט השלום דחה את טענתה של המבקשת כי היא לא הייתה כשרה לחתום על ההסכם השני בשל מצבה הנפשי. בית משפט השלום קבע כי אפילו הייתה למבקשת זכות בלתי הדירה לעשות שימוש בדירה הספציפית מכוחו של ההסכם הראשון (ולשיטתו אף לא הייתה לה זכות כזו), הרי שהיא ויתרה על זכות זו בהסכם השני. בסיכומם של דברים, בית משפט השלום הורה למבקשת לפנות את הדירה בתוך 60 ימים ממועד מתן פסק הדין, שניתן ביום 5.10.2014, היינו לא יאוחר מיום 5.12.2014. בעשותו כן, בית משפט השלום הדגיש שהארכה לפינוי הדירה ניתנה מתוך התחשבות במבקשת, חרף הניסיונות שעשתה המשיבה להביא לפינויה של הדירה, החל משנת 2007.
8.
המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין זה. בית המשפט המחוזי (השופטת
ע' אטיאס ) הורה בו ביום על עיכובם של הליכי הפינוי עד להחלטה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית משפט השלום.
9.
ביום 4.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא ער לכך שבתי המשפט נוטים להיעתר לבקשות עיכוב ביצוע שנוגעות לפינוי מדירת מגורים. עם זאת, הוא סבר שבנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה במובהק דווקא לטובת המשיבה. בית המשפט המחוזי ביסס מסקנתו זו על כך שלמבקשת הוצעו דירות חלופיות שאינן נופלות ברמתן מהדירה שבה היא מתגוררת כיום. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם סיכויי הערעור אינם נוטים לטובת המבקשת. בהקשר זה, קבע בית המשפט המחוזי כי גם ההסכם הראשון לא העניק למבקשת זכות בלתי הדירה בדירה הספציפית (להבדיל מחובת הקיבוץ לספק לה דיור חלופי באותה רמה). לנוכח האמור לעיל, בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף למתן דיור חלופי דומה למבקשת על-ידי הקיבוץ. יצוין, כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא ניתנה ארכה נוספת למועד הפינוי.
הבקשה והתגובה לה
10.
הבקשה שלפני נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשת מבססת את טענותיה על בחינתו של מאזן הנוחות. היא מצביעה על כך שפינויה מהדירה יגרום לה לנזק בלתי הפיך, על רקע החשש כי לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור אם ערעורה יתקבל. כמו כן, היא מדגישה את היותה בעלת צרכים מיוחדים, ובהקשר זה מוסיפה כי היא קשורה "קשר נפשי עמוק" בדירת מגוריה. אשר לסיכויי הערעור, המבקשת טוענת שאלה אינם נמוכים בשים לב לכך שבית משפט השלום שגה לשיטתה כשדחה את הטענה שהיא לא הייתה כשירה לחתום על ההסכם השני.
11.
ביום 27.1.2015 הוריתי למשיבה להגיש את תגובתה לבקשה. כמו כן, הוריתי על עיכוב פינויה של המבקשת מהדירה עד למתן החלטה בבקשה.
12.
ביום 2.2.2015 הגישה המשיבה את תגובתה, ובה היא טענה כי יש לדחות את הבקשה. במישור הדיוני, המשיבה הדגישה שההיענות לבקשות מסוג זה נבחנת לפי אמת מידה מצומצמת, בשים לב לכך שסוגיית עיכוב הביצוע נבחנה כבר לגופה על-ידי ערכאת הערעור. לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי למבקשת לא ייגרם נזק של ממש כתוצאה מפינוי הדירה. בהקשר זה, המשיבה טוענת שהקיבוץ מוכן להעמיד כל העת לרשותה של המבקשת נכס חלופי ששטחו אף גדול יותר. המשיבה מוסיפה כי אין ממש בטענת המבקשת שלא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור אם יתקבל הערעור. לבסוף, המשיבה טוענת כי היחסים בינה לבין המבקשת הם "טעונים וקשים", וכי המבקשת נוקטת בפעולות שיש בהן כדי להטרידה.
דיון והכרעה
13.
לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה, לא בלי התלבטות, כי דינה להידחות. מדובר בבקשה לרשות ערעור שעניינה עיכוב ביצועו של פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום, כאשר שאלת עיכוב הביצוע נדונה לפני כן רק בבית המשפט המחוזי. בבית משפט זה טרם הוכרעה באופן מחייב השאלה איזו אמת מידה צריכה לחול על בקשות מהסוג דנן. לכאורה, אמות המידה שהותוו בהלכת חניון חיפה
(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) אינן חלות במישרין על ענייננו. אף על פי כן, בית משפט זה יגלה ריסון בקבלתן של בקשות רשות ערעור כאמור, ויעשה זאת במקרים שבהם מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו למשל: רע"א 3779/13 יעקובי נ' תעשה , פסקה 11 (28.7.2013); רע"א 5642/14 דנס מנופים בע"נ נ' טופ 10 ייזום ובנייה בע"מ , פסקה 9 (9.9.2014). לגישה אחרת (אך בעלת מאפיינים דומים) לאמת המידה שצריכה לחול על בקשות מסוג זה, ראו: רע"א 3485/14 ברונשטיין נ' בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים , פסקה ו (2.6.2014)).
14.
יישום אמות המידה האמורות על ענייננו מוביל למסקנה שאין מקום להורות על עיכוב הפינוי. נקודת המוצא לבחינת בקשה לעיכוב ביצוע היא ש"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אכן, כאשר מדובר במקרה של פינוי מדירת מגורים, נוטה דרך כלל "מאזן הנוחות" לטובת היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, מאחר שהפינוי עלול לגרום למבקש נזק בלתי הפיך אם ערעורו יתקבל
(ראו: ע"א 2526/10 זילברמן נ' עו"ד שפלר ישראל בתפקידו כמנהל מיוחד , פסקה 32 (12.4.2010); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1160 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). אולם מקרה זה, על מאפייניו הייחודיים, רחוק מהמקרה ה"טיפוסי" של בקשה לעיכוב פינוי מדירה.
15.
ראשית ,
למבקשת מובטחת דירה חלופית באותו קיבוץ שבו היא מתגוררת כיום, וברמה דומה לדירה שבמחלוקת (ואולי אף גבוהה יותר). למותר לציין שאין חשש שהיא תישאר נטולת קורת גג (ראו והשוו: ע"א 5210/13 אלכסנדרו נ' זילברדיק , פסקה 6 (16.9.2013)). על כך ניתן להוסיף, כי הדירה שבמחלוקת היא חלק מהנכס שבו נמצאת דירתה של המשיבה, דבר שמעצים את הקושי בהתמשכות המצב הנוכחי.
16.
שנית , בנסיבות העניין אף פוחת החשש מכך שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (מעבר לקושי המובנה שבחילופי דיירים). כך נלמד גם מתגובתה של המשיבה. על מנת להבטיח זאת, אני מורה כי עד להכרעה בערעור המשיבה לא תעשה כל פעולה בדירה שיש בה ממד בלתי הפיך, לרבות העברת הזכויות לצד שלישי, ככל שביכולתה של המשיבה לעשות כן.
17.
אכן, בפינויו של אדם מדירתו טמון קושי מובנה, קושי שאינו תלוי בשאלה האם הדבר נעשה בדין או האם הוא בלתי הפיך. דברים אלה מקבלים משנה חיזוק מקום בו המפונה הוא אדם עם לקות גופנית או נפשית. אולם, לנוכח האמור לעיל, אין בכך כדי להצדיק הענקת סעד למבקשת בהליך הנוכחי.
18.
הבקשה נדחית, אפוא, בכפוף לאמור בפסקה 16 לעיל ובכפוף לכך שפינויה של המבקשת יותנה בהעמדת דירה חלופית, כפי שנקבע בהליכים הקודמים ובתנאים שנקבעו בהם. המבקשת לא תפונה מהדירה, אלא כעבור 30 ימים מן היום שבו המשיבה תמציא למבקשת אישור בכתב מן הקיבוץ לפיו דירה חלופית שהועמדה לטובת המבקשת פנויה וערוכה לתפיסת חזקה בה.
19.
סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. מתבטל בזאת צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 27.1.2015. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' בשבט התשע"ה (9.2.2015).
ש ו פ ט ת